ארוחת הערב נטרפה במהירות, והחבורה הקטנה מצאה לה מחסה כמיטב יכולתה. המיטה הייתה קשה, המחסה לא מוצק במיוחד, ומצבנו מדאיג, בגובה חמשת אלפים רגל מעל פני הים. ובכל זאת ישנתי טוב במיוחד. זה היה אחד הלילות הטובים ביותר שהיו לי אי פעם, ואפילו לא חלמתי.
למחרת בבוקר התעוררנו קפואים למחצה מן האוויר החד והצונן, אבל לאור שמש נהדרת. קמתי ממיטת הגרניט שלי ויצאתי ליהנות מן המחזה המרהיב שנפרש לפניי.
עמדתי על הפסגה ממש של הדרומית מבין פסגות הסנפלס. טווח המבט השתרע על פני האי כולו. בשל חוק אופטי שפועל בכל הגבהים הגדולים, החופים נראו מורמים והמרכז שקוע. נדמה היה כאילו אחת ממפות התבליט של הלבסמר מונחת לרגליי. יכולתי לראות עמקים עמוקים חוצים זה את זה לכל הכיוונים, צוקים כמו חומות נמוכות, אגמים שהצטמקו לבריכות, נהרות שקוצרו לפלגים. מימיני היו קרחונים לאין ספור ופסגות שאין להן מספר, חלקן מעוטרות בנוצות של ענני עשן. פני השטח הגליים של ההרים האינסופיים האלה, מוכתרים ביריעות שלג, הזכירו ים סוער. כשהבטתי מערבה, נפרש שם האוקיינוס במלוא הדרו, כמו המשך פשוט של הפסגות הדומות לעדר צאן. העין כמעט לא יכלה להבחין היכן מסתיימים רכסי השלג ומתחילים הגלים המקציפים.
כך הייתי שקוע באקסטזה המופלאה שכל הפסגות הגבוהות מעוררות בנפש, ועכשיו בלי סחרחורת, כי התחלתי להתרגל למראות הנשגבים האלה של הטבע. עיניי המסונוורות טבלו בשטף הבהיר של קרני השמש. שכחתי היכן אני ומי אני, וחייתי את חייהם של השדונים ורוחות האוויר, יצירי הדמיון של האמונות התפלות הסקנדינביות. הרגשתי שיכור מן העונג הנשגב של הגבהים הרמים, בלי לחשוב על התהומות העמוקות שאליהן עמדתי לצלול בקרוב. אבל הוחזרתי אל מציאות הדברים כשהגיעו הנס והפרופסור והצטרפו אליי בפסגה.
דודי הראה לי הרחק במערב אד קל או ערפל, מראית עין של יבשה, שתחם את האופק הרחוק של המים.
"גרינלנד!" אמר.
"גרינלנד?" קראתי.
"כן. אנחנו במרחק שלושים וחמש ליגות בלבד ממנה, ובזמן הפשרת השלגים הדובים הלבנים, שנישאים על שדות הקרח מן הצפון, נסחפים אפילו עד איסלנד. אבל לא חשוב. הנה אנחנו בראש הסנפלס, והנה שתי פסגות, אחת צפונית ואחת דרומית. הנס יאמר לנו את שמה של זו שעליה אנחנו עומדים עכשיו."
כשנשאלה השאלה, השיב הנס:
"סקרטריס."
דודי שלח אליי מבט של ניצחון.
"ועכשיו אל הלוע!" קרא.
הלוע של הסנפלס דמה לחרוט הפוך, שפתחו היה אולי בקוטר של חצי ליגה. עומקו נראה כאלפיים רגל. דמיינו את מראהו של מאגר כזה, מלא עד שפתו וגולש באש נוזלית בין רעמים מתגלגלים. תחתית המשפך הייתה בהיקף של כ־250 רגל, כך שהשיפוע המתון אפשר להגיע אל שפתו התחתונה בלי קושי רב. בעל כורחי השוויתי את כל הלוע למרגמה עצומה שהוצבה זקופה, וההשוואה הבהילה אותי עד מאוד.
"איזה טירוף," חשבתי, "לרדת לתוך מרגמה, אולי מרגמה טעונה, כדי להיות מושלך לאוויר בכל רגע!"
אבל לא ניסיתי לסגת. הנס, בקור רוח מושלם, חזר להוביל, ואני הלכתי אחריו בלי מילה.
כדי להקל על הירידה, התפתל הנס במורד החרוט בשביל לולייני. דרכנו עברה בין סלעים מתפרצים, שחלקם, כשהתערערו ממצעם הרופף, זינקו בקפיצות אל תוך התהום, ובנפילתם העירו הדים בולטים בחדותם הרמה והברורה.
בחלקים מסוימים של החרוט היו קרחונים. כאן התקדם הנס רק בזהירות יתרה, כשהוא בודק את דרכו במוט בעל חוד הברזל שלו, כדי לגלות בקיעים. במעברים מפוקפקים במיוחד נאלצנו לקשור את עצמנו זה לזה בחבל ארוך, כדי שמי שימעד יוחזק בידי חבריו. המבנה המוצק הזה היה נבון, אבל לא הסיר את כל הסכנה.
ובכל זאת, למרות קשיי הירידה, במורד מדרונות שגם מורה הדרך לא הכיר, המסע הושלם בלי תאונות, מלבד אובדן סליל חבל, שנשמט מידיו של אחד האיסלנדים ועשה את הדרך הקצרה ביותר אל תחתית התהום.
בצהריים הגענו. הרמתי את ראשי וראיתי ישר מעליי את הפתח העליון של החרוט, ממסגר פיסת שמים בהיקף קטן מאוד, אבל עגולה כמעט לגמרי. ממש על השפה הופיעה פסגתו המושלגת של הסקרטריס, מתבלטת חדה וברורה על רקע החלל האינסופי.
בתחתית הלוע היו שלוש ארובות, שדרכן, בהתפרצויותיו, הוציא הסנפלס אש ולבה מכבשן המרכזי שלו. קוטרה של כל אחת מן הארובות האלה היה מאה רגל. הן פערו את פיהן לפנינו, ממש בדרכנו. לא היה לי האומץ להביט למטה לתוך אף אחת מהן. אבל פרופסור לידנברוק סקר בחיפזון את שלושתן. הוא התנשף, רץ מאחת לשנייה, נופף בידיו ופלט ביטויים חסרי קשר. הנס וחבריו, יושבים על סלעי לבה רופפים, הביטו בו בכל ההשתוממות שידעו להביע, ואולי חשבו שהוא משוגע שנמלט.
פתאום פלט דודי צעקה. חשבתי שרגלו ודאי החליקה ושנפל לתוך אחד החורים. אבל לא. ראיתי אותו, זרועותיו פרושות ורגליו פשוקות לרווחה, עומד זקוף מול סלע גרניט שעמד במרכז הלוע, ממש כמו כן שהוכן לקבל פסל של פלוטו. הוא עמד כאדם המום, אבל התדהמה התחלפה עד מהרה בהתלהבות פרועה.
"אקסל, אקסל," קרא. "בוא, בוא!"
רצתי. הנס והאיסלנדים לא זזו.
"הבט!" קרא הפרופסור.
ובעודי שותף לתדהמתו, אבל לא, כך נדמה לי, לשמחתו, קראתי על הפאה המערבית של הגוש, באותיות רוניות שהתבלו למחצה עם חלוף הדורות, את השם הארור שלוש פעמים הזה.
"ארנה סקנוסם!" אמר דודי. "אתה עוד מפקפק?"
לא עניתי. חזרתי בשתיקה למושב הלבה שלי, במצב של תדהמה גמורה ואילמת. הנה הייתה הוכחה מוחצת.
כמה זמן נשארתי שקוע בהרהורים מייסרים, אינני יכול לומר. כל מה שאני יודע הוא שכשהרמתי שוב את ראשי, ראיתי בתחתית הלוע רק את דודי ואת הנס. האיסלנדים שוחררו, והם ירדו עכשיו במורדות החיצוניים של הסנפלס כדי לחזור לסטאפי.
הנס ישן בשלווה למרגלות סלע, בערוץ של לבה, שם מצא לעצמו משכב מתאים. אבל דודי צעד הלוך ושוב סביב תחתית הלוע כמו חיית פרא בכלוב. לא היו בי לא הרצון ולא הכוח לקום, ובעקבות דוגמתו של מורה הדרך שקעתי בתנומה אומללה, ודמיינתי שאני שומע רעשים מבשרי רעה, או חש רעידות בתוך מעמקי ההר.
כך עבר הלילה הראשון בלוע.
למחרת בבוקר נראה כאילו שמים אפורים, כבדים ומעוננים צונחים על פסגת החרוט. לא ידעתי את זה תחילה ממראה הטבע, אלא גיליתי זאת לפי זעמו הסוער של דודי.
עד מהרה גיליתי את הסיבה, ותקווה עלתה שוב בלבי. וזו הסיבה.
מבין שלוש הדרכים שנפתחו לפנינו, באחת הלך סקנוסם. ההוראות של המלומד האיסלנדי, שנרמזו בכתב הסתרים, הצביעו על כך שצל הסקרטריס בא לגעת בדרך המסוימת הזאת בימים האחרונים של חודש יוני.
לכן אפשר היה לראות בפסגה החדה ההיא את מחוג השעון של שעון שמש עצום, שהצל המוטל ממנו ביום מסוים יצביע על הדרך אל מרכז כדור הארץ.
והנה, אין שמש, אין צל, ולכן אין מורה דרך. והיום היה 25 ביוני. אם השמש תהיה מכוסה בעננים שישה ימים, נצטרך לדחות את ביקורנו לשנה הבאה.
כוח התיאור המוגבל שלי היה נכשל אילו ניסיתי לצייר את חוסר הסבלנות הזועם של הפרופסור. היום התקדם, ושום צל לא בא להשתרע לאורך תחתית הלוע. הנס לא זז מן המקום שבחר. ובכל זאת, הוא ודאי שאל את עצמו למה אנחנו מחכים, אם בכלל שאל את עצמו משהו. דודי לא אמר לי אף מילה. מבטו, המופנה תמיד כלפי מעלה, אבד בחלל האפור והמעורפל שמעבר.
ב־26 עדיין כלום. גשם מעורב בשלג ירד כל היום. הנס בנה בקתה מגושי לבה. הרגשתי הנאה זדונית לצפות באלף הפלגים והמפלים שהתגלגלו במורד צלעות החרוט, ובשאון המחריש והמתמשך שהעירה כל אבן שבה הם ניתזו.
זעמו של דודי לא ידע גבולות. זה היה די כדי להרגיז אדם עניו ממנו בהרבה, כי זו הייתה טביעה כמעט בתוך הנמל.
אבל השמים לעולם אינם שולחים צער שאין בו שום נחמה, ולפרופסור לידנברוק נועד סיפוק שהלם את חרדותיו הנואשות.
למחרת היו השמים שוב מעוננים. אבל ב־29 ביוני, היום הלפני אחרון של החודש, עם חילוף הירח בא גם חילוף מזג האוויר. השמש שפכה שטף של אור במורד הלוע. כל תלולית, כל סלע ואבן, כל משטח בולט, קיבלו את חלקם בשטף הקורן, והטילו את צלם על הקרקע. בין כולם השכיב הסקרטריס את צלו החד והזוויתי, שהחל לנוע לאט בכיוון ההפוך לזה של הכדור הזוהר.
גם דודי הסתובב, ועקב אחריו.
בצהריים, כשהיה בקצרו ביותר, הוא בא ונפל ברכות על שפת הארובה האמצעית.
"הנה היא! הנה היא!" צעק הפרופסור.
"ועכשיו אל מרכז כדור הארץ!" הוסיף בדנית.
הבטתי בהנס, כדי לשמוע מה יאמר.
"Forüt!" הייתה תשובתו השלווה.
"קדימה!" השיב דודי.
השעה הייתה שלוש עשרה דקות אחרי אחת.