עכשיו התחיל המסע האמיתי שלנו. עד כה גבר עמלנו על כל הקשיים. מעכשיו יצוצו קשיים בכל צעד.
עדיין לא העזתי להביט למטה אל הבור חסר התחתית שאליו עמדתי לצלול. השעה המכרעת הגיעה. עכשיו יכולתי להשתתף במפעל או לסרב להתקדם. אבל התביישתי לסגת בנוכחות הצייד. הנס קיבל על עצמו את המפעל בשלווה כזאת, באדישות כזאת, בהתעלמות מושלמת כזאת מכל סכנה אפשרית, שהסמקתי ממחשבה שאני פחות אמיץ ממנו. אילו הייתי לבדי, אולי הייתי מנסה שוב את כוחם של הטיעונים. אבל בנוכחות מורה הדרך שתקתי. לבי עף בחזרה אל הנערה המתוקה שלי מווירלנד, ונגשתי אל הארובה המרכזית.
כבר הזכרתי שקוטרה היה מאה רגל, והיקפה שלוש מאות רגל. רכנתי מעל סלע בולט והבטתי למטה. שערות ראשי סמרו מאימה. תחושת הריק המבלבלת אחזה בי. הרגשתי את מרכז הכובד שלי זז ממקומו, ואת הסחרחורת עולה לראשי כמו שכרות. אין דבר בוגדני יותר מן המשיכה הזאת אל תהומות עמוקות. עמדתי ממש ליפול, כשיד אחזה בי. זו הייתה ידו של הנס. כנראה לא לקחתי די שיעורים בחקר תהומות בכנסיית פרלסר בקופנהגן.
אבל קצרה ככל שהייתה הבדיקה שלי של הבאר הזאת, הבחנתי במשהו ממבנה. קירותיה, הזקופים כמעט לגמרי, היו זרועים בליטות אינספור, שיקלו על הירידה. אבל אם לא היה מחסור במדרגות, עדיין לא היה מעקה. חבל שיהיה קשור לשפת הפתח היה יכול לעזור לנו לרדת. אבל איך נתיר אותו כשנגיע לקצה השני?
דודי נקט אמצעי פשוט מאוד כדי להתגבר על הקושי הזה. הוא פרש חבל בעובי אצבע ובאורך ארבע מאות רגל. תחילה שלשל את חציו למטה, אחר כך כרך אותו סביב גוש לבה שבלט בנוחות, והשליך את החצי השני במורד הארובה. כל אחד מאיתנו יכול היה לרדת כשהוא אוחז ביד בשני חצאי החבל, שלא יוכל להשתחרר מאחיזתו. וכשנהיה מאתיים רגל למטה, יהיה קל להשיג את החבל כולו, על ידי שחרור קצה אחד ומשיכה בקצה השני. ואז יחזור התרגיל שוב ושוב, עד אין סוף.
"עכשיו," אמר דודי אחרי שהשלים את ההכנות האלה, "עכשיו נטפל במשאות שלנו. אחלק אותם לשלושה חלקים, וכל אחד מאיתנו יחגור אחד על גבו. אני מתכוון רק לחפצים השבירים."
כמובן, אנחנו לא נכללנו בהגדרה הזאת.
"הנס," אמר, "יהיה אחראי על כלי העבודה ועל חלק מן המזון. אתה, אקסל, תיקח שליש נוסף מן המזון, ואת כלי הנשק. ואני אקח את שאר המזון ואת המכשירים העדינים."
"אבל," אמרתי, "הבגדים, וכל ערמת הסולמות והחבלים, מה יהיה עליהם?"
"הם ירדו לבד."
"איך?" שאלתי.
"תיכף תראה."
דודי היה תמיד מוכן להשתמש באמצעים מרהיבים. בציות לפקודות, קשר הנס את כל החפצים שאינם שבירים בצרור אחד, הידק אותם היטב בחבלים, ושלח אותם בבת אחת במורד התהום לפנינו.
הקשבתי לחבטות העמומות של החבילה היורדת. דודי, רכון מעל התהום, עקב אחר ירידת המטען בהנהון של שביעות רצון, והזדקף רק כשאיבד אותו לגמרי מעיניו.
"טוב מאוד, עכשיו תורנו."
ואני שואל כל אדם נבון אם אפשר היה לשמוע את המילים האלה בלי צמרמורת.
הפרופסור חגר את חבילת המכשירים שלו על כתפיו. הנס לקח את כלי העבודה, אני לקחתי את כלי הנשק, והירידה החלה בסדר הזה: הנס, דודי, ואני. היא התנהלה בדממה עמוקה, שהפרה רק נפילתן של אבנים משוחררות במורד התהום האפלה.
צנחתי כמעט, אוחז בטירוף בחבל הכפול ביד אחת, ונתמך בקיר ביד השנייה בעזרת מקלי. מחשבה אחת כמעט הכריעה אותי: הפחד שהסלע שממנו אני תלוי ייכנע. החבל הזה נראה לי דבר שביר מכדי ששלושה אנשים ייתלו בו. השתמשתי בו כמה שפחות, וביצעתי מעשי שיווי משקל מופלאים על בליטות הלבה, שרגלי כאילו נאחזה בהן כמו יד.
כשאחת מן המדרגות החלקלקות האלה רעדה תחת גופו הכבד יותר של הנס, הוא אמר בקולו השלו:
"Gif akt!"
"זהירות!" חזר דודי.
כעבור חצי שעה עמדנו על משטח של סלע שהיה תקוע לרוחב הארובה, מצד לצד.
הנס משך את החבל באחד מקצותיו, והקצה השני עלה באוויר. אחרי שעבר את הסלע העליון הוא ירד שוב, והביא איתו מטר מסוכן למדי של רסיסי אבן ולבה.
כשרכנתי מעל שפת המדרך הצר שלנו, הבחנתי שתחתית הבור עדיין אינה נראית.
אותו תמרון חזר על עצמו עם החבל, וכעבור חצי שעה ירדנו עוד מאתיים רגל.
אינני חושב שהגאולוג המטורף ביותר היה חוקר בנסיבות כאלה את טבעם של הסלעים שעברנו. אני בטוח שאני לא הטרדתי את ראשי בהם. פליוקן, מיוקן, אאוקן, קרטיקון, יורה, טריאס, פרם, קרבון, דבון, סילור או קדום, הכול היה שווה בעיניי. אבל הפרופסור, בלי ספק, המשיך בתצפיותיו או רשם רשימות, כי באחת העצירות שלנו אמר לי:
"ככל שאני מתקדם, אני חש ביטחון רב יותר. סדר התצורות הגעשיות האלה מספק את האישור החזק ביותר לתיאוריות של דייווי. אנחנו עכשיו בין הסלעים הקדומים, שעליהם התרחשו התהליכים הכימיים שנוצרים במגע של יסודות המתכות במים. אני דוחה לחלוטין את רעיון החום המרכזי. עוד נראה הוכחה נוספת לכך בקרוב מאוד."
שום שינוי, תמיד אותה מסקנה. כמובן, לא נטיתי להתווכח. שתיקתי נחשבה להסכמה, והירידה נמשכה.
עוד שלוש שעות, ועדיין לא ראיתי את תחתית הארובה. כשהרמתי את ראשי הבחנתי בהיצרות ההדרגתית של פתחה. קירותיה, בשיפוע מתון, התקרבו זה לזה, והתחיל להחשיך.
ובכל זאת המשכנו לרדת. נדמה היה לי שהאבנים הנופלות נתקלות בהתנגדות מוקדם יותר, ושהחבטה משמיעה צליל קטוע ועמום יותר.
מכיוון שהקפדתי לנהל חשבון מדויק של התמרונים שלנו בחבל, וידעתי שחזרנו עליהם ארבע עשרה פעמים, וכל ירידה ארכה חצי שעה, קל היה להסיק שעברו שבע שעות, ועוד ארבעה עשר רבעי שעה של מנוחה, כלומר עשר שעות וחצי. יצאנו באחת, ולכן השעה הייתה עכשיו ודאי אחת עשרה. והעומק שאליו ירדנו היה ארבע עשרה פעמים 200 רגל, כלומר 2,800 רגל.
ברגע זה שמעתי את קולו של הנס.
"עצור!" קרא.
נעצרתי בבת אחת, ממש כשעמדתי להניח את רגליי על ראשו של דודי.
"הגענו," קרא דודי.
"לאן?" אמרתי, וקרבתי אליו.
"לתחתית הארובה האנכית," ענה.
"אין דרך להמשיך?"
"יש. יש מעין מעבר שנוטה ימינה. נבדוק אותו מחר. בוא נאכל ארוחת ערב ונלך לישון."
החושך עוד לא היה מוחלט. ארגז המזון נפתח. אכלנו, ונרדמנו כמיטב יכולתנו על מצע של אבנים ושברי לבה.
כששכבתי על גבי פקחתי את עיניי, וראיתי נקודת אור בהירה ונוצצת בקצה הצינור העצום שאורכו 3,000 רגל, שהפך עכשיו לטלסקופ אדיר.
זה היה כוכב, שכשנראה מן העומק הזה איבד את כל הנצנוץ שלו, ושלפי חישובי היה צריך להיות בטא של הדובה הקטנה. ואז נרדמתי שינה עמוקה.