בשמונה בבוקר בא קרן של אור יום להעיר אותנו. אלף משטחי הלבה המבריקים שעל הקירות קלטו אותה בדרכה, ופיזרו אותה כמו מטר של ניצוצות.
היה די אור כדי להבחין בעצמים שמסביב.
"נו, אקסל, מה אתה אומר?" קרא דודי ושפשף את ידיו. "האם בילית אי פעם לילה שקט יותר בבית הקטן שלנו ברחוב קניגשטראסה? אין רעש של גלגלי עגלות, אין צעקות של רוכלות, אין סירנים צועקים!"
"אין ספק שבתחתית הבאר הזאת שקט מאוד, אבל יש משהו מבהיל בשקט עצמו."
"נו, באמת!" קרא דודי. "אם אתה מפוחד כבר עכשיו, מה תהיה בהמשך? עוד לא נכנסנו אפילו סנטימטר אחד לבטן האדמה."
"למה אתה מתכוון?"
"אני מתכוון שהגענו רק לגובה האי. הצינור האנכי הארוך, שמסתיים בפתח הלוע, מגיע בקצהו התחתון רק לגובה פני הים."
"אתה בטוח בזה?"
"בטוח לגמרי. בדוק בברומטר."
ואכן, הכספית, שעלתה במכשיר ככל שירדנו, נעצרה על עשרים ותשעה אינצ'ים.
"אתה רואה," אמר הפרופסור, "עכשיו יש לנו רק את לחץ האוויר הרגיל שלנו, ואשמח כשהברומטר האנרואידי יחליף את ברומטר הכספית."
ואמנם המכשיר הזה יהיה חסר תועלת ברגע שמשקל האוויר יעלה על הלחץ שנמדד בגובה פני הים.
"אבל," אמרתי, "האם אין סיבה לחשוש שהלחץ ההולך וגובר הזה יהיה לבסוף מכאיב מאוד?"
"לא. נרד בקצב איטי, וריאותינו יתרגלו לאוויר סמיך יותר. טייסי הכדורים הפורחים סובלים ממחסור באוויר כשהם עולים לגבהים רבים, אבל לנו אולי יהיה יותר מדי אוויר. משני המצבים, זה מה שהייתי מעדיף. בוא לא נאבד אף רגע. איפה הצרור ששלחנו למטה לפנינו?"
אז נזכרתי שחיפשנו אותו לשווא בערב הקודם. דודי שאל את הנס, וזה, אחרי שבחן בתשומת לב בעין של צייד, השיב:
"Der huppe!"
"שם למעלה."
וכך היה. הצרור נתפס על בליטה מאה רגל מעלינו. מיד טיפס האיסלנדי כמו חתול, ובתוך כמה דקות היה הצרור ברשותנו.
"עכשיו," אמר דודי, "בוא נאכל ארוחת בוקר. אבל עלינו לאגור כוח היטב, כי איננו יודעים כמה זמן נצטרך להמשיך."
את הביסקוויט ואת תמצית הבשר הורדנו בלגימת מים מהולים במעט ג'ין.
כשנגמרה ארוחת הבוקר, הוציא דודי מכיסו פנקס קטן, שנועד לתצפיות מדעיות. הוא בדק את מכשיריו ורשם:
"יום שני, 1 ביולי.
"כרונומטר: 8:17 בבוקר. ברומטר: 29.7 אינץ'. מדחום: 6 מעלות (43 פרנהייט). כיוון: מזרח־דרום־מזרח."
התצפית האחרונה התייחסה למנהרה האפלה, והמצפן הראה אותה.
"ועכשיו, אקסל," קרא הפרופסור בהתלהבות, "עכשיו אנחנו באמת נכנסים לפנים כדור הארץ. ברגע הזה בדיוק מתחיל המסע."
וכשאמר זאת, לקח דודי ביד אחת את מנורת רומקורף, שהייתה תלויה על צווארו, ובידו השנייה חיבר את הזרם החשמלי לסליל שבפנס, ואור בהיר למדי פיזר את חשכת המעבר.
הנס נשא את המנורה השנייה, שגם היא הופעלה. השימוש המחוכם הזה בחשמל יאפשר לנו להמשיך זמן רב, כי הוא יוצר אור מלאכותי אפילו בין הגזים הדליקים ביותר.
"ועכשיו, קדימה צעד!" קרא דודי.
כל אחד העמיס את חבילתו על כתפו. הנס דחף לפניו את מטען החבלים והבגדים, ואני הלכתי אחרון, ונכנסנו למנהרה.
ברגע שנבלענו במנהרה האפלה הזאת הרמתי את ראשי, וראיתי בפעם האחרונה, לאורכו של הצינור העצום ההוא, את שמי איסלנד, שלא נועדתי לראות שוב לעולם.
הלבה, בהתפרצות האחרונה של 1219, פרצה לה דרך דרך המנהרה הזאת. היא עדיין ציפתה את הקירות בשכבה עבה ומבריקה. כאן התעצם האור החשמלי פי מאה בהשתקפות.
הקושי היחיד בהתקדמות היה שלא להחליק מהר מדי במורד שיפוע של כארבעים וחמש מעלות. למרבה המזל, כמה חספוסים וכמה בועות פה ושם יצרו מדרגות, וירדנו כשאנחנו מניחים למטען להחליק לפנינו בקצה חבל ארוך.
אבל מה שיצר מדרגות מתחת לרגלינו, הפך לנטיפים מעל ראשינו. הלבה, שהייתה נקבובית במקומות רבים, יצרה משטח מכוסה בבועות קטנות ועגולות. גבישי קוורץ אטומים, משובצים בדמעות זכוכית צלולות, ותלויים כמו נברשות מקובצות מן התקרה המקומרת, כאילו נדלקו ויצרו תאורה פתאומית כשעברנו בדרכנו. נדמה היה שרוחות המעמקים מאירות את ארמונן כדי לקבל את אורחיהן מן העולם שלמעלה.
"זה נהדר!" קראתי בלי משים. "דודי, איזה מראה! אתה לא מתפעל מגוני הלבה המתמזגים האלה, שעוברים מחום אדמדם לצהוב בוהק בגוונים שאי אפשר להבחין בהם? והגבישים האלה ממש כמו כדורי אור."
"אה, אתה חושב כך, אקסל ילדי? טוב, אני מקווה שתראה פלאים גדולים מאלה. ועכשיו בוא נצעד: קדימה צעד!"
מוטב היה שיאמר "קדימה החלק", כי לא עשינו דבר מלבד להחליק במורד השיפועים התלולים. זו הייתה "הירידה הקלה אל השאול" של ורגיליוס. המצפן, שבדקתי בו לעתים קרובות, הראה את כיווננו דרום־מזרחה ביציבות שאינה מתכופפת. זרם הלבה הזה לא סטה לא ימינה ולא שמאלה.
ובכל זאת לא הייתה עלייה מורגשת בטמפרטורה. זה הצדיק את התיאוריה של דייווי, ולא פעם בדקתי את המדחום בהפתעה. שעתיים אחרי יציאתנו הוא הראה רק 10 מעלות (50 פרנהייט), עלייה של 4 מעלות בלבד. היה בזה כדי להאמין שהירידה שלנו אופקית יותר מאשר אנכית. ואשר לעומק המדויק שאליו הגענו, היה קל מאוד לברר אותו. הפרופסור מדד במדויק את זוויות הסטייה והנטייה בדרך, אבל שמר את התוצאות לעצמו.
בסביבות שמונה בערב סימן לעצור. הנס התיישב מיד. המנורות נתלו על בליטה בלבה. היינו במעין מערה שהיה בה אוויר בשפע. כמה משבי אוויר הגיעו אלינו. איזו תנועה של האוויר גרמה להם? לא יכולתי לענות על השאלה הזאת באותו רגע. הרעב והעייפות שללו ממני את כושר החשיבה. ירידה של שבע שעות ברציפות אינה נעשית בלי בזבוז ניכר של כוח. הייתי מותש. לכן שמחתי על הפקודה "לעצור". הנס הניח את המזון שלנו על גוש לבה, ואכלנו בתיאבון טוב. אבל דבר אחד הטריד אותי: מחצית מאספקת המים שלנו כבר נגמרה. דודי סמך על אספקה חדשה ממקורות תת־קרקעיים, אבל עד כה לא פגשנו באף אחד. לא יכולתי שלא להסב את תשומת לבו לעניין הזה.
"אתה מופתע מן המחסור הזה במעיינות?" אמר.
"יותר מזה, אני מודאג ממנו. יש לנו מים רק לחמישה ימים."
"אל תדאג, אקסל. נמצא יותר משנצטרך."
"מתי?"
"כשנשאיר את מצע הלבה הזה מאחורינו. איך יוכלו מעיינות לפרוץ דרך קירות כאלה?"
"אבל אולי המעבר הזה נמשך עד עומק רב מאוד. נראה לי שלא התקדמנו הרבה כלפי מטה."
"למה אתה מניח כך?"
"כי אילו ירדנו עמוק לתוך קרום האדמה, היינו נתקלים בחום רב יותר."
"לפי השיטה שלך," אמר דודי. "אבל מה אומר המדחום?"
"בקושי חמש עשרה מעלות (59 פרנהייט). רק תשע מעלות מאז יציאתנו."
"ובכן, מה המסקנה שלך?"
"זו המסקנה שלי. לפי תצפיות מדויקות, עליית הטמפרטורה בפנים כדור הארץ מתקדמת בקצב של מעלה אחת לכל מאה רגל. אבל תנאים מקומיים מסוימים עשויים לשנות את הקצב הזה. כך, ביאקוטסק שבסיביר נמצא שהעלייה של מעלה מושגת בכל 36 רגל. ההבדל הזה תלוי ביכולתם של הסלעים להוליך חום. יתר על כן, בסביבת הר געש כבוי, בתוך גנייס, נמצא שהעלייה של מעלה מושגת רק בכל 125 רגל. בוא נניח אם כן את ההשערה האחרונה הזאת, המתאימה ביותר למצבנו, ונחשב."
"נו, חשב, ילדי."
"אין דבר קל מזה," אמרתי, ורשמתי מספרים בפנקס שלי. "תשע פעמים מאה עשרים וחמש רגל נותן עומק של אלף מאה עשרים וחמש רגל."
"מדויק מאוד באמת."
"נו?"
"לפי התצפית שלי, אנחנו 10,000 רגל מתחת לפני הים."
"האם זה אפשרי?"
"כן, אחרת אין שום תועלת במספרים."
החישובים של הפרופסור היו נכונים לגמרי. כבר הגענו לעומק שעולה בששת אלפים רגל על כל מה שרגל אדם הגיעה אליו עד כה, כמו מכרות קיצביל בטירול ומכרות וירטמברג בבוהמיה.
הטמפרטורה, שהייתה צריכה להיות 81 מעלות (178 פרנהייט), הייתה בקושי 15 מעלות (59 פרנהייט). היה כאן מקום להרהר.