למחרת, ביום שלישי, 2 ביולי, בשש בבוקר, החלה הירידה מחדש.
עדיין הלכנו בעקבות מנהרת הלבה, גרם מדרגות טבעי של ממש, שהשתפל במתינות כמו אותם משטחים משופעים שבכמה בתים עתיקים עדיין מוצאים במקום מדרגות. וכך המשכנו עד 12:17, הרגע המדויק שבו השגנו את הנס, שעצר.
"אה! הנה אנחנו," קרא דודי, "בקצה הארובה ממש."
הבטתי סביבי. עמדנו בצומת של שתי דרכים, שתיהן חשוכות וצרות. באיזו מהן ללכת? זה היה קושי.
ובכל זאת סירב דודי להודות ולו במראית עין של היסוס, לא בפניי ולא בפני מורה הדרך. הוא הצביע על המנהרה המזרחית, ועד מהרה היינו שלושתנו בתוכה.
חוץ מזה, הבחירה בין הדרכים הייתה יכולה לגרום להיסוס בלי סוף. כי מכיוון שלא היה שום סימן שיכוון את הבחירה שלנו, נאלצנו לסמוך על המקרה.
שיפוע המנהרה הזאת כמעט לא הורגש, והחתכים שלה היו בלתי שווים מאוד. לפעמים עברנו שורה של קשתות שבאו זו אחר זו כמו הקמרונות המלכותיים של קתדרלה גותית. כאן יכלו אדריכלי ימי הביניים למצוא דגמים לכל צורה של האמנות הקדושה, שצמחה מן הקשת המחודדת. מיל אחד הלאה נאלצנו להרכין את ראשינו תחת קשתות אליפטיות בעלות כרכובים, בסגנון הרומנסקי, ועמודים מסיביים שבלטו מן הקיר התכופפו תחת תחילת הקמרון שנשען עליהם בכבדות. במקומות אחרים התחלף ההדר הזה בתעלות צרות בין מבנים נמוכים שנראו כמו סכרי בונים, ונאלצנו לזחול במעברים צרים ביותר.
החום היה נסבל לגמרי. בעל כורחי התחלתי לחשוב על החום שהיה כאן כשהלבה שפלט הסנפלס רתחה ופילסה לה דרך בנתיב הזה, השקט עכשיו. דמיינתי את זרמי האש ניתזים לאחור בכל פינה במנהרה, ואת הצטברות האדים הלוהטים בתוך התעלה הצרה הזאת.
אני רק מקווה, חשבתי, שהר הגעש הזה, שנקרא כבוי, לא יחליט לעת זקנתו להתחיל שוב במשחקיו!
נמנעתי מלספר את הפחדים האלה לפרופסור לידנברוק. הוא לעולם לא היה מבין אותם. היה לו רק רעיון אחד: קדימה! הוא הלך, החליק, טיפס ומעד, בהתמדה שאי אפשר היה שלא להתפעל ממנה.
עד שש בערב, אחרי הליכה לא מעייפת במיוחד, עברנו שתי ליגות דרומה, אבל בקושי רבע מיל למטה.
דודי אמר שהגיע הזמן לישון. אכלנו בלי לדבר, ונרדמנו בלי להרהר.
ההסדרים שלנו ללילה היו פשוטים מאוד: שמיכת מסע לכל אחד, שבה התגלגלנו, הייתה הכיסוי היחיד שלנו. לא היה לנו מה לפחד לא מקור ולא מביקורים טורדניים. נוסעים שחודרים לערבות מרכז אפריקה וליערות חסרי השבילים של העולם החדש נאלצים לשמור זה על זה בלילה. אבל אנחנו נהנינו מביטחון מוחלט ומבדידות גמורה. שום פראים ושום חיות טרף לא שרצו במעמקים השקטים האלה.
למחרת בבוקר התעוררנו רעננים ובמצב רוח טוב. הדרך חודשה. כמו ביום הקודם, הלכנו בנתיב הלבה. אי אפשר היה לדעת אילו סלעים אנחנו עוברים. המנהרה, במקום לנטות מטה, התקרבה יותר ויותר לכיוון אופקי. אפילו נדמה היה לי שיש עלייה קלה. אבל בסביבות עשר נעשתה הנטייה כלפי מעלה ברורה כל כך, ולכן מעייפת כל כך, שנאלצתי להאט את קצבי.
"נו, אקסל?" תבע הפרופסור בחוסר סבלנות.
"נו, אני לא יכול לעמוד בזה יותר," עניתי.
"מה! אחרי שלוש שעות הליכה על קרקע קלה כזאת?"
"אולי היא קלה, אבל היא מעייפת בכל זאת."
"מה, כשאין לנו מה לעשות מלבד להמשיך לרדת!"
"לעלות, אם תרשה לי."
"לעלות!" אמר דודי ומשך בכתפיו.
"בלי ספק. בחצי השעה האחרונה המדרונות נוטים לכיוון ההפוך, ובקצב הזה נגיע בקרוב לאדמה השטוחה של איסלנד."
הפרופסור הנהן לאט ובאי נוחות, כמו אדם שמסרב להשתכנע. ניסיתי לחדש את השיחה. הוא לא ענה אף מילה, ונתן את האות לצאת. ראיתי ששתיקתו אינה אלא מצב רוח רע.
ובכל זאת העמסתי שוב באומץ את משאי, והלכתי מהר אחרי הנס, שדודי הלך לפניו. רציתי מאוד שלא להישאר מאחור. הדאגה הגדולה ביותר שלי הייתה שלא לאבד את חבריי מעיניי. נרעדתי ממחשבה ללכת לאיבוד בפיתולי המבוך התת־קרקעי העצום הזה.
חוץ מזה, אם הדרך העולה אכן נעשתה תלולה יותר, התנחמתי במחשבה שהיא מקרבת אותנו אל פני השטח. הייתה בזה תקווה. כל צעד חיזק אותה בי, ושמחתי ממחשבה שאפגוש שוב את גראובן הקטנה שלי.
בצהריים חל שינוי במראה הקיר של המנהרה. הבחנתי בו לפי ירידה בכמות האור שהוחזרה מן הדפנות. סלע מוצק הופיע במקום ציפוי הלבה. הגוש היה עשוי משכבות נטויות, ולפעמים זקופות. עברנו דרך סלעים של תקופת המעבר, או התקופה הסילורית.
"זה ברור," קראתי, "המשקעים הימיים שנוצרו בתקופה השנייה, הפצלים, אבני הגיר ואבני החול האלה. אנחנו מתרחקים מן הגרניט הקדום. אנחנו ממש כמו אנשים מהמבורג שנוסעים ללובק דרך הנובר!"
מוטב היה שאשמור את הערותיי לעצמי. אבל האינסטינקט הגאולוגי שלי היה חזק מזהירותי, והדוד לידנברוק שמע את קריאתי.
"מה אתה אומר שם?" שאל.
"הבט," אמרתי, והצבעתי על השורה המגוונת של אבני חול ואבני גיר, ועל הסימן הראשון של צפחה.
"נו?"
"אנחנו בתקופה שבה הופיעו הצמחים ובעלי החיים הראשונים."
"אתה חושב?"
"הבט מקרוב, ובחן."
הכרחתי את הפרופסור להעביר את המנורה שלו על פני קירות המנהרה. ציפיתי לסימנים כלשהם של תדהמה. אבל הוא לא אמר אף מילה, והמשיך ללכת.
האם הבין אותי או לא? האם סירב להודות, מתוך אהבה עצמית של דוד ושל פילוסוף, שטעה בדרכו כשבחר במנהרה המזרחית? או שהיה נחוש לבחון את המעבר הזה עד קצהו הרחוק ביותר? היה ברור שעזבנו את נתיב הלבה, ושהדרך הזאת אינה יכולה בשום אופן להוביל אל הכבשן הכבוי של הסנפלס.
ובכל זאת שאלתי את עצמי אם אינני סומך יותר מדי על השינוי הזה בסלע. האם לא ייתכן שאני עצמי טועה? האם באמת אנחנו חוצים את שכבות הסלע שמונחות מעל יסוד הגרניט?
אם אני צודק, חשבתי, עליי למצוא בקרוב שרידים מאובנים של חיים קדומים, ואז יהיה עלינו להיכנע לראיות. אחפש.
עוד לא הלכתי מאה צעדים, וראיות שאין עליהן עוררין הופיעו. זה לא יכול היה להיות אחרת, כי בתקופה הסילורית הכילו הימים לפחות אלף וחמש מאות מינים של צמחים ובעלי חיים. רגליי, שהתרגלו לרצפת הלבה הקשה, נחו פתאום על אבק עשוי משברי צמחים וקונכיות. בקירות היו טביעות ברורות של אצות ושל ליקופודיום קדום.
פרופסור לידנברוק לא יכול היה לטעות, חשבתי, ובכל זאת הוא המשיך להתקדם, אני מניח שבעיניים עצומות בנחישות.
זו הייתה פשוט עקשנות שאין לגבור עליה. לא יכולתי להתאפק עוד. הרמתי קונכייה בעלת צורה מושלמת, שהייתה שייכת לבעל חיים דומה למדי לחיפושית הכדור, ואז הצטרפתי לדודי ואמרתי:
"הבט בזה!"
"טוב מאוד," אמר בשקט, "זה השריון של סרטן, ממין שנכחד, שנקרא טרילוביט. לא יותר."
"אבל אינך מסיק...?"
"בדיוק מה שאתה מסיק בעצמך. כן, אני מסיק, לגמרי. עזבנו את הגרניט ואת הלבה. ייתכן שאני טועה. אבל לא אוכל להיות בטוח בזה עד שאגיע לקצה המנהרה הזאת ממש."
"אתה צודק שאתה עושה זאת, דודי, והייתי מאשר לגמרי את החלטתך, אילולא סכנה שמאיימת עלינו מקרוב יותר ויותר."
"איזו סכנה?"
"המחסור במים."
"ובכן, אקסל, נעבור למנות קצובות."