ואכן נאלצנו לקצוב את מנותינו. מלאי המים שלנו לא יכול היה להחזיק מעמד יותר משלושה ימים. ווידאתי זאת בבירור כשהגיעה שעת ארוחת הערב. ולצערנו, לא הייתה לנו סיבה רבה לצפות שנמצא מעיין בשכבות המעבר האלה.
כל היום שלמחרת פתחה המנהרה לפנינו את קמרונותיה האינסופיים. התקדמנו כמעט בלי מילה. שתיקתו של הנס כאילו הדביקה אותנו.
הדרך כבר לא עלתה, לפחות לא באופן מורגש. לפעמים אפילו נדמה היה שיש בה ירידה קלה. אבל הנטייה הזאת, שהייתה זעירה מאוד, לא יכלה להרגיע את הפרופסור. כי לא היה שום שינוי בשכבות, וסימני תקופת המעבר נעשו ברורים יותר ויותר.
האור החשמלי השתקף בהדר נוצץ מן הפצלים, מאבני הגיר ומאבן החול האדומה העתיקה של הקירות. אפשר היה לחשוב שאנחנו עוברים בחתך של ויילס, שעם עתיק ממנה נתן את שמו למערכת הזאת. דוגמאות של שיש נהדר כיסו את הקירות, חלקן מאגת אפרפר עם עורקים לבנים בדמיון פרוע, ואחרות בצבע ארגמן עשיר או צהוב, מנומרות בכתמים אדומים. אחר כך באו גוני שיש כהים בצבע דובדבן, מוארים בגוונים הבהירים יותר של אבן הגיר.
על רובם היו טביעות של יצורים קדומים. הבריאה התקדמה בבירור מאז היום הקודם. במקום טרילוביטים פשוטים, הבחנתי בשרידים של יצורים מסדר מושלם יותר, ובהם דגים משוריינים וכמה מן הלטאות־דגים שבהם גילו הפלאונטולוגים את צורות הזוחלים המוקדמות ביותר. הימים של התקופה הדבונית היו מאוכלסים בבעלי חיים מן המינים האלה, והשקיעו אותם באלפיהם בסלעים של התצורה החדשה יותר.
היה ברור שאנחנו עולים בסולם החיים שבו האדם תופס את המקום הגבוה ביותר. אבל פרופסור לידנברוק כאילו לא הבחין בכך.
הוא חיכה לאחד משני דברים: או שתיפתח לרגליו באר אנכית, שבה נוכל לחדש את ירידתנו, או שיופיע איזה מכשול שיחזיר אותנו בהחלטיות על עקבותינו. אבל הערב בא, ואף אחת מן המשאלות לא התגשמה.
ביום שישי, אחרי לילה שבו חשתי ייסורי צמא, צללה החבורה הקטנה שלנו שוב אל המעברים המתפתלים של המנהרה.
אחרי עשר שעות הליכה הבחנתי בהתעמעמות מוזרה של השתקפות המנורות שלנו מן הקירות. השיש, הפצלים, אבן הגיר ואבן החול פינו את מקומם לציפוי כהה ועמום. ברגע מסוים, כשהמנהרה נעשתה צרה מאוד, נשענתי על הקיר.
כשהרמתי את ידי היא הייתה שחורה. הסתכלתי מקרוב, וגיליתי שאנחנו בשכבת פחם.
"מכרה פחם!" קראתי.
"מכרה בלי כורים," ענה דודי.
"מי יודע?" שאלתי.
"אני יודע," פסק הפרופסור בהחלטיות. "אני בטוח שהמנהרה הזאת, שנחצבה בשכבות פחם, מעולם לא נקדחה ביד אדם. אבל אם זו יד הטבע או לא, זה לא משנה. הגיעה שעת ארוחת הערב. בואו נאכל."
הנס הכין מעט אוכל. אני בקושי אכלתי, ובלעתי את טיפות המים המעטות שהוקצבו לי. בקבוק אחד, חציו מלא, היה כל מה שנותר לנו כדי להרוות את צמאונם של שלושה אנשים.
אחרי הארוחה שכבו שני חבריי על שמיכותיהם, ומצאו בשינה נחמה לעייפותם. אבל אני לא יכולתי לישון, וספרתי כל שעה עד הבוקר.
ביום שבת, בשש, יצאנו שוב לדרך. כעבור עשרים דקות הגענו לחלל פתוח ועצום. אז ידעתי שלא יד אדם חצבה את המכרה הזה. הקמרונות היו מחוזקים בתמוכות, ואילו כפי שהיו, הם נראו כאילו הם מוחזקים בנס של שיווי משקל.
המערה הזאת הייתה ברוחב של כמאה רגל ובגובה של מאה וחמישים. גוש גדול נקרע לגזרים בזעזוע תת־קרקעי. כשנכנע לאיזה כוח עצום מלמטה, הוא התבקע, והשאיר את החלל הגדול הזה, שבני אדם חדרו אליו עכשיו בפעם הראשונה.
כל ההיסטוריה של תקופת הפחם הייתה כתובה על הקירות הקודרים האלה, וגאולוג יכול היה לעקוב בקלות אחר כל שלביה השונים. שכבות הפחם הופרדו בשכבות של אבן חול או של חרסית דחוסה, ונראו כתושות תחת משקל השכבות שמעליהן.
בתקופת העולם שקדמה לתקופה השנייה, הייתה האדמה מכוסה בצורות צמחייה עצומות, תוצר של ההשפעה הכפולה של חום טרופי ולחות מתמדת. אוויר אדי הקיף את כדור הארץ, ועדיין הסתיר את קרני השמש הישירות.
מכאן נובעת המסקנה שהטמפרטורה הגבוהה ששררה אז נבעה ממקור אחר ולא מחום השמש. אולי אפילו מאור היום עוד לא היה מוכן לשחק את התפקיד המפואר שהוא משחק עכשיו. עוד לא היו "אקלימים", וחום לוהט, שווה מן הקוטב ועד קו המשווה, היה פרוס על פני כל כדור הארץ. מאין החום הזה? האם מפנים כדור הארץ?
למרות התיאוריות של פרופסור לידנברוק, חום עז אכן דגר באותה עת בתוך גוף הכדור. פעולתו הורגשה עד השכבות האחרונות של קרום כדור הארץ. הצמחים, שלא הכירו את השפעתה המיטיבה של השמש, לא הוציאו לא פרחים ולא ריח. אבל שורשיהם שאבו חיים נמרצים מן האדמה הלוהטת של ימיו הראשונים של כוכב הלכת הזה.
עצים היו מעטים. היו רק צמחים עשבוניים: עשבים גבוהים, שרכים, ליקופודים, ולצדם סיגילריות ואסטרופיליטים, צמחים נדירים כיום, אבל אז אפשר היה למנות את מיניהם באלפים.
שכבות הפחם חייבות את מוצאן לתקופה הזאת של צמחייה שופעת. קרום כדור הארץ, שעדיין היה גמיש ונכנע, ציית לכוחות הנוזליים שמתחתיו. מכאן סדקים ושקעים לאין ספור. הצמחים, ששקעו מתחת למים, הצטברו בהדרגה לגושים עצומים.
אחר כך באה פעולתו הכימית של הטבע. במעמקי הימים הפכו הצטבורות הצמחים תחילה לכבול. אחר כך, תחת השפעת הגזים שנוצרו ושל חום התסיסה, הם עברו תהליך של התאבנות מלאה.
כך נוצרו שדות הפחם העצומים האלה, שבכל זאת אינם אינסופיים, ושבקצב הצריכה המואץ של ימינו ימוצו תוך שלוש מאות שנה, אלא אם כן עולם התעשייה ימציא תרופה.
ההרהורים האלה עלו בדעתי בזמן שהתבוננתי בעושר המינרלי שאצור בחלק הזה של כדור הארץ. אלה, בלי ספק, חשבתי, לעולם לא יתגלו. כריית מכרות עמוקים כל כך הייתה כרוכה בהוצאה גדולה מדי, ומה התועלת כל עוד יש עדיין פחם פזור למרחקים קרוב לפני השטח? כפי שעיניי רואות את האוצרות הבתוליים האלה, כך הם יהיו כשהעולם הזה יגיע לקצו.
אבל עדיין צעדנו הלאה, ורק אני שכחתי את אורך הדרך כשאיבדתי את עצמי בהרהורים גאולוגיים. הטמפרטורה נשארה כפי שהייתה במעברנו דרך הלבה והפצלים. רק חוש הריח שלי הושפע בעוצמה מריח של מתאן. מיד זיהיתי במנהרה הזאת נוכחות של כמות ניכרת של הגז המסוכן שהכורים קוראים לו "גז מכרות", שהתפוצצותו גרמה פעמים רבות אסונות נוראים כל כך.
למרבה המזל, האור שלנו בא ממנורות רומקורף המחוכמות. אילו, לרוע המזל, חקרנו את המנהרה הזאת בלפידים, פיצוץ נורא היה שם קץ למסע ולנוסעים במכה אחת.
הסיור הזה במכרה הפחם נמשך עד הלילה. דודי בקושי יכול היה לרסן את חוסר סבלנותו מול הדרך האופקית. החושך, תמיד עמוק עשרים צעדים לפנינו, מנע מאיתנו להעריך את אורך המנהרה. התחלתי לחשוב שהיא ודאי אינסופית, כשפתאום, בשש, ניצב לפנינו קיר במפתיע גמור. ימינה או שמאלה, למעלה או למטה, לא הייתה דרך להמשיך. היינו בקצה של מבוי סתום.
"טוב מאוד, הכול בסדר!" קרא דודי. "עכשיו, לפחות, נדע מה אנחנו עושים. אנחנו לא בדרכו של סקנוסם, וכל מה שעלינו לעשות הוא לחזור. בואו ננוח לילה אחד, ובתוך שלושה ימים נגיע לפיצול הדרכים."
"כן," אמרתי, "אם יישאר לנו כוח."
"למה לא?"
"כי מחר לא יהיו לנו מים."
"וגם לא אומץ?" שאל דודי בחומרה.
לא העזתי לענות.