למחרת יצאנו מוקדם. היה עלינו למהר. עד צומת הדרכים היו שלושה ימי צעידה.
לא אספר על הייסורים שסבלנו בדרך חזרה. דודי נשא אותם בחוסר הסבלנות הזועם של אדם שנאלץ להודות בחולשתו. הנס, בהשלמה של טבעו הסביל. ואני, אני מודה, בתלונות ובביטויי ייאוש. לא היה בי כוח רוח לעמוד מול המזל הרע הזה.
כפי שחזיתי, המים אזלו לגמרי עד סוף היום הראשון של צעידתנו לאחור. המשקה היחיד שלנו היה עכשיו ג'ין. אבל הנוזל הגיהנומי הזה צרב את גרוני, ולא יכולתי לשאת אפילו את מראהו. הטמפרטורה והאוויר נראו לי מחניקים. העייפות שיתקה את אבריי. יותר מפעם אחת צנחתי בלי תנועה. אז הייתה עצירה, ודודי והאיסלנדי עשו כמיטב יכולתם כדי להשיב את רוחי. אבל ראיתי שהראשון נאבק בכאב בעייפות מופרזת ובייסורי הצמא.
לבסוף, ביום שלישי, 8 ביולי, הגענו על ידינו וברכינו, חצי מתים, לצומת שתי הדרכים. שם צנחתי כגוש חסר חיים, שרוע על קרקע הלבה. השעה הייתה עשר בבוקר.
הנס ודודי, נאחזים בקיר, ניסו לכרסם כמה פירורי ביסקוויט. אנקות ארוכות נמלטו משפתיי הנפוחות.
כעבור זמן מה התקרב אליי דודי והרים אותי בזרועותיו.
"ילד מסכן!" אמר, בנימה של חמלה אמיתית.
המילים האלה נגעו ללבי, כי לא הייתי רגיל לראות את הפרופסור הנסער במצב רוח רך. אחזתי בידיו הרועדות בידיי. הוא הניח לי להחזיק בהן והביט בי. עיניו היו לחות.
אז ראיתי אותו לוקח את הבקבוק שהיה תלוי לצדו. לתדהמתי הוא הניח אותו על שפתיי.
"שתה!" אמר.
האם שמעתי נכון? האם דודי יצא מדעתו? בהיתי בו בטיפשות, והרגשתי כאילו אינני יכול להבין אותו.
"שתה!" אמר שוב.
והוא הרים את הבקבוק ורוקן אותו עד הטיפה האחרונה בין שפתיי.
הו! עונג אינסופי! לגימת מים דקה באה להרטיב את פי הבוער. זו הייתה רק לגימה אחת, אבל היא הספיקה כדי להשיב את חיי האוזלים.
הודיתי לדודי בידיים שלובות.
"כן," אמר, "לגימת מים. אבל היא האחרונה ממש, אתה שומע? האחרונה. שמרתי אותה כאוצר יקר בתחתית הבקבוק שלי. עשרים פעם, לא, מאה פעמים נאבקתי בדחף נורא לשתות אותה. אבל לא, אקסל, שמרתי אותה בשבילך."
"דודי היקר," אמרתי, בעוד דמעות חמות זולגות על פניי.
"כן, ילדי המסכן, ידעתי שברגע שתגיע לצומת הדרכים הזה תיפול חצי מת, ושמרתי את טיפת המים האחרונה שלי כדי להחיות אותך."
"תודה, תודה," אמרתי. אף שצמאוני רווה רק בחלקו, בכל זאת שב אליי מעט כוח. שרירי גרוני, שהיו מכווצים עד אז, השתחררו שוב, ודלקת שפתיי שככה מעט, ועכשיו יכולתי לדבר.
"בוא נראה," אמרתי, "עכשיו נותר לנו רק דבר אחד לעשות. אין לנו מים. עלינו לחזור."
בזמן שדיברתי נמנע דודי מלהביט בי. הוא הרכין את ראשו. עיניו התחמקו מעיניי.
"עלינו לחזור," קראתי בלהט. "עלינו לחזור בדרכנו לסנפלס. יתן אלוהים ונמצא כוח לטפס שוב במעלה הלוע!"
"לחזור!" אמר דודי, כאילו ענה לעצמו יותר מאשר לי.
"כן, לחזור, בלי לאבד אף דקה."
שתיקה ארוכה השתררה.
"אם כך, אקסל," השיב הפרופסור באירוניה, "לא מצאת שום אומץ ושום מרץ בטיפות המים המעטות האלה?"
"אומץ?"
"אני רואה אותך חלוש דעת בדיוק כמו קודם, ועדיין מביע רק ייאוש!"
עם איזה מין אדם יש לי עסק, ואילו תוכניות הוא מגלגל עכשיו במוחו חסר הפחד?
"מה! אתה לא תחזור?"
"שאוותר על המסע הזה ממש כשיש לנו הסיכוי הטוב ביותר להצליח! לעולם לא!"
"אז עלינו להשלים עם האבדון?"
"לא, אקסל, לא. חזור. הנס ילך איתך. השאר אותי לבדי!"
"להשאיר אותך כאן!"
"השאר אותי, אני אומר לך. קיבלתי על עצמי את המסע הזה. אמשיך בו עד הסוף, ולא אחזור. לך, אקסל, לך!"
דודי היה נרגש מאוד. קולו, שלרגע היה רך ועדין, נעשה עכשיו קשה ומאיים. הוא נאבק בהחלטות קודרות מול הבלתי אפשרי. לא רציתי להשאיר אותו בתהום חסרת התחתית הזאת, ומן הצד השני, יצר השימור העצמי דחף אותי לברוח.
מורה הדרך התבונן בסצנה הזאת באדישות הפלגמטית הרגילה שלו. ובכל זאת הוא הבין היטב מה מתרחש בין שני חבריו. התנועות עצמן הספיקו כדי להראות שכל אחד מאיתנו נחוש ללכת בדרך אחרת. אבל הנס כאילו לא לקח שום חלק בשאלה שחייו היו תלויים בה. הוא היה מוכן לצאת לדרך באות שיינתן, או להישאר, אם אדוניו ירצה בכך.
כמה רציתי ברגע זה שיכולתי לגרום לו להבין אותי. למילותיי, לתלונותיי, לצערי הייתה ודאי השפעה כלשהי על הטבע הקר הזה. את הסכנות שמורה הדרך שלנו לא הבין יכולתי להראות ולהוכיח לו. יחד היינו יכולים לגבור על הפרופסור העקשן. ואם היה צורך, אולי היינו יכולים להכריח אותו לחזור אל מרומי הסנפלס.
ניגשתי אל הנס. הנחתי את ידי על ידו. הוא לא זז. שפתיי הפשוקות גילו די והותר את ייסוריי. האיסלנדי הניע את ראשו לאט, ובשלווה הצביע על דודי ואמר:
"האדון."
"האדון!" צעקתי. "משוגע שכמותך! לא, הוא לא האדון של חיינו. עלינו לברוח, עלינו לגרור אותו. אתה שומע אותי? אתה מבין?"
תפסתי את הנס בזרועו. רציתי להכריח אותו לקום. נאבקתי בו. דודי התערב.
"הירגע, אקסל! לא תשיג דבר מן המשרת הבלתי מתנועע הזה. לכן הקשב להצעה שלי."
שילבתי את זרועותיי ועמדתי מול דודי באומץ.
"המחסור במים," אמר, "הוא המכשול היחיד בדרכנו. במנהרה המזרחית הזאת, העשויה לבות, פצלים ופחם, לא פגשנו אפילו טיפה אחת של לחות. אולי יאיר לנו המזל פנים אם נלך במנהרה המערבית."
הנעתי את ראשי בחוסר אמון.
"שמע אותי עד הסוף," המשיך הפרופסור בקול איתן. "בזמן ששכבת שם בלי תנועה, הלכתי לבחון את מבנה המנהרה ההיא. היא חודרת ישר כלפי מטה, ובתוך כמה שעות תביא אותנו לסלעי הגרניט. שם נמצא בהכרח מעיינות בשפע. טבע הסלע מבטיח לי זאת, והאינסטינקט מסכים עם ההיגיון לתמוך בשכנוע שלי. ועכשיו, זו ההצעה שלי. כשקולומבוס ביקש מצוותי ספינותיו עוד שלושה ימים כדי לגלות עולם חדש, הצוותים האלה, מיואשים וחולים ככל שהיו, הכירו בצדקת הבקשה, והוא גילה את אמריקה. אני הקולומבוס של העולם התחתון הזה, ואני מבקש רק יום אחד נוסף. אם ביום אחד לא אמצא את המים שאנחנו צריכים, אני נשבע לך שנחזור אל פני האדמה."
למרות רוגזי, המילים האלה נגעו ללבי, וגם הכפייה שדודי כפה על רצונותיו שלו כשהציע הצעה מסוכנת כל כך.
"טוב," אמרתי, "עשה כרצונך, ושאלוהים יגמול לך על המרץ העל־אנושי שלך. עכשיו יש לך רק כמה שעות לנסות את מזלך. בוא נצא לדרך!"