הפעם החלה הירידה במנהרה החדשה. הנס הלך ראשון, כמנהגו.
עוד לא הלכנו מאה צעדים, כשהפרופסור, שהעביר את פנסו לאורך הקירות, קרא:
"הנה סלעים קדומים. עכשיו אנחנו בדרך הנכונה. קדימה!"
כשכדור הארץ התקרר לאט בשלביו הראשונים, הצטמקותו יצרה בקרום שלו קרעים, עיוותים, סדקים ותהומות. המעבר שבו נענו היה סדק כזה, שדרכו נשפך פעם גרניט במצב מותך. אלפי פיתוליו יצרו מבוך שאין לצאת ממנו בתוך הגוש הקדמוני.
ככל שירדנו, הופיע ביתר בהירות רצף השכבות שיוצרות את היסוד הקדום. הגאולוגים רואים בחומר הקדום הזה את הבסיס של הקרום המינרלי של כדור הארץ, וקבעו שהוא מורכב משלוש תצורות שונות: פצלים, גנייס ופצלי נציץ, שנחות על היסוד שאינו משתנה, הגרניט.
מעולם לא מצאו מינרלוגים את עצמם במצב מופלא כל כך לחקור את הטבע במקומו. את מה שמכונת הקידוח, מכשיר חסר חושים ודומם, לא יכלה להעלות אל פני השטח מן המבנה הפנימי של כדור הארץ, יכולנו אנחנו לקרוא בעינינו ולמשש בידינו.
דרך שכבות הפצלים, הצבועות בגוונים עדינים של ירוק, עברו בפיתולים חוטים של נחושת ומנגן, עם עקבות של פלטינה וזהב. חשבתי: איזה עושר קבור כאן בעומק שאין להגיע אליו באדמה, מוסתר לעד מעיני החמדנות של המין האנושי! האוצרות האלה נקברו בעומק רב כל כך בידי הזעזועים של ימי קדם, שאין סיכוי שמכוש או את יטרידו אותם אי פעם.
אחרי הפצלים בא גנייס, מרובד בחלקו, שבולט בהקבלה ובסדירות של עליו, ואחר כך פצלי נציץ, מונחים בלוחות או בפתיתים גדולים, שחושפים את מבנה העלים שלהם בנצנוץ הנציץ הלבן והמבריק.
האור מן המנורות שלנו, שהשתקף מן הפאות הקטנות של הקוורץ, שלח קרניים נוצצות לכל זווית, ונדמה היה לי שאני נע בתוך יהלום, שבתוכו הקרניים המזנקות במהירות נשברות זו על פני זו באלף הבזקים מבריקים.
בסביבות שש נחלש ההדר של חגיגת האורות המבריקה הזאת באופן מורגש, ואחר כך כמעט פסק. הקירות לבשו מראה גבישי אבל קודר. הנציץ התערבב יותר עם הפלדספר והקוורץ כדי ליצור את יסודות הסלע של כדור הארץ עצמם, שנושאים בלי עיוות ובלי מעיכה את משקלן של ארבע המערכות הארציות. היינו כלואים בין חומות כלא של גרניט.
השעה הייתה שמונה בערב. שום סימן למים עדיין לא הופיע. סבלתי סבל נורא. דודי צעד הלאה. הוא סירב לעצור. הוא הקשיב בדריכות לפכפוך של מעיינות רחוקים. אבל לא, שררה דממת מוות.
ועכשיו כשלו אבריי תחתיי. עמדתי בפני הכאב והעינויים, כדי שלא לעצור את דודי, דבר שהיה מביא אותו לייאוש, כי היום התקרב לסופו, וזה היה היום האחרון שלו.
לבסוף כשלתי לגמרי. פלטתי צעקה ונפלתי.
"בוא אליי, אני גוסס."
דודי חזר על עקבותיו. הוא הביט בי בזרועות שלובות, ואז נפלטו מפיו המילים הממולמלות האלה:
"הכול נגמר!"
הדבר האחרון שראיתי היה תנועת זעם נוראה, ועיניי נעצמו.
כשפקחתי אותן שוב ראיתי את שני חבריי בלי תנועה, מגולגלים בשמיכותיהם. האם ישנו? ואני, לא יכולתי לישון אף רגע. סבלתי בחריפות רבה מדי, ומה שהמר את מחשבותיי היה שאין תרופה. מילותיו האחרונות של דודי הדהדו בכאב באוזניי: "הכול נגמר!" כי במצב נורא כזה של חולשה, היה זה טירוף לחשוב שנגיע אי פעם שוב אל העולם שלמעלה.
מעלינו היו ליגה וחצי של קרום כדור הארץ. משקלו כאילו מחץ את כתפיי. הרגשתי כבד, והתשתי את עצמי במאמצים אלימים מדומים להתהפך על משכב הגרניט שלי.
כמה שעות חלפו. דממה עמוקה שררה סביבנו, דממת הקבר. שום צליל לא יכול היה להגיע אלינו דרך קירות שהדק שבהם היה בעובי של חמישה מילין.
ובכל זאת, בתוך הקהות שלי נדמה היה לי שאני חש ברעש. היה חשוך במורד המנהרה, אבל נדמה היה לי שאני רואה את האיסלנדי נעלם מעינינו, והמנורה בידו.
למה הוא עוזב אותנו? האם הנס עומד לנטוש אותנו? דודי ישן שינה עמוקה. רציתי לצעוק, אבל קולי גווע על שפתיי היבשות והנפוחות. החושך העמיק, והצליל האחרון גווע במרחק.
"הנס נטש אותנו," קראתי. "הנס! הנס!"
אבל המילים האלה נאמרו רק בתוכי. הן לא הגיעו רחוק יותר. ובכל זאת, אחרי רגע האימה הראשון, התביישתי שחשדתי באדם בעל נאמנות יוצאת דופן כל כך. במקום לעלות, הוא ירד במנהרה. כוונה רעה הייתה לוקחת אותו למעלה, לא למטה. ההרהור הזה השיב לי את שלוותי, ופניתי למחשבות אחרות. רק סיבה כבדת משקל הייתה יכולה להביא אדם שקט כל כך לוותר על שנתו. האם יצא למסע גילוי? האם שמע, בדממת הלילה, צליל, פכפוך של משהו במרחק, שלא הגיע לשמיעתי?