שעה שלמה ניסיתי לפענח במוחי ההוזה את הסיבות שאולי הניעו את הצייד השלו לכאורה הזה. הרעיונות המגוחכים ביותר התרוצצו בבלבול גמור במוחי. חשבתי שהשיגעון בא עליי!
אבל לבסוף נשמע רעש צעדים בתהום האפלה. הנס התקרב. אור מהבהב התחיל לנצנץ על קיר הכלא האפל שלנו, ואחר כך הופיע במלואו בפתח המנהרה. הנס הופיע.
הוא התקרב לדודי, הניח את ידו על כתפו, והעיר אותו בעדינות. דודי קם.
"מה קרה?" שאל.
"Watten!" השיב הצייד.
בלי ספק, בהשראת כאב עז, כל אדם זוכה במתנת הלשונות. לא ידעתי אף מילה בדנית, ובכל זאת הבנתי באינסטינקט את המילה שאמר.
"מים! מים!" קראתי, מוחא כפיים ומנופף בידיי כמו משוגע.
"מים!" חזר דודי. "Hvar?" שאל באיסלנדית.
"Nedat," השיב הנס.
"איפה? למטה!" הבנתי הכול. תפסתי בידי הצייד ולחצתי אותן, בעוד הוא מביט בי בלי להזיז שריר בפניו.
ההכנות ליציאתנו לא ארכו זמן רב, ועד מהרה היינו בדרכנו במורד מעבר שנטה שתי רגל על כל שבע. כעבור שעה עברנו מיל ורבע, וירדנו אלפיים רגל.
אז התחלתי לשמוע בבירור צליל חדש לגמרי של משהו זורם בתוך עובי קיר הגרניט, מעין רעמה עמומה ומתה, כמו רעם רחוק. במהלך החלק הראשון של הליכתנו, כשלא פגשנו את המעיין המובטח, הרגשתי את ייסוריי חוזרים. אבל אז הסביר לי דודי את סיבת הרעש המוזר.
"הנס לא טעה," אמר. "מה שאתה שומע הוא שאון של נחל שוצף."
"נחל שוצף?" קראתי.
"אין ספק בכך. נהר תת־קרקעי זורם סביבנו."
מיהרנו קדימה בהתרגשות עצומה. כבר לא חשתי בעייפותי. פכפוך המים הזה מקרוב כבר ריענן אותי. הוא גבר באופן שנשמע. הנחל, אחרי שזרם זמן מה מעל ראשינו, זרם עכשיו בתוך הקיר השמאלי, שואג ושוצף. לעתים קרובות נגעתי בקיר, בתקווה לחוש סימנים כלשהם של לחות. אבל לא הייתה כאן תקווה.
עוד חצי שעה, עוד חצי ליגה עברו.
אז התברר שהצייד לא הלך רחוק יותר. מונחה באינסטינקט המיוחד לאנשי ההרים, הוא כאילו חש את הנחל הזה דרך הסלע. אבל ודאי לא ראה דבר מן הנוזל היקר. הוא עצמו לא שתה דבר.
עד מהרה התברר שאם נמשיך ללכת, נגדיל את המרחק בינינו לבין הזרם, שרעשו הלך ונחלש.
חזרנו. הנס עצר במקום שבו הנחל נראה קרוב ביותר. ישבתי ליד הקיר, בעוד המים זורמים לידי, במרחק שתי רגל, באלימות עצומה. אבל חומת גרניט עבה הפרידה בינינו לבין מושא תשוקתנו.
בלי להרהר, בלי לשאול אם יש דרך להשיג את המים, נכנעתי לרגע של ייאוש.
הנס העיף בי מבט, ובו, כך נדמה לי, חיוך של חמלה.
הוא קם ולקח את המנורה. הלכתי אחריו. הוא נע לעבר הקיר. הסתכלתי. הוא הצמיד את אוזנו לאבן היבשה, והזיז אותה לאט הלוך ושוב, מקשיב בדריכות. הבנתי מיד שהוא בודק כדי למצוא את המקום המדויק שבו נשמע הנחל בחוזקה הרבה ביותר. הוא מצא את הנקודה הזאת בצד השמאלי של המנהרה, שלוש רגל מעל הקרקע.
התרגשתי מאוד. בקושי העזתי לנחש מה הצייד עומד לעשות. אבל לא יכולתי שלא להבין, ולמחוא כפיים ולעודד אותו, כשראיתי אותו אוחז במכוש כדי לתקוף את הסלע.
"ניצלנו!" קראתי.
"כן," קרא דודי, כמעט מטורף מהתרגשות. "הנס צודק. בחור מצוין! מי מלבדו היה חושב על זה?"
כן, מי מלבדו? אמצעי כזה, פשוט ככל שיהיה, לעולם לא היה עולה בדעתנו. אמנם נראה מסוכן ביותר להכות בפטיש בחלק הזה של מבנה כדור הארץ. ומה אם תתרחש תזוזה כלשהי ותמחץ את כולנו? ומה אם הנחל, כשיפרוץ, יטביע אותנו בשיטפון פתאומי? לא היה שום דבר ריק בדמיונות האלה. אבל שום פחד מסלעים נופלים או משיטפונות שוצפים לא יכול היה לעצור אותנו עכשיו. וצמאוננו היה עז כל כך, שכדי להשביע אותו היינו מעזים להתמודד עם גלי צפון האוקיינוס האטלנטי.
הנס ניגש למשימה שדודי ואני יחד לא היינו מצליחים לבצע. אילו חוסר הסבלנות שלנו היה מחמש את ידינו בכוח, היינו מנפצים את הסלע לאלף רסיסים. לא כך הנס. מלא שליטה עצמית, הוא כרסם בשלווה את דרכו בסלע ברצף יציב של מכות קלות ומיומנות, וחצב פתח ברוחב שישה אינצ'ים מבחוץ. יכולתי לשמוע רעש חזק יותר של מים זורמים, ודמיינתי שאני חש את הנוזל הנפלא מרענן את שפתיי הצמאות.
המכוש חדר עד מהרה שתי רגל לתוך מחיצת הגרניט, והאיש שלנו עבד יותר משעה. התייסרתי מחוסר סבלנות. דודי רצה לנקוט אמצעים חזקים יותר, והתקשיתי להניא אותו. הוא כבר לקח מכוש בידו, כששריקה פתאומית נשמעה, וסילון מים פרץ באלימות אל הקיר שממול.
הנס, שכמעט הופל מרגליו מעוצמת המכה, פלט צעקת צער ואכזבה, ועד מהרה הבנתי את סיבתה, כשטבלתי את ידיי בזרם המתפרץ ומשכתי אותן בחיפזון, כי המים היו לוהטים.
"המים רותחים!" קראתי.
"נו, לא חשוב, ניתן להם להתקרר," השיב דודי.
המנהרה התמלאה באדים, בעוד נחל נוצר ונדד בהדרגה אל פיתולים תת־קרקעיים, ועד מהרה זכינו לסיפוק לבלוע את הלגימה הראשונה שלנו.
האם יכול להיות דבר נפלא יותר מן התחושה שצמאוננו הבוער והבלתי נסבל חולף, ומשאיר אותנו ליהנות מנוחות ומעונג? אבל מאין באו המים האלה? לא חשוב. אלה היו מים, ואף שעדיין היו חמימים, הם השיבו חיים לגוססים. המשכתי לשתות בלי הפסקה, וכמעט בלי לטעום.
לבסוף, אחרי זמן נפלא ביותר של כוחות מתחדשים, קראתי: "הרי זה מעיין של מים עשירים בברזל!"
"שום דבר לא יכול להיות טוב יותר לעיכול," אמר דודי. "הוא רווי ברזל. זה יהיה טוב לנו כמו נסיעה למעיינות המרפא של ספא או של טפליץ."
"נו, הם נפלאים!"
"ודאי, כך צריכים להיות מים שנמצאו שישה מילין מתחת לאדמה. יש להם טעם של דיו, שאינו לא נעים כלל. איזה מקור כוח מצוין מצא לנו כאן הנס. נקרא לו על שמו."
"מסכים," קראתי.
ומאותו רגע נקרא הנחל "הנסבך", כלומר נחל הנס.
הנס לא התגאה מזה כלל. אחרי לגימה מתונה, הלך בשקט לפינה לנוח.
"עכשיו," אמרתי, "אסור לנו לאבד את המים האלה."
"מה הטעם להטריד את עצמנו?" השיב דודי. "נדמה לי שהם לעולם לא ייגמרו."
"לא חשוב, איננו יכולים להיות בטוחים. בוא נמלא את נאד המים ואת הבקבוקים שלנו, ואחר כך נסתום את הפתח."
עצתי התקבלה בכל הנוגע למילוי האספקה. אבל את סתימת החור לא היה קל כל כך לבצע. לשווא הרמנו שברי גרניט ודחסנו אותם פנימה עם סיבי פשתן. רק כווינו את ידינו ולא הצלחנו. הלחץ היה גדול מדי, ומאמצינו היו לשווא.
"זה ברור לגמרי," אמרתי, "שגוף המים העליון נמצא בגובה ניכר. עוצמת הסילון מראה זאת."
"בלי ספק," ענה דודי. "אם עמוד המים הזה בגובה 32,000 רגל, כלומר מפני האדמה, הרי שהוא שווה למשקלן של אלף אטמוספרות. אבל עלה בדעתי רעיון."
"נו?"
"למה שנטרח בכלל לעצור את הזרם מלצאת?"
"כי..." ובכן, לא יכולתי לתת סיבה.
"כשהבקבוקים שלנו יתרוקנו, איפה נמלא אותם שוב? האם אנחנו יכולים לדעת?"
לא, לא הייתה שום ודאות.
"טוב, אם כך ניתן למים להמשיך לזרום. הם יזרמו למטה, ויהיו לנו גם מורה דרך וגם מקור רענון."
"זו תוכנית טובה," קראתי. "עם הנחל הזה כמורה דרך, אין סיבה שלא נצליח במפעלנו."
"אה, ילדי! עכשיו אתה מסכים איתי," קרא הפרופסור וצחק.
"אני מסכים איתך בכל לבי."
"טוב, בוא ננוח מעט, ואחר כך נצא שוב לדרך."
שכחתי שהיה לילה. הכרונומטר הודיע לי עד מהרה על העובדה הזאת, ובתוך זמן קצר מאוד, רעננים ומלאי תודה, שקענו שלושתנו בשינה עמוקה.