עד למחרת שכחנו את כל ייסורינו. תחילה תמהתי שאינני צמא עוד, ועמדתי לשאול מה הסיבה. התשובה באה בפכפוך הנחל לרגליי.
אכלנו ארוחת בוקר ושתינו מן המים המצוינים, העשירים בברזל. הרגשתי חזק להפליא, ונחוש לגמרי להמשיך הלאה. למה שאדם משוכנע כל כך כמו דודי, מצויד במורה דרך חרוץ כל כך כמו הנס, ומלווה באחיין נחוש כל כך כמוני, לא יגיע להצלחה הסופית? אלה היו התוכניות המפוארות שנאבקו על השליטה בתוכי. אילו הוצע לי לחזור לפסגת הסנפלס, הייתי מסרב בזעם.
למרבה המזל, כל מה שהיה עלינו לעשות היה לרדת.
"בואו נצא לדרך!" קראתי, ובצעקותיי העירותי את ההדים של חללי האדמה המקומרים.
ביום חמישי, בשמונה בבוקר, יצאנו שוב. מנהרת הגרניט, שהתפתלה מצד לצד, הובילה אותנו בפניות בלתי צפויות, וכמעט נראתה כמבוך. אבל בסך הכול נראה היה שכיוונה דרום־מזרחי. דודי לא חדל לבדוק את המצפן שלו, כדי לנהל חשבון של הדרך שעברנו.
המנהרה נטתה מטה רק מעט מאוד מן האופק, בקושי יותר משני אינצ'ים לפאתום, והנחל זרם בפכפוך עדין לרגלינו. השוויתי אותו לרוח ידידותית שמובילה אותנו מתחת לאדמה, וליטפתי בידי את נימפת המים הרכה, שקולה המנחם ליווה את צעדינו. עם התעוררות רוחי, הרעיונות המיתולוגיים האלה כאילו באו מאליהם.
ואשר לדודי, הוא התחיל לרטון נגד הדרך האופקית. הוא לא אהב דבר יותר משביל אנכי. אבל הדרך הזאת כאילו נמשכה בלי סוף, ובמקום להחליק לאורך היתר, כפי שעשינו עכשיו, הוא היה צונח ברצון לאורך רדיוס כדור הארץ. אבל לא הייתה ברירה, וכל עוד התקרבנו בכלל אל המרכז, הרגשנו שאסור לנו להתלונן.
מפעם לפעם הופיע שביל תלול יותר. אז התחילה נימפת המים שלנו להתגלגל לפנינו בפכפוך צרוד יותר, וירדנו איתה לעומק רב יותר.
בסך הכול, באותו יום ובזה שאחריו התקדמנו כברת דרך ניכרת לרוחב, ומעט מאוד לעומק.
ביום שישי בערב, 10 ביולי, לפי חישובינו, היינו שלושים ליגות דרומית־מזרחית לרייקיאוויק, ובעומק של שתיים וחצי ליגות.
לרגלינו נפתחה עכשיו תהום מבעיתה. אבל דודי לא נרתע, והוא מחא כפיים על תלילות הירידה.
"זה יוביל אותנו רחוק," קרא, "ובלי קושי רב, כי הבליטות בסלע יוצרות גרם מדרגות של ממש."
הנס קשר את החבלים כך שיגנו מפני תאונה, והירידה החלה. אינני יכול לקרוא לה מסוכנת, כי התחלתי להתרגל לתרגיל מן הסוג הזה.
הבאר, או התהום, הזאת הייתה בקע צר בגוש הגרניט, שהגאולוגים קוראים לו "העתק", ושנגרם מהתקררות לא אחידה של כדור הארץ. אם שימש פעם מעבר לחומר המתפרץ שהסנפלס פלט, עדיין לא יכולתי להבין למה לא נשאר שום סימן למעברו. המשכנו לרדת במעין גרם מדרגות לולייני, שנראה כמעט כאילו נעשה ביד אדם.
כל רבע שעה נאלצנו לעצור, כדי לנוח מעט כפי הצורך ולהשיב לאבריינו את כוח הפעולה. אז ישבנו על שבר סלע, ושוחחנו בזמן שאכלנו ושתינו מן הנחל.
כמובן, במורד ההעתק הזה נפל ההנסבך במפל, ואיבד חלק מן המים שלו. אבל נשאר די והותר כדי להרוות את צמאוננו. חוץ מזה, כשהשיפוע ייעשה מתון יותר, הוא כמובן ישוב לזרום בשלווה. ברגע הזה הוא הזכיר לי את דודי הנכבד, בהתקפי חוסר הסבלנות והכעס התכופים שלו, ואילו למטה הוא זרם בשלוותו של הצייד האיסלנדי.
ב־11 וב־12 ביולי המשכנו בעקבות העקומות הלולייניות של הבאר המוזרה הזאת. במרחק ממשי לא חדרנו יותר משתי ליגות, אבל נישאנו לעומק של חמש ליגות מתחת לפני הים. אבל ב־13, בסביבות הצהריים, קיבל ההעתק, לכיוון דרום־מזרח, שיפוע מתון הרבה יותר, של כארבעים וחמש מעלות.
אז נעשתה הדרך קלה עד כדי שעמום. זה לא יכול היה להיות אחרת, כי לא היה שום נוף שיגוון את שלבי מסענו.
ביום רביעי, 15 בחודש, היינו שבע ליגות מתחת לאדמה, והתרחקנו חמישים ליגות מן הסנפלס. אף שהיינו עייפים, בריאותנו הייתה מושלמת, וארגז התרופות עדיין לא נזקק להיפתח.
דודי רשם בכל שעה את מה שהראו המצפן, הכרונומטר, הברומטר האנרואידי והמדחום, אותם נתונים ממש שפרסם בדוח המדעי שלו על מסענו. לכן לא היה קשה לדעת בדיוק היכן אנחנו נמצאים. כשאמר לי שעברנו חמישים ליגות לרוחב, לא יכולתי לעצור קריאת תדהמה, למחשבה שכבר מזמן השארנו את איסלנד מאחורינו.
"מה קרה?" קרא.
"הרהרתי שאם החישובים שלך נכונים, אנחנו כבר לא מתחת לאיסלנד."
"אתה חושב?"
"אני לא טועה," אמרתי, ובחנתי את המפה והוספתי: "עברנו את כף פורטלנד, וחמישים הליגות האלה מביאות אותנו אל מתחת למרחבי האוקיינוס הרחבים."
"מתחת לים," חזר דודי, ושפשף את ידיו בהנאה.
"האם ייתכן?" אמרתי. "האוקיינוס פרוש מעל ראשינו?"
"ודאי, אקסל. מה יכול להיות טבעי יותר? האם בניוקאסל אין מכרות פחם שנמשכים הרחק מתחת לים?"
טוב ויפה שהפרופסור קרא לזה פשוט כל כך, אבל אני לא יכולתי להרגיש בנוח למחשבה שהאוקיינוס חסר הגבולות מתגלגל מעל ראשי. ובכל זאת, בעצם לא היה משנה הרבה אם מישורים והרים מכסים את ראשינו או גלי האוקיינוס האטלנטי, כל עוד קמרון של גרניט מוצק נמתח מעלינו. וחוץ מזה, התחלתי להתרגל לרעיון. כי המנהרה, שלפעמים נמשכה ישר ולפעמים התפתלה בגחמנות בשיפועיה כמו בפניותיה, אבל שמרה תמיד על כיוונה הדרום־מזרחי והעמיקה תמיד, נשאה אותנו בהדרגה לעומקים רבים מאוד באמת.
ארבעה ימים אחר כך, ביום שבת, 18 ביולי, בערב, הגענו למעין מערה עצומה. כאן שילם דודי להנס את שכרו השבועי, והוחלט שלמחרת, יום ראשון, יהיה יום מנוחה.