לכן התעוררתי למחרת משוחרר מן הטרדה של יציאה מיידית. אף שהיינו במעמקים העמוקים ביותר שידועים לאדם, היה בזה משהו לא לא נעים. וחוץ מזה, התחלנו להתרגל לחיי שוכני המערות האלה. כבר לא חשבתי על שמש, ירח וכוכבים, על עצים, בתים וערים, ולא על אף אחד מן המותרות הארציים שהם הכרחיים לבני אדם שחיים על פני האדמה. כמאובנים, ראינו בכל הדברים האלה בדיחות גרידא.
המערה הייתה אולם עצום. לאורך רצפת הגרניט שלה זרם הנחל הנאמן שלנו. במרחק הזה ממקורו היו המים פושרים בקושי, ושתינו מהם בהנאה.
אחרי ארוחת הבוקר הקדיש הפרופסור כמה שעות לסידור רשימותיו היומיות.
"קודם כול," אמר, "אעשה חישוב כדי לברר את מיקומנו המדויק. אני מקווה, אחרי שנחזור, לשרטט מפה של מסענו, שתהיה למעשה חתך אנכי של כדור הארץ, ובו נתיב המשלחת שלנו."
"זה יהיה מעניין, דודי. אבל האם התצפיות שלך מדויקות דיין כדי שתוכל לעשות זאת כהלכה?"
"כן. בכל מקום מדדתי את הזוויות והשיפועים. אני בטוח שאין טעות. בוא נראה איפה אנחנו עכשיו. קח את המצפן שלך ורשום את הכיוון."
הסתכלתי, ועניתי בזהירות:
"דרום־מזרח לכיוון מזרח."
"ובכן," ענה הפרופסור אחרי חישוב מהיר, "אני מסיק שעברנו שמונים וחמש ליגות מאז שיצאנו."
"אז אנחנו מתחת לאמצע האוקיינוס האטלנטי?"
"ודאי."
"ואולי ממש ברגע זה משתוללת למעלה סערה, וספינות מעל ראשינו מיטלטלות באכזריות בסופה."
"בהחלט ייתכן."
"ולווייתנים מצליפים בזנבותיהם בתקרת הכלא שלנו?"
"ייתכן, אקסל, אבל הם לא יזעזעו אותנו כאן. אבל בוא נחזור לחישוב שלנו. אנחנו כאן, שמונים וחמש ליגות דרומית־מזרחית לסנפלס, ולפי חשבוני אנחנו בעומק של שש עשרה ליגות."
"שש עשרה ליגות?" קראתי.
"בלי ספק."
"אבל זה בדיוק הגבול שהמדע קובע לעובי קרום כדור הארץ."
"אינני מכחיש זאת."
"וכאן, לפי חוק עליית הטמפרטורה, היה צריך להיות חום של 2,732 מעלות פרנהייט!"
"כך היה צריך להיות, ילדי."
"וכל הגרניט המוצק הזה היה צריך לזרום מותך."
"אתה רואה שזה לא כך, ושכפי שקורה לעתים קרובות כל כך, העובדות באות להפיל את התיאוריות."
"אני נאלץ להסכים, אבל בכל זאת, זה מפתיע."
"מה אומר המדחום?"
"עשרים ושבע ושש עשיריות (82 פרנהייט)."
"לכן המלומדים טועים ב־2,705 מעלות, והעלייה היחסית היא טעות. לכן האמפרי דייווי צדק, ואני לא טועה כשאני הולך בעקבותיו. מה אתה אומר עכשיו?"
"כלום."
האמת היא שהיה לי הרבה מה לומר. לא ויתרתי בשום דבר לתיאוריה של דייווי. עדיין דבקתי בחום המרכזי, אף שלא חשתי בהשפעותיו. העדפתי להודות, למען האמת, שהארובה הזאת של הר געש כבוי, המצופה לבות שאינן מוליכות חום, לא הניחה לחום לעבור דרך קירותיה.
אבל בלי לעצור כדי לחפש טיעונים חדשים, פשוט התייחסתי למצבנו כפי שהיה.
"טוב, אם נניח שכל החישובים שלך נכונים לגמרי, עליך להרשות לי להסיק מהם תוצאה אחת מחייבת."
"מהי? דבר בחופשיות."
"בקו הרוחב של איסלנד, שבו אנחנו נמצאים עכשיו, רדיוס כדור הארץ, המרחק מן המרכז אל פני השטח, הוא כ־1,583 ליגות. נאמר במספרים עגולים 1,600 ליגות. מתוך 1,600 ליגות עברנו שש עשרה!"
"כך אתה אומר."
"והשש עשרה האלה במחיר של 85 ליגות באלכסון?"
"בדיוק."
"בעשרים יום?"
"כן."
"ובכן, שש עשרה ליגות הן החלק המאה של רדיוס כדור הארץ. בקצב הזה נצטרך אלפיים יום, כמעט חמש שנים וחצי, כדי להגיע למרכז."
על המסקנה ההגיונית הזאת לא נתקבלה שום תשובה.
"ועוד בלי לחשב שאם אפשר להגיע לעומק אנכי של שש עשרה ליגות רק בירידה אלכסונית של שמונים וחמש, הרי שעלינו לעבור שמונת אלפים מיל בכיוון דרום־מזרחי, כך שנצא באיזו נקודה על היקף כדור הארץ, במקום להגיע למרכז!"
"לעזאזל כל המספרים שלך, וכל ההשערות שלך גם יחד!" צעק דודי בזעם פתאומי. "על מה כולם מבוססים? איך אתה יודע שהמעבר הזה אינו מוביל ישר אל יעדנו? וחוץ מזה, יש תקדים. מה שאדם אחד עשה, אדם אחר יכול לעשות."
"אני מקווה. אבל בכל זאת, אולי יורשה לי..."
"תקבל את רשותי להחזיק את לשונך, אקסל, אבל לא לדבר בצורה הבלתי הגיונית הזאת."
ראיתי את הפרופסור האיום פורץ מתוך עורו של דודי, ונזהרתי בזמן.
"ועכשיו הבט בברומטר האנרואידי שלך. מה הוא אומר?"
"הוא אומר שאנחנו נתונים ללחץ ניכר."
"טוב מאוד. אז אתה רואה שכשיורדים בהדרגה ומתרגלים לצפיפות האוויר, לא סובלים בכלל."
"כלום, מלבד מעט כאב באוזניים."
"זה כלום, ואפשר להיפטר אפילו מזה בנשימה מהירה בכל פעם שאתה חש בכאב."
"בדיוק," אמרתי, נחוש שלא לומר אף מילה שעלולה להתנגש בדעותיו הקדומות של דודי. "יש אפילו הנאה ממשית בחיים באוויר הסמיך הזה. שמת לב כמה עז הקול כאן למטה?"
"בלי ספק. חירש היה לומד עד מהרה לשמוע בשלמות."
"אבל האם הצפיפות הזאת לא תגבר?"
"כן, לפי חוק לא ברור במיוחד. ידוע היטב שמשקלם של גופים פוחת ככל שיורדים. אתה יודע שעל פני כדור הארץ המשקל מורגש יותר מכול, ושבמרכז אין משקל כלל."
"אני יודע זאת. אבל אמור לי, האם האוויר לא יגיע לבסוף לצפיפות של מים?"
"ודאי, בלחץ של שבע מאות ועשר אטמוספרות."
"ומה יהיה עוד יותר למטה?"
"עוד יותר למטה הצפיפות תמשיך לגבור."
"אבל איך נרד אז?"
"נו, נמלא את כיסינו באבנים."
"טוב, באמת, דודי הנכבד, לעולם אינך חסר תשובה."
לא העזתי להתקדם עוד בתחום האפשרויות, כי מיד הייתי עלול להיתקל בבלתי אפשרי, שהיה מעלה את הפרופסור לבמה כשאין בו צורך.
ובכל זאת היה ברור שהאוויר, בלחץ שעשוי להגיע לזה של אלפי אטמוספרות, יגיע לבסוף למצב מוצק, ואז, גם אם גופינו יעמדו במאמץ, ניעצר, ושום נימוק לא יוכל להוביל אותנו הלאה.
אבל לא העליתי את הטיעון הזה. דודי היה עונה עליו בסקנוסם הבלתי נמנע שלו, תקדים שלא היה לו שום משקל בעיניי. כי גם אילו היה מסעו של האיסלנדי המלומד מוכח באמת, הייתה תשובה פשוטה מאוד: במאה השש עשרה לא היו לא ברומטר ולא ברומטר אנרואידי, ולכן סקנוסם לא יכול היה לדעת כמה עמוק הגיע.
אבל שמרתי את ההתנגדות הזאת לעצמי, וחיכיתי למהלך האירועים.
שאר היום עבר בחישובים ובשיחות. נשארתי תומך נאמן בדעותיו של פרופסור לידנברוק, וקינאתי באדישות הכבדה של הנס, שבלי להיכנס לסיבות ולתוצאות, הלך בעיניים עצומות לכל מקום שגורלו הוביל אותו.