יש להודות שעד כה הדברים לא התנהלו רע כל כך, ושלא הייתה לי סיבה רבה להתלונן. אם הקשיים שלנו לא יחמירו, נוכל לקוות להגיע ליעדנו. ולאיזה שיא של תהילה מדעית היינו מגיעים אז! נעשיתי לידנברוק של ממש בנימוקיי, ברצינות. אבל האם המצב הזה יימשך במקום המוזר שאליו הגענו? אולי.
במשך כמה ימים הובילו אותנו מדרונות תלולים יותר, וחלקם קרובים להפליא לאנך, עמוק יותר ויותר לתוך גוש פנים האדמה. בימים מסוימים התקרבנו אל המרכז בליגה וחצי, או כמעט בשתי ליגות. אלה היו ירידות מסוכנות, שבהן היו מיומנותו וקור רוחו המופלא של הנס יקרים לנו מכל ערך. האיסלנדי השלו הזה התמסר בשיקול דעת שאין להבינו, ובזכותו חצינו מקומות מסוכנים רבים שלבדנו לעולם לא היינו עוברים.
אבל הרגל השתיקה שלו גבר עליו מיום ליום, והדביק אותנו. עצמים חיצוניים משפיעים השפעה מכרעת על המוח. אדם שסגור בין ארבעה קירות מאבד עד מהרה את היכולת לקשר מילים ורעיונות זה לזה. כמה אסירים בבידוד נעשים מטומטמים, אם לא משוגעים, מחוסר אימון של כושר החשיבה!
במשך השבועיים שאחרי שיחתנו האחרונה לא קרה שום אירוע שראוי להירשם. אבל יש לי סיבה טובה לזכור אירוע אחד חמור מאוד שקרה בזמן הזה, ושגם עכשיו כמעט לא אוכל לשכוח את הפרטים הקטנים ביותר שלו.
עד 7 באוגוסט הביאו אותנו הירידות הרצופות לעומק של שלושים ליגות. כלומר, לאורך שלושים ליגות היו מעל ראשינו שכבות מוצקות של סלע, אוקיינוס, יבשות וערים. היינו ודאי במרחק מאתיים ליגות מאיסלנד.
באותו יום ירדה המנהרה בשיפוע מתון. הלכתי לפני האחרים. דודי נשא אחת ממנורות רומקורף, ואני את השנייה. בחנתי את שכבות הגרניט.
פתאום הסתובבתי, והבחנתי שאני לבד.
נו, טוב, חשבתי. הלכתי מהר מדי, או שהנס ודודי עצרו בדרך. נו, זה לא ייתכן. עליי להצטרף אליהם. למרבה המזל אין כאן עלייה רבה.
חזרתי על עקבותיי. הלכתי רבע שעה. הבטתי בחושך. צעקתי. אין תשובה. קולי אבד בין הדי המערות, שרק הם ענו לקריאתי.
התחלתי לחוש אי נוחות. צמרמורת עברה בי.
"בשקט!" אמרתי לעצמי בקול. "ודאי שאמצא את חבריי שוב. אין כאן שתי דרכים. הלכתי רחוק מדי קדימה. אחזור!"
במשך חצי שעה טיפסתי למעלה. הקשבתי לקריאה, ובאוויר הסמיך הזה קול יכול להגיע רחוק מאוד. אבל דממה עגומה שררה בכל המנהרה הארוכה ההיא. עצרתי. לא יכולתי להאמין שאבדתי. רק התבלבלתי לזמן מה, לא אבדתי. הייתי בטוח שאמצא שוב את דרכי.
"נו," חזרתי ואמרתי, "מכיוון שיש רק דרך אחת, והם עליה, עליי למצוא אותם שוב. אני צריך רק להמשיך לעלות. אלא אם כן, כשלא מצאו אותי, והניחו שאני מאחור, גם הם חזרו לאחור. אבל גם במקרה הזה עליי רק למהר יותר. אמצא אותם, אני בטוח."
חזרתי על המילים האלה בקול חלש יותר של אדם משוכנע למחצה. חוץ מזה, אפילו לקשר רעיונות פשוטים כאלה למילים, ולנמק בעזרתם, היה עניין שדרש זמן.
אז נאחז בי ספק. האם באמת הייתי לפניהם כשנפרדנו? כן, ודאי שהייתי. הנס הלך אחריי, לפני דודי. הוא אפילו עצר לזמן מה כדי לחגור טוב יותר את מטענו על כתפיו. יכולתי לזכור את המקרה הקטן הזה. ודאי בדיוק באותו רגע המשכתי ללכת.
וחוץ מזה, חשבתי, האם אין בידי ערובה שלא אאבד את דרכי, חוט במבוך שאינו יכול להיקרע, הנחל הנאמן שלי? אני רק צריך ללכת בעקבותיו לאחור, ובהכרח אגיע אליהם.
המסקנה הזאת החיתה את רוחי, והחלטתי לחדש את צעידתי בלי לאבד זמן.
כמה בירכתי אז את ראיית הנולד של דודי, שמנע מן הצייד לסתום את החור בגרניט. המעיין המיטיב הזה, אחרי שהרווה את צמאוננו בדרך, יהיה עכשיו מורה הדרך שלי בין פיתולי קרום כדור הארץ.
לפני שיצאתי שוב לדרך חשבתי שרחצה תיטיב איתי. התכופפתי לטבול את פניי בהנסבך.
לתדהמתי ולאימתי הגמורה, רגליי דרכו רק על הגרניט הגס והיבש. הנחל כבר לא היה לרגליי.