אי אפשר לתאר את ייאושי. שום מילים לא יוכלו לספר אותו. נקברתי חי, ולפניי הסיכוי למות ברעב ובצמא.
באופן מכני גיששתי בידיי על הקרקע. כמה יבש וקשה נראה לי הסלע!
אבל איך עזבתי את מסלול הנחל? כי זו הייתה עובדה נוראה שהוא כבר לא זרם לצדי. אז הבנתי את סיבת הדממה המבעיתה ההיא, כשבפעם האחרונה הקשבתי אם צליל כלשהו מחבריי יגיע לאוזניי. ברגע שבו עזבתי את הדרך הנכונה, לא הבחנתי בהיעדרו של הנחל. ברור שבאותו רגע הופיעה לפניי הסתעפות, בעוד ההנסבך, בעקבות גחמתו של שיפוע אחר, הלך עם חבריי אל מעמקים לא נודעים.
איך אחזור? לא היה שום סימן לעקבותיהם או לעקבותיי, כי הרגל לא השאירה שום סימן על רצפת הגרניט. התייסרתי בחיפוש פתרון לבעיה הבלתי פתירה הזאת. מילה אחת תיארה את מצבי: אבוד!
אבוד בעומק שאין לשער! שלושים ליגות של סלע כאילו העיקו על כתפיי בלחץ נורא. הרגשתי מעוך.
ניסיתי להחזיר את מחשבותיי אל הדברים שעל פני האדמה. כמעט לא הצלחתי. המבורג, הבית ברחוב קניגשטראסה, גראובן המסכנה שלי, כל העולם ההומה ההוא שמתחתיו נדדתי, חלפו בבלבול מהיר מול זיכרוני המבועת. יכולתי להחיות במציאות חיה את כל אירועי המסע שלנו: איסלנד, מר פרידריקסן, הסנפלס. אמרתי לעצמי שאם, במצב כמו זה שהייתי בו עכשיו, אהיה שוטה דיי כדי להיאחז ולו בשביב של תקווה, יהיה זה טירוף, ושהדבר הטוב ביותר שאוכל לעשות הוא להתייאש.
איזה כוח אנושי יוכל להשיב אותי אל אור השמש, ולקרוע את קשתות הסלע הענקיות שהתחברו מעל ראשי, תומכות זו בזו בעוצמה שאין לחדור אותה? מי יוכל להעמיד את רגליי בדרך הנכונה ולהחזיר אותי אל חבריי?
"הו, דודי!" פרץ משפתיי בנימה של ייאוש.
זו הייתה מילת התוכחה היחידה שלי, כי ידעתי כמה הוא ודאי סובל בחיפושיו אחריי, היכן שלא יהיה.
כשראיתי את עצמי רחוק כל כך מכל עזרה ארצית, פניתי לעזרת שמים. זיכרון ילדותי, זיכרון אמי, שהכרתי רק בשנותיי הרכות הראשונות, חזרו אליי, וכרעתי בתפילה, מתחנן לעזרה האלוהית שהייתי ראוי לה כל כך מעט.
החזרה הזאת של האמון בהשגחה האלוהית הרגיעה את סערת פחדיי, ויכולתי לרכז במצבי את כל כוח תבונתי.
היה עליי מזון לשלושה ימים, והבקבוק שלי היה מלא. אבל לא יכולתי להישאר לבד זמן רב. האם לעלות או לרדת?
לעלות, כמובן. לעלות כל הזמן.
כך אגיע בהכרח לנקודה שבה עזבתי את הנחל, לאותה פנייה גורלית בדרך. עם הנחל לרגליי, אוכל לקוות להגיע שוב לפסגת הסנפלס.
למה לא חשבתי על זה קודם? כאן היה בבירור סיכוי להינצל. החובה הדחופה ביותר הייתה למצוא שוב את מסלולו של ההנסבך. קמתי, ונשען על מקלי בעל חוד הברזל, עליתי במנהרה. השיפוע היה תלול למדי. הלכתי בלי תקווה אבל בלי היסוס, כמו אדם שגמר בדעתו.
במשך חצי שעה לא נתקלתי בשום מכשול. ניסיתי לזהות את דרכי לפי צורת המנהרה, לפי הבליטות של סלעים מסוימים, לפי סידור הסדקים. אבל שום סימן מיוחד לא הופיע, ועד מהרה ראיתי שהמנהרה הזאת אינה יכולה להחזיר אותי אל נקודת הפנייה. היא נגמרה בבת אחת. נתקלתי בקיר שאין לחדור אותו, ונפלתי על הסלע.
ייאוש שאין לתארו אחז בי אז. שכבתי המום ומבועת! תקוותי האחרונה התנפצה אל קיר הגרניט הזה.
אבוד במבוך הזה, שפיתוליו חצו זה את זה לכל הכיוונים, לא היה עוד טעם לחשוב על בריחה. כאן עליי למות במיתה הנוראה מכולן. ומוזר לומר, עלתה בדעתי המחשבה שכשימצאו יום אחד את שרידיי המאובנים שלושים ליגות מתחת לפני השטח, בבטן האדמה, התגלית עשויה להוביל לוויכוחים מדעיים רציניים.
ניסיתי לדבר בקול, אבל רק קולות צרודים עברו בין שפתיי היבשות. התנשמתי בכבדות.
בתוך ייסוריי אחזה בי אימה חדשה. כשנפלתי התקלקלה המנורה שלי. לא יכולתי לתקן אותה, ואורה החוויר, ועד מהרה ייעלם לגמרי.
הבטתי בכאב בזרם המאיר שהלך ונחלש בסליל התיל. תהלוכה עמומה של צללים נעים כאילו נפרשה לאט במורד הקירות המחשיכים. בקושי העזתי לעצום את עיניי אפילו לרגע, מחשש לאבד את השביב הקטן ביותר של האור היקר הזה. בכל רגע נדמה היה שהוא עומד להיעלם, והשחור הסמיך יתגלגל עליי כמעט מוחשי.
הבהוב אחרון ורועד עלה בחולשה. התבוננתי בו ברעד ובחרדה. שתיתי אותו כאילו יכולתי לשמור אותו, וריכזתי בו את כל כוח עיניי, כמו בתחושת האור האחרונה ממש שהן נועדו לחוות אי פעם. וברגע שלאחר מכן שכבתי באפלה הכבדה של חושך עמוק, סמיך ואין חקר לו.
צעקת ייסורים נוראה פרצה ממני. על פני האדמה, באמצע הלילה האפל ביותר, האור לעולם אינו נוטש את תפקידו לגמרי. הוא עדיין דק ומפוזר, אבל כמה מעט שיהיה ממנו, העין עדיין קולטת את המעט הזה. כאן לא היה אפילו שמץ. החושך המוחלט עשה אותי עיוור לחלוטין.
אז התחלתי לאבד את דעתי. קמתי, זרועותיי מושטות לפניי, ומנסה בכאב לגשש את דרכי. התחלתי לרוץ בפראות, ממהר במבוך שאין לצאת ממנו, עדיין יורד, עדיין רץ בתוך החומר של קרום האדמה העבה, יצור נאבק בתוך "העתקים" גאולוגיים, בוכה, צועק, צורח, ועד מהרה חבול מן המגע בסלע המשונן, נופל וקם שוב מדמם, מנסה לשתות את הדם שכיסה את פניי, ואפילו מחכה לאיזה סלע שינפץ את גולגולתי.
לעולם לא אדע לאן הובילה אותי מנוסתי המטורפת. אחרי כמה שעות, בלי ספק מותש, נפלתי כגוש חסר חיים למרגלות הקיר, ואיבדתי את הכרתי לגמרי.