כשחזרתי לחיים למחצה, פניי היו רטובות מדמעות. כמה זמן נמשך מצב חוסר ההכרה הזה, אינני יכול לומר. לא היה לי עוד שום אמצעי למדוד את הזמן. מעולם לא הייתה בדידות כמו זו, מעולם לא ננטש יצור חי כל כך לגמרי.
אחרי נפילתי איבדתי הרבה דם. הרגשתי אותו זורם עליי. אה! כמה מאושר הייתי אילו יכולתי למות, ואילו לא היה עליי עוד לעבור את המוות. לא רציתי לחשוב עוד. גירשתי כל רעיון, ומוכרע מצערי, התגלגלתי אל רגלי הקיר שממול.
כבר הרגשתי התעלפות נוספת מתקרבת, וקיוויתי לכליה מוחלטת, כשרעש חזק הגיע אליי. הוא היה כמו רעם מתמשך ורחוק, ויכולתי לשמוע את גליו המהדהדים מתגלגלים הרחק אל מעמקי התהום הנידחים.
מאין יכול לבוא הרעש הזה? ודאי מאיזו תופעה שמתרחשת במעמקים הגדולים שבתוכם שכבתי חסר אונים. האם היה זה פיצוץ של גז? האם הייתה זו נפילתו של איזה עמוד אדיר של כדור הארץ?
המשכתי להקשיב. רציתי לדעת אם הרעש יחזור. רבע שעה חלפה. דממה שררה במנהרה הזאת. לא יכולתי לשמוע אפילו את פעימות לבי.
פתאום קלטה אוזני, שנשענה במקרה על הקיר, או שנדמה היה שקלטה, צלילים מסוימים, עמומים, שאין לתארם, רחוקים וברורים, כמו של מילים.
"זו אשליה," חשבתי.
אבל לא הייתה זו אשליה. כשהקשבתי בתשומת לב רבה יותר, שמעתי באמת מלמול של קולות. אבל חולשתי מנעה ממני להבין מה הקולות אומרים. ובכל זאת זו הייתה שפה, הייתי בטוח בכך.
לרגע חששתי שהמילים הן שלי, שההד מחזיר אותן. אולי צעקתי בלי לדעת. הידקתי את שפתיי בחוזקה, והנחתי שוב את אוזני על הקיר.
"כן, באמת, מישהו מדבר. אלה מילים!"
אפילו כמה רגל מן הקיר יכולתי לשמוע בבירור. הצלחתי לקלוט מילים לא ודאיות, מוזרות, שאי אפשר להבחין בהן. הן באו כאילו נאמרו בלחישות שקטות וממלמלות. המילה "forlorad" חזרה כמה פעמים בנימה של אהדה וצער.
"הצילו!" קראתי בכל כוחי. "הצילו!"
הקשבתי, ציפיתי בחושך לתשובה, לצעקה, ולו לנשימה של צליל, אבל דבר לא בא. כמה דקות חלפו. עולם שלם של רעיונות נפתח במוחי. חשבתי שקולי החלש לעולם לא יוכל לחדור אל חבריי.
"אלה הם," חזרתי ואמרתי. "אילו אנשים אחרים יכולים להיות שלושים ליגות מתחת לאדמה?"
שוב התחלתי להקשיב. העברתי את אוזני על פני הקיר ממקום למקום, ומצאתי את הנקודה שבה הקולות נשמעו הכי טוב. המילה "forlorad" חזרה שוב, ואחר כך גלגול הרעם שהעיר אותי מתרדמתי.
"לא," אמרתי, "לא. לא דרך גוש כזה אפשר לשמוע קול. אני מוקף קירות גרניט, והפיצוץ החזק ביותר לא היה נשמע כאן לעולם! הרעש הזה בא לאורך המנהרה. ודאי פועלים כאן חוקי האקוסטיקה בדרך יוצאת דופן!"
הקשבתי שוב, והפעם, כן, הפעם, שמעתי בבירור את שמי נאמר מעבר למרחק הגדול.
זה היה קולו של דודי בעצמו! הוא דיבר עם מורה הדרך. ו"forlorad" היא מילה דנית, שפירושה "אבוד".
אז הבנתי הכול. כדי שישמעו אותי, עליי לדבר לאורך הקיר הזה, שיוליך את קולי בדיוק כמו שתיל מוליך חשמל.
אבל לא היה זמן לאבד. אם חבריי יתרחקו ולו כמה צעדים, תיפסק התופעה האקוסטית. לכן קרבתי אל הקיר, ואמרתי את המילים האלה בבהירות רבה ככל האפשר:
"דוד לידנברוק!"
חיכיתי בחרדה עמוקה מאוד. הקול אינו נע במהירות רבה. אפילו צפיפות רבה יותר של האוויר אינה משפיעה על מהירותו, אלא רק מגבירה את עוצמתו. שניות, שנראו כמו נצח, חלפו, ולבסוף הגיעו אליי המילים האלה:
"אקסל! אקסל! זה אתה?"
...
"כן, כן," עניתי.
...
"ילדי, איפה אתה?"
...
"אבוד, בחושך העמוק ביותר."
...
"איפה המנורה שלך?"
...
"כבתה."
...
"והנחל?"
...
"נעלם."
...
"אקסל, אקסל, אזור אומץ!"
...
"חכה! אני מותש! אינני יכול לענות. דבר אליי!"
...
"אומץ," המשיך דודי. "אל תדבר. הקשב לי. חיפשנו אותך במעלה המנהרה ובמורדה. לא יכולנו למצוא אותך. בכיתי עליך, ילדי המסכן. לבסוף, בהנחה שאתה עדיין ליד ההנסבך, ירינו ברובים שלנו. הקולות שלנו נשמעים זה לזה, אבל ידינו אינן יכולות לגעת. אבל אל תתייאש, אקסל! זה דבר גדול שאנחנו יכולים לשמוע זה את זה."
...
בזמן הזה הרהרתי. תקווה עמומה חזרה ללבי. היה דבר אחד שהיה עליי לדעת קודם כול. הצמדתי את שפתיי אל הקיר ואמרתי:
"דודי!"
...
"ילדי!" הגיע אליי אחרי כמה שניות.
...
"עלינו לדעת כמה רחוקים אנחנו זה מזה."
...
"זה קל."
...
"יש לך הכרונומטר שלך?"
...
"כן."
...
"טוב, קח אותו. אמור את שמי, ורשום בדיוק את השנייה שבה אתה מדבר. אני אחזור עליו ברגע שיגיע אליי, ואתה תשים לב לרגע המדויק שבו תקבל את תשובתי."
"כן. ומחצית הזמן בין קריאתי לתשובתך תראה בדיוק כמה זמן לוקח לקולי להגיע אליך."
...
"בדיוק כך, דודי."
...
"אתה מוכן?"
...
"כן."
...
"עכשיו, תשומת לב. אני עומד לקרוא בשמך."
...
הצמדתי את אוזני אל הקיר, וברגע שהגיע השם "אקסל" עניתי מיד "אקסל", ואז חיכיתי.
...
"ארבעים שניות," אמר דודי. "ארבעים שניות בין שתי המילים. כלומר, הקול לוקח עשרים שניות כדי להגיע. ובקצב של 1,120 רגל לשנייה, זה 22,400 רגל, כמעט ארבעה מילין ורבע."
...
"ארבעה מילין ורבע!" מלמלתי.
...
"זה ייגמר בקרוב, אקסל."
...
"לעלות או לרדת?"
...
"לרדת, ומסיבה זו: אנחנו באולם עצום, שמנהרות אינסופיות יוצאות ממנו. המנהרה שלך ודאי מובילה אליו, כי נראה כאילו כל הבקעים והסדקים של כדור הארץ קורנים סביב המערה העצומה הזאת. לכן קום, והתחל ללכת. לך, גרור את עצמך, ואם צריך, החלק במקומות התלולים, ובסוף תמצא אותנו מוכנים לקבל אותך. ועכשיו צא לדרך."
...
המילים האלה עודדו אותי.
"שלום, דודי," קראתי. "אני הולך. לא יישמעו עוד קולות ברגע שאצא. אז שלום!"
...
"שלום, אקסל, להתראות!"
...
אלה היו המילים האחרונות ששמעתי.
השיחה התת־קרקעית המופלאה הזאת, שהתנהלה במרחק של ארבעה מילין ורבע בינינו, הסתיימה במילות התקווה האלה. הודיתי לאלוהים מעומק לבי, כי הוא שהוביל אותי דרך המרחבים השוממים העצומים האלה אל הנקודה שבה, אולי היחידה מכולן, יכלו קולות חבריי להגיע אליי.
את התופעה האקוסטית הזאת קל להסביר על יסודות מדעיים. היא נבעה מצורתה הקעורה של המנהרה ומכושר ההולכה של הסלע. יש דוגמאות רבות להתפשטות כזאת של צלילים, שאינם נשמעים במרחב שבאמצע. אני זוכר שתופעה דומה נצפתה במקומות רבים, ובהם על פניה הפנימיים של הגלריה שבכיפת קתדרלת סנט פול בלונדון, ובמיוחד בתוך המערות המוזרות שבמחצבות ליד סירקוזה, שהמופלאה שבהן נקראת "אוזנו של דיוניסיוס".
הזיכרונות האלה עלו בדעתי, וראיתי בבירור שמכיוון שקולו של דודי אכן הגיע אליי, לא יכול להיות שום מכשול בינינו. אם אלך בכיוון שממנו בא הקול, אגיע כמובן אליו, אם כוחי לא יבגוד בי.
לכן קמתי. גררתי את עצמי יותר משהלכתי. השיפוע היה תלול, והחלקתי למטה.
עד מהרה גברה מהירות הירידה באופן נורא, ואיימה להפוך לנפילה. לא היה בי עוד כוח לעצור את עצמי.
פתאום לא הייתה קרקע מתחתיי. הרגשתי את עצמי מסתובב באוויר, נחבט ונהדף מן הבליטות המשוננות של מנהרה אנכית, באר של ממש. ראשי נחבט בפינה חדה של הסלע, ואיבדתי את הכרתי.