כשחזרתי להכרה, שכבתי שרוע בחשכה למחצה, מכוסה במעילים עבים ובשמיכות. דודי השגיח עליי, כדי לגלות את הסימן הקטן ביותר של חיים. באנחתי הראשונה הוא אחז בידי. כשפקחתי את עיניי, פלט צעקת שמחה.
"הוא חי! הוא חי!" קרא.
"כן, אני עדיין חי," עניתי בחולשה.
"אחייני היקר," אמר דודי והצמיד אותי אל לבו, "ניצלת."
ההתרגשות אחזה בי מן הרוך שבו אמר את המילים האלה, ועוד יותר מן הזהירות שבה השגיח עליי. אבל היה צורך בניסיונות כאלה כדי לחשוף את תכונותיו הרכות יותר של הפרופסור.
ברגע הזה בא הנס. הוא ראה את ידי בידו של דודי, ואני יכול לומר בבטחה שהייתה שמחה בפניו.
"God dag," אמר.
"שלום, הנס, מה שלומך? ועכשיו, דודי, אמור לי איפה אנחנו ברגע זה?"
"מחר, אקסל, מחר. עכשיו אתה חלש ותשוש מדי. חבשתי את ראשך ברטיות שאסור להזיז. עכשיו ישן, ומחר אספר לך הכול."
"אבל לפחות אמור לי מה השעה, ואיזה יום היום."
"היום יום ראשון, 8 באוגוסט, והשעה עשר בלילה. אסור לך לשאול אותי עוד שאלות עד ה־10."
האמת היא שהייתי חלש מאוד, ועיניי נעצמו מאליהן. הייתי זקוק ללילה של מנוחה טובה, ולכן נרדמתי, כשאני יודע שהייתי ארבעה ימים ארוכים לבדי בלב האדמה.
למחרת בבוקר, כשהתעוררתי, הבטתי סביבי. משכבי, עשוי מכל ציוד המסע שלנו, היה במערה מקסימה, מעוטרת בנטיפים נהדרים, שקרקעה חול דק. היה חצי אור. לא היה לפיד, לא הייתה מנורה, ובכל זאת כמה הבזקי אור מסתוריים באו מבחוץ דרך פתח צר במערה. שמעתי גם רעש עמום ולא ברור, משהו כמו פכפוך של גלים שנשברים על חוף של חצץ, ולפעמים נדמה היה לי שאני שומע את שריקת הרוח.
תהיתי אם אני ער, אם אני חולם, אם מוחי, שהשתבש מן הנפילה, אינו מושפע מרעשים מדומים. ובכל זאת, לא העיניים ולא האוזניים יכולות להטעות כל כך לגמרי.
זו קרן של אור יום, חשבתי, שמחליקה פנימה דרך הבקע הזה בסלע! זה באמת פכפוך של גלים! זה רשרוש הרוח! האם אני טועה לגמרי, או שחזרנו אל פני האדמה? האם דודי ויתר על המסע, או שהוא הסתיים בשלום?
שאלתי את עצמי את השאלות האלה, שאין עליהן תשובה, כשהפרופסור נכנס.
"בוקר טוב, אקסל," קרא בעליזות. "אני בטוח שאתה מרגיש טוב יותר."
"כן, אכן," אמרתי, והתיישבתי על משכבי.
"אתה כמעט לא יכול שלא להרגיש טוב יותר, כי ישנת בשקט. הנס ואני שמרנו עליך לסירוגין, והבחנו שאתה מחלים בבירור."
"באמת, אני מרגיש הרבה יותר טוב, ותיכף אתן לך הוכחה לכך, אם תרשה לי לאכול ארוחת בוקר."
"תאכל, בחור. הקדחת עזבה אותך. הנס מרח על פצעיך איזו משחה שהאיסלנדים שומרים את סודה, והם החלימו להפליא. הצייד שלנו בחור נהדר!"
בזמן שהמשיך לדבר הכין דודי מעט מזון, ואני טרפתי אותו בלהיטות, למרות עצתו שלא לעשות כן. כל הזמן הצפתי אותו בשאלות, והוא ענה עליהן ברצון.
אז נודע לי שנפילתי, שהייתה בהשגחה עליונה, הביאה אותי בדיוק לקצה של פיר כמעט אנכי. ומכיוון שנחתתי בתוך זרם של אבנים שנפל איתי, שהקטנה שבהן הייתה מספיקה כדי למחוץ אותי, המסקנה הייתה שחלק רופף של הסלע ירד יחד איתי. כלי התחבורה המבעית הזה נשא אותי אל זרועותיו של דודי, ולשם נפלתי חבול, מדמם וחסר הכרה.
"באמת פלא שלא נהרגת מאה פעמים. אבל, למען השם, בוא לעולם לא ניפרד שוב, אחרת אולי לא נראה זה את זה עוד."
"לא ניפרד! אז המסע לא נגמר?" פקחתי זוג עיניים נדהמות, שעוררו מיד את השאלה:
"מה קרה, אקסל?"
"יש לי שאלה לשאול אותך. אתה אומר שאני בריא ושלם?"
"בלי ספק."
"וכל אבריי לא שבורים?"
"ודאי."
"וראשי?"
"ראשך, מלבד כמה חבורות, בסדר גמור, והוא על כתפיך, היכן שהוא צריך להיות."
"ובכן, אני חושש שמוחי נפגע."
"מוחך נפגע!"
"כן, אני חושש. האם אנחנו שוב על פני כדור הארץ?"
"לא, בהחלט לא."
"אז אני ודאי משוגע. כי האם אינני רואה את אור היום, והאם אינני שומע את הרוח נושבת ואת הים נשבר על החוף?"
"אה! זה הכול?"
"ספר לי בבקשה הכול."
"אינני יכול להסביר את מה שאין לו הסבר, אבל עד מהרה תראה ותבין שהגאולוגיה עוד לא למדה כל מה שעליה ללמוד."
"אז בוא נלך," עניתי במהירות.
"לא, אקסל. האוויר הפתוח עלול להזיק לך."
"אוויר פתוח?"
"כן. הרוח חזקה למדי. אסור לך לחשוף את עצמך."
"אבל אני מבטיח לך שאני בריא לגמרי."
"קצת סבלנות, אחייני. נסיגה במצבך עלולה להכניס אותנו לצרות, ואין לנו זמן לאבד, כי ההפלגה עשויה להיות ארוכה."
"ההפלגה!"
"כן. נוח היום, ומחר נפליג."
"נפליג!" וכמעט קפצתי ממקומי.
מה פירוש כל זה? האם יש לנו נהר, אגם, ים לסמוך עליו? האם עומדת לרשותנו ספינה באיזה נמל תת־קרקעי?
סקרנותי התעוררה מאוד, ודודי ניסה לשווא לרסן אותי. כשראה שחוסר הסבלנות שלי מזיק לי, נכנע.
התלבשתי בחיפזון. ליתר ביטחון התעטפתי בשמיכה, ויצאתי מן המערה.