תחילה בקושי ראיתי משהו. עיניי, שלא היו רגילות לאור, נעצמו מהר. כשיכולתי לפקוח אותן שוב, עמדתי המום עוד יותר משהופתעתי.
"הים!" קראתי.
"כן," השיב דודי, "ים לידנברוק. ואני לא מניח שמגלה אחר כלשהו יערער אי פעם על זכותי לקרוא לו על שמי, כמי שגילה אותו ראשון."
מרחב עצום של מים, ראשיתו של אגם או של אוקיינוס, נפרש הרחק מעבר לטווח העין, והזכיר לי בעוצמה את הים הפתוח ההוא, שעורר בעשרת אלפים היוונים של קסנופון, אחרי נסיגתם הארוכה, את הקריאה המשותפת: "תאלאטה! תאלאטה!", הים! הים! החוף, המפורץ עמוקות, היה מרופד ברצועה של חול דק ומבריק, שהגלים ליחכו ברכות, וזרוע קונכיות קטנות שבהן חיו הראשונים מבין היצורים שנבראו. הגלים נשברו על החוף הזה בפכפוך החלול והמהדהד שמיוחד למרחבים סגורים עצומים. קצף קל עף מעל הגלים מול נשיפתה של רוח מתונה, וחלק מן הרסס נפל על פניי. על החוף הזה, שהשתפל קלות, כמאה פאתום מגבול הגלים, ירד בסיסה של חומת צוקים עצומה, שהתנשאה בהדר לגובה כביר. חלק מן הצוקים, שחילקו את החוף בשלוחותיהם החדות, יצרו כפים ולשונות יבשה, שנשחקו בפעולתם הבלתי פוסקת של הגלים. הלאה משם הבחינה העין בקווי המתאר המסיביים שלהם, חדים וברורים על רקע האופק הרחוק והמעורפל.
זה היה אוקיינוס של ממש, עם החופים הלא סדירים של האדמה, אבל שומם ופראי עד אימה למראה.
אם יכלו עיניי לשוטט הרחק על פני הים הגדול הזה, הרי זה משום שאור מיוחד חשף כל פרט ופרט בו. זה לא היה אור השמש, עם אלומות הבוהק המסנוורות שלו והדר קרניו. וגם לא הנצנוץ החיוור והלא ודאי של קרני הירח, ההשתקפות העמומה של גוף אור אציל יותר. לא. כוח ההארה של האור הזה, ההתפשטות הרועדת שלו, הלובן הבהיר והצלול שלו והטמפרטורה הנמוכה שלו, הראו שמקורו ודאי חשמלי. הוא היה כמו זוהר צפוני, תופעה קוסמית מתמשכת, שממלאת מערה גדולה דיה כדי להכיל אוקיינוס.
הקמרון שנמתח על פני החלל שמעל, השמים, אם אפשר לקרוא להם כך, נראה עשוי ממישורים עצומים של עננים, אדים משתנים ונודדים, שבהתעבותם ודאי ירדו לפעמים במטרות גשם. הייתי חושב שתחת לחץ אוויר חזק כל כך לא יכולה להיות שום התאדות, ובכל זאת, לפי חוק שלא הכרתי, היו שטחים רחבים של אדים תלויים באוויר. אבל אז "מזג האוויר היה נאה". משחק האור החשמלי יצר אפקטים מוזרים בשכבות העננים העליונות. צללים עמוקים נחו על זריהן התחתונים, ולעתים קרובות, בין שני שדות עננים נפרדים, גלשה מטה קרן בזוהר שאין לתארו. אבל זה לא היה אור שמש, ולא היה חום. הרושם הכללי היה עצוב, נוגה עד מאוד. במקום הרקיע הזוהר, זרוע כוכביו לאין ספור, הזורחים לבדם או באשכולות, הרגשתי שכל האורות העמומים והמוצללים האלה כלואים בחומות גרניט עצומות, שכאילו מכריעות אותי במשקלן, ושכל המרחב הזה, גדול ככל שהיה, לא היה מספיק למסלולו של הצנוע שבירחים.
אז נזכרתי בתיאוריה של רב חובל אנגלי, שהשווה את כדור הארץ לכדור חלול עצום, שבתוכו האוויר נעשה זוהר בשל הלחץ העצום שמעיק עליו, בעוד שני כוכבים, פלוטו ופרוסרפינה, מתגלגלים בתוכו במסלוליהם המסתוריים.
היינו למעשה סגורים בתוך חלל חפור שאין לשער את ממדיו. את רוחבו אי אפשר היה להעריך, שהרי החוף הלך והתרחב ככל שהעין יכלה לראות. וגם לא את אורכו, כי האופק העמום תחם אותו. ואשר לגובהו, הוא ודאי היה כמה ליגות. היכן הקמרון הזה נשען על בסיס הגרניט שלו, שום עין לא יכלה לומר. אבל היה ענן שהיה תלוי הרחק למעלה, שאת גובהו העריכו ב־12,000 רגל, גובה רב יותר מזה של כל אד ארצי, ובלי ספק בגלל הצפיפות הרבה של האוויר.
המילה "מערה" אינה נותנת שום מושג על המרחב העצום הזה. מילים של לשון אנוש אינן מספיקות כדי לתאר את התגליות של מי שמעז להיכנס לתהומות העמוקות של האדמה.
חוץ מזה, לא יכולתי לומר לפי איזו תיאוריה גאולוגית אפשר להסביר את קיומו של חלל כזה. האם התקררות כדור הארץ יצרה אותו? הכרתי מערות מפורסמות מתיאוריהם של נוסעים, אבל מעולם לא שמעתי על אחת בממדים כאלה.
אם מערת גוואצ'רה בקולומביה, שבה ביקר הומבולדט, לא גילתה את כל סוד עומקה לפילוסוף, שחקר אותה עד עומק של 2,500 רגל, היא כנראה לא נמשכה הרבה יותר. מערת הממותה העצומה בקנטקי היא בעלת ממדים ענקיים, שהרי תקרתה המקומרת מתנשאת מאות רגל מעל אגם שאין לו תחתית, ונוסעים חקרו את הסתעפויותיה עד מרחק של ארבעים מיל. אבל מה היו החללים האלה לעומת זה שבו עמדתי בתדהמה ובהתפעלות, עם שמי האדים הזוהרים שלו, פרצי האור החשמלי שלו, וים עצום שממלא את קרקעיתו? דמיוני נפל חסר אונים מול גודל כזה.
התבוננתי בפלאים האלה בשתיקה. המילים לא הספיקו לי כדי לבטא את רגשותיי. הרגשתי כאילו אני על כוכב לכת רחוק, אורנוס או נפטון, מול תופעות שניסיוני הארצי לא הכיר. לתחושות חדשות כאלה היו נחוצות מילים חדשות, ודמיוני לא הצליח לספק אותן. הבטתי, הרהרתי, התפעלתי, בתדהמה מעורבת במידה מסוימת של פחד.
אופיו הבלתי צפוי של המחזה הזה השיב את הצבע ללחיי. עברתי טיפול חדש בעזרת התדהמה, והחלמתי קודמה בשיטת ריפוי חדשנית זו. חוץ מזה, האוויר הסמיך והמרענן חיזק אותי, וסיפק לריאותיי חמצן רב יותר.
קל לשער שאחרי מאסר של ארבעים ושבעה ימים במנהרה צרה, היה זה שיא ההנאה הגופנית לנשום אוויר לח רווי חלקיקי מלח.
שמחתי לעזוב את המערה החשוכה שלי. דודי, שכבר הכיר את הפלאים האלה, חדל להתפלא.
"אתה מרגיש חזק דיו כדי ללכת קצת עכשיו?" שאל.
"כן, ודאי. ושום דבר לא יכול להיות נעים יותר."
"טוב, קח את זרועי, אקסל, ובוא נלך לאורך פיתולי החוף."
נעניתי בלהיטות, והתחלנו ללכת לאורך הים החדש הזה. משמאל יצרו פירמידות סלע ענקיות, מוערמות זו על גבי זו, רושם טיטאני מופלא. במורד צלעותיהן זרמו מפלים לאין ספור, שהמשיכו בדרכם בפלגים הומים אבל צלולים. כמה אדים קלים, שקפצו מסלע לסלע, ציינו את מקומם של מעיינות חמים, ופלגים זרמו ברכות אל האגן המשותף, גולשים במורד המדרונות המתונים בפכפוך רך יותר.
בין הפלגים האלה זיהיתי את בן לוויית המסע הנאמן שלנו, ההנסבך, שבא לאבד את מימיו המעטים בשקט בים האדיר, ממש כאילו לא עשה דבר אחר מאז בריאת העולם.
"לא נראה אותו עוד," אמרתי באנחה.
"מה זה משנה," השיב הפילוסוף, "אם זה או אחר משמש לנו מורה דרך?"
חשבתי שהוא כפוי טובה למדי.
אבל ברגע הזה נמשכה תשומת לבי אל מראה בלתי צפוי. במרחק חמש מאות צעדים, בעיקול של לשון יבשה גבוהה, הופיע יער גבוה, ציצי וצפוף. הוא היה עשוי מעצים בגובה בינוני, בצורת מטריות, בקווי מתאר גאומטריים מדויקים. נראה שזרמי הרוח לא השפיעו כלל על צורתם, ובאמצע משבי הרוח הם עמדו בלי לזוז, איתנים, ממש כמו חורשה של ארזים מאובנים.
מיהרתי קדימה. לא יכולתי לתת שום שם ליצירות המוזרות האלה. האם היו אלה כמה ממאתיים אלף מיני הצמחים שידועים עד היום, והאם תבעו לעצמם מקום משלהם בצמחיית האגמים? לא. כשהגענו אל צילם, הפתעתי התחלפה בהתפעלות. לפניי עמדו יצירים של האדמה, אבל בקומה ענקית, ודודי נתן להם מיד שם.
"זה רק יער של פטריות," אמר.
והוא צדק. דמיינו את ההתפתחות הגדולה שאליה הגיעו הצמחים האלה, שמעדיפים אקלים חם ולח. ידעתי שהפטרייה "ליקופרדון ענק" מגיעה, לפי בוליאר, להיקף של שמונה או תשע רגל. אבל כאן עמדו פטריות חיוורות בגובה שלושים עד ארבעים רגל, ומעליהן כובע בקוטר שווה. הן עמדו שם באלפיהן. שום אור לא יכול היה לחדור בין החרוטים הענקיים שלהן, וחושך מוחלט שרר מתחת לענקים האלה. הן יצרו יישובים של כיפות שהוצבו בשורות צפופות, כמו הגגות העגולים והקלועים של עיר במרכז אפריקה.
ובכל זאת רציתי לחדור עמוק יותר מתחתן, אף שצינה ירדה עליי ברגע שנכנסתי מתחת לקמרונות התאיים האלה. במשך חצי שעה נדדנו מצד לצד בצללים הלחים, וזה היה שינוי נוח ונעים להגיע שוב אל שפת הים.
אבל הצמחייה התת־קרקעית לא הסתכמה בפטריות האלה. הלאה משם התנשאו קבוצות של עצים גבוהים בעלי עלווה חסרת צבע, שקל היה לזהות אותם. אלה היו שיחים נמוכים של העולם שלמעלה, שהגיעו כאן לגודל ענקי: ליקופודים בגובה מאה רגל, הסיגילריות הענקיות שנמצאות במכרות הפחם שלנו, שרכי עצים גבוהים כמו האשוחים שלנו בקווי הרוחב הצפוניים, לפידודנדרונים בעלי גבעולים גליליים ומפוצלים, שבקצותיהם עלים ארוכים, וזיפים מחוספסים בולטים מהם כמו מן הקקטוס.
"נפלא, מרהיב, נהדר!" קרא דודי. "הנה כל הצמחייה של התקופה השנייה של העולם, תקופת המעבר. הצמחים האלה, שאצלנו הם צמחי גינה צנועים, היו עצים גבוהים בתקופות הקדומות. הבט, אקסל, והתפעל מכל זה. מעולם לא זכה בוטנאי למשתה כזה!"
"אתה צודק, דודי. נראה שההשגחה שמרה בחממה העצומה הזאת את הצמחים מלפני המבול, שחכמתם של הפילוסופים הרכיבה אותם מחדש בתבונה כה רבה."
"זו חממה, אקסל. אבל האם היא אינה גם גן חיות?"
"ודאי שלא גן חיות!"
"כן, בלי ספק. הבט באבק הזה שמתחת לרגליך. ראה את העצמות הפזורות על הקרקע."
"באמת!" קראתי. "עצמות של בעלי חיים שנכחדו."
זינקתי אל השרידים האלה, העשויים מזרחות סידן שאינן מתכלות, ובלי היסוס נקבתי בשמותיהן של העצמות המפלצתיות האלה, שהיו פזורות כמו גזעי עצים רקובים.
"הנה הלסת התחתונה של מסטודון," אמרתי. "אלה שיני הטוחנות של הדינותריום. עצם הירך הזאת הייתה שייכת ודאי לגדולה שבחיות האלה, המגתריום. זה בהחלט גן חיות, כי השרידים האלה לא הובאו לכאן בידי מבול. בעלי החיים שהיו שייכים להם שוטטו על חופי הים התת־קרקעי הזה, בצל העצים האלה. הנה שלדים שלמים. ובכל זאת אינני יכול להבין את הופעתם של בעלי החיים האלה במערת גרניט."
"למה?"
"כי חיים של בעלי חיים התקיימו על פני האדמה רק בתקופה השנייה, כשמשקע של אדמה הונח בידי הנהרות ותפס את מקומם של הסלעים הלוהטים של התקופה הקדומה."
"ובכן, אקסל, יש תשובה פשוטה מאוד להתנגדותך: האדמה הזאת היא אדמת סחף."
"מה! בעומק כזה מתחת לפני האדמה?"
"בלי ספק. ויש לעובדה הסבר גאולוגי. בתקופה מסוימת היה כדור הארץ עשוי רק מקרום או מקליפה גמישה, שכוחות מלמעלה או מלמטה פעלו עליה לסירוגין, לפי חוקי המשיכה והכבידה. כנראה היו שקיעות של הקרום החיצוני, כשחלק מן המשקעים נסחף למטה דרך פתחים שנפתחו פתאום."
"ייתכן," השבתי. "אבל אם היו באזורים התת־קרקעיים האלה יצורים שנכחדו כיום, למה לא ייתכן שכמה מן המפלצות האלה משוטטות עכשיו ביערות הקודרים האלה, או מסתתרות מאחורי הצוקים התלולים?"
וכשהרעיון הלא נעים הזה אחז בי, סקרתי בבדיקה חרדה את המרחבים הפתוחים שלפניי. אבל שום יצור חי לא הופיע על החוף השומם.
הרגשתי עייף למדי, והלכתי לשבת בקצה של לשון יבשה, שלמרגלותיה באו הגלים והתנפצו לרסס. משם יכלה עיני לסקור כל חלק של המפרץ. בקצהו נוצר נמל קטן בין הצוקים הפירמידליים, שבו ישנו המים השקטים, שהרוחות הסוערות לא נגעו בהם. אונייה דו־תרנית ושתיים או שלוש שונריות יכלו לעגון בו בבטחה. כמעט דמיינתי שתיכף אראה איזו ספינה יוצאת ממנו במלוא מפרשיה, ויוצאת לים הפתוח ברוח הדרומית.
אבל האשליה הזאת נמשכה זמן קצר מאוד. היינו היצורים החיים היחידים בעולם התת־קרקעי הזה. כשהרוח שככה, ירדה על הסלעים הצחיחים והחשופים דממה עמוקה מזו של המדבריות, והעיקה על פני האוקיינוס. אז רציתי לחדור דרך הערפל הרחוק, ולקרוע את המסך המסתורי שהיה תלוי לרוחב האופק. שאלות חרדות עלו על שפתיי. היכן נגמר הים הזה? לאן הוא מוביל? האם נדע אי פעם משהו על חופיו שממול?
לדודי לא היה בזה שום ספק. ואני, גם השתוקקתי וגם פחדתי.
אחרי שבילינו שעה בהתבוננות במחזה המופלא הזה, חזרנו לחוף כדי לשוב למערה, ונרדמתי בתוך המחשבות המוזרות ביותר.