למחרת בבוקר התעוררתי בריא לגמרי. חשבתי שרחצה תיטיב איתי, והלכתי לטבול כמה דקות במי הים התיכון הזה, כי ודאי שהוא ראוי לשם הזה יותר מכל ים אחר: ים שבתוך האדמה.
חזרתי לארוחת הבוקר בתיאבון טוב. הנס היה ספק מזון טוב למשק הבית הקטן שלנו. היו לרשותו מים ואש, כך שיכול היה לגוון מדי פעם את התפריט שלנו. לקינוח נתן לנו כמה ספלי קפה, ומעולם לא היה קפה טעים כל כך.
"ועכשיו," אמר דודי, "עכשיו זמן הגאות, ואסור לנו להחמיץ את ההזדמנות לחקור את התופעה הזאת."
"מה! גאות!" קראתי. "האם השפעת השמש והירח מורגשת כאן למטה?"
"למה לא? האם כל הגופים אינם נתונים בכל המסה שלהם לכוח המשיכה הכללי? מסת המים הזאת אינה יכולה להימלט מן החוק הכללי. ולמרות לחץ האוויר הכבד על פניה, תראה אותה עולה כמו האוקיינוס האטלנטי עצמו."
באותו רגע הגענו לחול שעל החוף, והגלים פלשו לאט לאט אל החוף.
"הנה הגאות עולה," קראתי.
"כן, אקסל. ולפי רכסי הקצף האלה אתה יכול לראות שהים יעלה בכשתים עשרה רגל."
"זה מופלא," אמרתי.
"לא. זה טבעי לגמרי."
"אתה יכול לומר כך, דודי, אבל בעיניי זה יוצא דופן ביותר, ואני בקושי מאמין למראה עיניי. מי היה מדמיין אי פעם, מתחת לקרום כדור הארץ, אוקיינוס עם גאות ושפל, עם רוחות וסערות?"
"ובכן," השיב דודי, "האם יש סיבה מדעית כלשהי נגד זה?"
"לא, אינני רואה שום סיבה, ברגע שמוותרים על התיאוריה של החום המרכזי."
"אם כך, עד כה," ענה, "התיאוריה של סר האמפרי דייווי מאושרת."
"ברור שכן. ועכשיו אין סיבה שלא יהיו ימים ויבשות בפנים כדור הארץ."
"בלי ספק," אמר דודי, "וגם מיושבים."
"ודאי," אמרתי, "ולמה שהמים האלה לא יתנו לנו דגים ממינים לא ידועים?"
"בכל אופן," השיב, "עוד לא ראינו אף אחד."
"טוב, בוא נכין כמה חכות, ונראה אם הפיתיון ימשוך כאן כמו שהוא מושך באזורים שמתחת לירח."
"ננסה, אקסל, כי עלינו לחדור לכל סודותיהם של האזורים שזה עתה התגלו."
"אבל איפה אנחנו, דודי? כי עוד לא שאלתי אותך את השאלה הזאת, והמכשירים שלך ודאי יכולים לספק את התשובה."
"לרוחב, שלוש מאות וחמישים ליגות מאיסלנד."
"עד כדי כך?"
"אני בטוח שאינני טועה אפילו במיל אחד בחישובי."
"והמצפן עדיין מראה דרום־מזרח?"
"כן, עם סטייה מערבית של תשע עשרה מעלות וארבעים וחמש דקות, בדיוק כמו מעל פני האדמה. ואשר לנטייה שלו, מתגלה עובדה מוזרה, שבה הבחנתי בקפידה: המחט, במקום לנטות כלפי הקוטב כמו בחצי הכדור הצפוני, להפך, עולה ממנו."
"האם תסיק מכך," אמרתי, "שהקוטב המגנטי נמצא איפשהו בין פני כדור הארץ לבין הנקודה שבה אנחנו נמצאים?"
"בדיוק. וסביר למדי שאילו הגענו למקום שמתחת לאזורי הקוטב, בערך בקו הרוחב השבעים ואחד, שבו גילה סר ג'יימס רוס שהקוטב המגנטי נמצא, היינו רואים את המחט מצביעה ישר למעלה. לכן מרכז המשיכה המסתורי הזה אינו בעומק רב."
הערתי: "כך הוא. והנה עובדה שהמדע כמעט לא חשד בה."
"המדע, בחור, נבנה על הרבה טעויות. אבל אלה טעויות שהיה טוב ליפול בהן, כי הן הובילו אל האמת."
"לאיזה עומק הגענו עכשיו?"
"אנחנו שלושים וחמש ליגות מתחת לפני השטח."
"אם כך," אמרתי ובחנתי את המפה, "הרמות של סקוטלנד מעל ראשינו, והרי הגרמפיאן מרימים את פסגותיהם המחוספסות מעלינו."
"כן," ענה הפרופסור וצחק. "זה משקל כבד למדי לשאת, אבל קשת מוצקה נמתחת מעל ראשינו. האדריכל הגדול בנה אותה מן החומרים הטובים ביותר, ואדם לעולם לא היה יכול לתת לה מוטה רחבה כל כך. מה הן הקשתות היפות ביותר של גשרים והקמרונות של קתדרלות, לעומת הקמרון הנרחב הזה, ברדיוס של שלוש ליגות, שתחתיו יכול אוקיינוס רחב וסוער לזרום בנחת?"
"אה, אני לא חושש שהוא ייפול על ראשי. אבל עכשיו, מה התוכניות שלך? האם אינך חושב לחזור עכשיו אל פני השטח?"
"לחזור! לא, ודאי שלא! נמשיך במסענו, הרי הכול התנהל היטב עד כה."
"אבל איך נרד מתחת לפני המים האלה?"
"אה, אני לא מתכוון לצלול בראש. אבל אם כל האוקיינוסים הם, למען האמת, רק אגמים, שהרי הם מוקפים יבשה, הרי שגם הים הפנימי הזה מוקף ודאי בחוף של גרניט, ועל החופים שממול נמצא מעברים חדשים שנפתחים."
"מה אורכו של הים הזה לדעתך?"
"שלושים או ארבעים ליגות. לכן אין לנו זמן לאבד, ונפליג מחר."
הבטתי סביבי בחיפוש אחר ספינה.
"נפליג, אה? אבל הייתי רוצה לראות קודם את הסירה שלי."
"זו לא תהיה סירה בכלל, אלא רפסודה טובה ובנויה היטב."
"אבל," אמרתי, "קשה לבנות רפסודה בדיוק כמו סירה, ואני לא רואה..."
"אני יודע שאתה לא רואה. אבל היית יכול לשמוע אילו הקשבת. אתה לא שומע את הפטיש עובד? הנס כבר עסוק בזה."
"מה, הוא כבר כרת את העצים?"
"אה, העצים כבר היו כרותים. בוא, ותראה בעצמך."
אחרי חצי שעה של הליכה, בצד השני של לשון היבשה שיצרה את הנמל הטבעי הקטן, ראיתי את הנס עובד. עוד כמה צעדים והייתי לצדו. להפתעתי הרבה, רפסודה גמורה למחצה כבר הייתה מונחת על החול, עשויה ממין עץ מיוחד, ומספר גדול של קרשים, ישרים ומעוקלים, ושל מסגרות, כיסו את הקרקע, כמעט די לצי קטן.
"דודי, איזה עץ זה?" קראתי.
"זה אשוח, אורן או ליבנה, ועוד עצי מחט צפוניים, שהתמנרלו בפעולת הים. קוראים לזה 'סורטורבראנד', מין פחם חום או ליגניט, שנמצא בעיקר באיסלנד."
"אבל אם כך, ודאי שכמו עץ מאובן אחר, הוא קשה כמו אבן ואינו יכול לצוף?"
"לפעמים זה קורה. חלק מן העצים האלה הופכים לאנתרציט של ממש. אבל אחרים, כמו זה, עברו רק את השלב הראשון של ההתאבנות. רק הבט," הוסיף דודי, והשליך לים אחד מן השברים היקרים האלה.
פיסת העץ, אחרי שנעלמה, חזרה אל פני המים והתנדנדה הלוך ושוב עם הגלים.
"שוכנעת?" אמר דודי.
"שוכנעתי לגמרי, אף שזה לא ייאמן!"
עד הערב שלמחרת, בזכות חריצותו ומיומנותו של מורה הדרך שלנו, הרפסודה הייתה מוכנה. היא הייתה עשר רגל על חמש. קרשי הסורטורבראנד, מהודקים זה לזה בחבלים בחוזקה, יצרו משטח אחיד, וכשהושקה, צפה כלי השיט המאולתר הזה בקלות על גלי ים לידנברוק.