ב־13 באוגוסט התעוררנו מוקדם. עכשיו עמדנו לאמץ דרך נסיעה מהירה יותר ומעייפת פחות מאשר עד כה.
תורן נעשה משני מוטות מחוברים, מוט מפרש נעשה ממוט שלישי, ושמיכה ששאלנו מכיסויינו שימשה מפרש סביר. לא היה מחסור בחבלים לחיבל, והכול נעשה היטב וביציבות.
המזון, המטען, המכשירים, הרובים וכמות טובה של מים מתוקים מן הסלעים שמסביב, כולם מצאו את מקומם הראוי על הסיפון, ובשש נתן הפרופסור את האות לעלות. הנס התקין הגה כדי לנווט את כלי השיט שלו. הוא אחז במוט ההגה והתיר את החבלים. המפרש נפרש, ועד מהרה צפנו על המים. ברגע שיצאנו מן הנמל רצה דודי, שאהב בעקשנות לתת שמות לתגליותיו החדשות, לתת לו שם, והציע בין השאר את שמי.
"אבל יש לי שם טוב יותר להציע," אמרתי. "גראובן. שייקרא נמל גראובן. זה ייראה יפה מאוד על המפה."
"שיהיה נמל גראובן, אם כך."
וכך נקשר הזיכרון היקר של הנערה שלי מווירלנד למסע ההרפתקאות שלנו.
הרוח נשבה מצפון־מערב. שטנו איתה במהירות רבה. האוויר הסמיך פעל בעוצמה רבה ודחף אותנו במהירות קדימה.
בתוך שעה יכול היה דודי להעריך את התקדמותנו. בקצב הזה, אמר, נעבור שלושים ליגות בעשרים וארבע שעות, ועד מהרה נראה את החוף שממול.
לא עניתי, אלא הלכתי והתיישבתי בחרטום. החוף הצפוני כבר התחיל לשקוע מתחת לאופק. החופים המזרחי והמערבי נפרשו לרווחה כאילו כדי להיפרד מאיתנו. לנגד עינינו השתרע לכל עבר ים עצום. צללי עננים גדולים חלפו בכבדות על פני משטחו הכסוף־אפור. הקרניים הכחלחלות והנוצצות של האור החשמלי, שהשתקפו פה ושם בטיפות הרסס הרוקדות, שלחו אלומות קטנות של אור מן השובל שהשארנו מאחורינו. עד מהרה איבדנו לגמרי את היבשה מעינינו. לא נותר שום עצם שהעין תוכל לשפוט לפיו, ואילולא שובל הקצף של הרפסודה, הייתי יכול לחשוב שאנחנו עומדים במקום.
בסביבות שתים עשרה הופיעו להקות עצומות של אצות ים. ידעתי על כוח הצמיחה הגדול שמאפיין את הצמחים האלה, שגדלים בעומק של שנים עשר אלף רגל, מתרבים בלחץ של ארבע מאות אטמוספרות, ולפעמים יוצרים מחסומים חזקים דיים כדי לעכב את מהלכה של ספינה. אבל מעולם, כך נדמה לי, לא היו אצות כמו אלה שראינו צפות בשורות גליות עצומות על פני ים לידנברוק.
הרפסודה שלנו חלפה לכל אורכן של האצות, באורך שלושה או ארבעה אלפים רגל, מתפתלות כמו נחשים עצומים מעבר לטווח הראייה. מצאתי שעשוע מסוים בעקיבה אחר הגלים האינסופיים האלה, כשאני חושב תמיד שאגיע לסופם, ובמשך שעות התחרתה סבלנותי בהפתעתי.
איזה כוח טבע יכול היה ליצור צמחים כאלה, ואיך ודאי נראה כדור הארץ בתקופות הראשונות להיווצרותו, כשבהשפעת החום והלחות התפתחה על פניו רק ממלכת הצומח?
הערב בא, וכמו ביום הקודם, לא הבחנתי בשום שינוי במצב האור שבאוויר. זה היה מצב קבוע, שאפשר היה לסמוך על התמדתו.
אחרי ארוחת הערב שכבתי למרגלות התורן, ונרדמתי בתוך הזיות דמיוניות.
הנס, אוחז היטב בהגה, הניח לרפסודה לשוט, ובעצם היא לא נזקקה לניווט כלל, כי הרוח נשבה ישר מאחור.
מאז יציאתנו מנמל גראובן הפקיד פרופסור לידנברוק בידי את יומן ההפלגה. היה עליי לרשום כל תצפית, לתעד תופעות מעניינות, את כיוון הרוח, את מהירות השיט, את הדרך שעשינו, במילה אחת, כל פרט של ההפלגה המיוחדת שלנו.
לכן אביא כאן את הרשימות היומיות האלה, שנכתבו, אם אפשר לומר כך, כפי שהכתיב מהלך האירועים, כדי לספק תיאור מדויק של מעברנו.
יום שישי, 14 באוגוסט. רוח יציבה מצפון־מערב. הרפסודה מתקדמת מהר בקו ישר. החוף שלושים ליגות מאחורינו. שום דבר לא נראה לפנינו. עוצמת האור זהה. מזג האוויר נאה, כלומר העננים עפים גבוה, קלים, וטובלים באוויר לבן שדומה לכסף מותך. מדחום: 89 מעלות פרנהייט.
בצהריים הכין הנס קרס בקצה חוט. הוא שם עליו פיתיון, פיסת בשר קטנה, והשליך אותו לים. במשך שעתיים לא נתפס דבר. האם המים האלה ריקים מיושבים? לא, יש משיכה בחוט. הנס מושך אותו פנימה ומוציא דג מפרפר.
"חדקן," קראתי, "חדקן קטן."
הפרופסור מתבונן ביצור בתשומת לב, ודעתו שונה משלי.
ראשו של הדג הזה היה שטוח, אבל מעוגל מלפנים, וחלקו הקדמי של גופו היה מצופה בקשקשים גרמיים וזוויתיים. לא היו לו שיניים, סנפירי החזה שלו היו גדולים, וזנב לא היה לו כלל. בעל החיים היה שייך לאותו סדר כמו החדקן, אבל נבדל מן הדג הזה בפרטים מהותיים רבים. אחרי בדיקה קצרה פסק דודי את דעתו.
"הדג הזה שייך למשפחה שנכחדה, שנמצאים ממנה רק שרידים מאובנים בתצורות של התקופה הדבונית."
"מה!" קראתי. "תפסנו בחיים תושב של ימי התקופות הקדומות?"
"כן. ותבחין שהדגים המאובנים האלה אינם זהים לשום מין חי. להחזיק דוגמה חיה זה מאורע משמח בשביל חוקר טבע."
"אבל לאיזו משפחה הוא שייך?"
"הוא מסדר הדגים המשוריינים, ממשפחת ראשי המגן, ומין של פטריכתיס. אבל לזה יש תכונה מיוחדת שמשותפת לכל הדגים שחיים במים תת־קרקעיים. הוא עיוור, ולא רק עיוור, אלא שבעצם אין לו עיניים כלל."
הסתכלתי: שום דבר לא יכול היה להיות ודאי יותר. אבל בהנחה שאולי זה מקרה בודד, שמנו פיתיון חדש והשלכנו את החוט. ודאי שהאוקיינוס הזה מאוכלס היטב בדגים, כי בתוך שעתיים נוספות תפסנו כמות גדולה של פטריכתידים, וגם אחרים ממשפחת הדיפטרידים שנכחדה, שדודי לא ידע לומר את מינם. לאף אחד מהם לא היו איברי ראייה. השלל הזה, שלא קיווינו לו, חיזק את מלאי המזון שלנו.
כך ברור שהים הזה מכיל רק מינים שמוכרים לנו במצבם המאובן, שבהם הדגים, כמו הזוחלים, מאורגנים בצורה פחות מושלמת ופחות שלמה ככל שתאריך בריאתם קדום יותר.
אולי עוד נפגוש כמה מן הלטאות שהמדע שחזר מתוך פיסת עצם או סחוס. לקחתי את המשקפת וסרקתי את כל האופק, ומצאתי אותו בכל מקום ים שומם. אנחנו רחוקים מאוד מן החופים.
אני מביט למעלה, לאוויר. למה שכמה מן הציפורים המוזרות שקיווייה בן האלמוות שחזר לא ינפנפו שוב בכנפיהן הרחבות כמפרשים באוויר הסמיך והכבד הזה? יש די דגים לפרנס אותן. אני סוקר את כל המרחב שנמתח מעליי. הוא שומם כמו החוף.
ובכל זאת, דמיוני נשא אותי אל הספקולציות המופלאות של הפלאונטולוגיה. אף שהייתי ער, שקעתי בחלום. נדמה היה לי שאני רואה צפים על פני המים צבי ים עצומים, צבים מלפני האדם, שדומים לאיים צפים. על החוף המואר במעומעם צעדו היונקים הענקיים של תקופות העולם הראשונות: הלפטותריום, "החיה הדקה", שנמצא במערות ברזיל, המריקותריום, "החיה המעלה גירה", שנמצא בסחף של סיביר המכוסה קרח. הלאה משם, הלופיודון עבה העור, "בעל שיני הכרבולת", טפיר ענקי, מסתתר מאחורי הסלעים כדי להתחרות על טרפו עם האנופלותריום, "החיה הלא חמושה", יצור מוזר שנראה כתערובת של סוס, קרנף, גמל והיפופוטם. המסטודון הענק מפתל ומיישר את חדקו, ומנפץ וכותש בחטיו העצומים את שברי הסלע שמכסים את החוף, בעוד המגתריום, "החיה העצומה", נשען על כפות רגליו האחוריות הענקיות, חופר באדמה ומעורר בשאגותיו האדירות את ההדים המהדהדים של סלעי הגרניט. גבוה יותר, הפרוטופיתקוס, הקוף הראשון שהופיע על כדור הארץ, מטפס במעלות התלולים. וגבוה עוד יותר, הפטרודקטיל, "בעל אצבעות הכנף", מזנק בזיגזגים לא סדירים הלוך ושוב באוויר הכבד. ובמרומי האוויר פורשות ציפורים עצומות, חזקות מן הקזואר וגדולות מן היען, את מוטת כנפיהן הרחבה, ומכות בראשיהן בקמרון הגרניט שתוחם את השמים.
כל העולם המאובן הזה קם לתחייה בדמיוני החי. אני חוזר אל תקופות העולם שבכתובים, שנקראות לפי המוסכמה "ימים", הרבה לפני הופעת האדם, כשהעולם הלא גמור עוד לא היה מוכן לשאת אותו. אז נסוג חלומי עוד יותר לאחור, אל העידנים שלפני בריאת היצורים החיים. היונקים נעלמים, אחר כך נמוגות הציפורים, אחר כך הזוחלים של התקופה השנייה, ולבסוף הדגים, הסרטנים, הרכיכות ופרוקי הרגליים. אחר כך גם בעלי החיים הדומים לצמחים של תקופת המעבר שבים לאין. אני היצור החי היחיד בעולם: כל החיים מרוכזים בלבי הפועם לבדו. אין עוד עונות. אין עוד אקלימים. חום כדור הארץ גובר בלי הרף ומבטל את חום השמש. הצמחייה מאיצה את צמיחתה. אני גולש כצל בין שרכי עצים, דורך ברגליים לא יציבות על החוואר הצבעוני ועל החרסיות המנומרות. אני נשען על גזעיהם של עצי מחט עצומים. אני שוכב בצל של ספנופילים, "בעלי עלי הטריז", אסטרופילים, "בעלי עלי הכוכב", וליקופודים, בגובה מאה רגל.
עידנים נדמים כימים לא יותר! אני מועבר, בעל כורחי, בסדר הפוך, דרך הסדרה הארוכה של שינויי כדור הארץ. הצמחים נעלמים. סלעי הגרניט מתרככים. חום עז הופך גופים מוצקים לנוזלים סמיכים. המים מכסים שוב את פני האדמה. הם רותחים, הם עולים במערבולות של אדים. ערפילים לבנים ורפאיים עוטפים את צורותיה המשתנות של האדמה, שבדרגות שאין להבחין בהן מתמוססת למסה גזית, לוהטת באדום ובלבן, גדולה וזוהרת כמו השמש.
ואני עצמי מרחף בגחמה פרועה בתוך המסה הערפילית הזאת, שנפחה פי מיליון וארבע מאות אלף מנפח כדור הארץ שאליו היא תתעבה יום אחד, ונישא בין גרמי השמים. גופי כבר אינו מוצק ואינו ארצי. הוא מתפרק לאטומים שמרכיבים אותו, מתדקק, מתנדף. כשאני מזוכך לאד חסר משקל, אני מתערבב ואובד בשטפים האינסופיים של הגושים הכדוריים העצומים של ערפילי האדים, שמתגלגלים במסלוליהם הבוערים דרך החלל האינסופי.
אבל האם זה לא חלום? לאן הוא נושא אותי? ידי הקודחת ניסתה לשווא לתאר על הנייר את פרטיו המוזרים והמופלאים. שכחתי את כל מה שסביבי. הפרופסור, מורה הדרך, הרפסודה, כולם נעלמו מעיניי. אשליה אחזה בי.
"מה קרה?" קוטע אותי דודי.
עיניי הבוהות נעוצות בו בריקנות.
"היזהר, אקסל, או שתיפול מן הרפסודה."
באותו רגע הרגשתי את ידו השרירית של הנס תופסת אותי בחוזקה. אילולא הוא, נסחף בחלומי, הייתי משליך את עצמי לים.
"הוא השתגע?" קרא הפרופסור.
"מה כל זה?" קראתי לבסוף, כשחזרתי לעצמי.
"אתה מרגיש רע?" שאל דודי.
"לא. אבל הייתה לי הזיה מוזרה. היא חלפה עכשיו. הכול מתנהל כשורה?"
"כן. הרוח טובה והים נאה. אנחנו שטים מהר, ואם אינני טועה בחישובי, ננחת בקרוב."
למשמע המילים האלה קמתי והבטתי סביב באופק, שעדיין היה תחום בכל מקום רק בעננים.