יום שבת, 15 באוגוסט. הים פתוח מכל עבר. שום יבשה אינה נראית. האופק נראה רחוק מאוד.
ראשי עדיין המום מן המציאות החיה של חלומי.
לדודי לא היו חלומות, אבל מצב רוחו רע. הוא בוחן את האופק מכל עבר במשקפתו, ומשלב את זרועותיו בהבעה של אדם שנפגע.
אני מעיר שלפרופסור לידנברוק יש נטייה לחזור למצב רוח חסר סבלנות, ורושם זאת ביומן שלי. היה צורך בכל הסכנה והסבל שלי כדי להצית בו ניצוץ של רגש אנושי. אבל עכשיו, כשאני בריא, טבעו חזר לשלוט. ובכל זאת, איזו סיבה הייתה לכעס? האם המסע אינו מצליח באופן הנוח ביותר בנסיבות האלה? האם הרפסודה אינה שועטת במהירות מופלאה?
"נראה שאתה מודאג, דודי," אמרתי, כשראיתי אותו בלי הרף עם המשקפת על עינו.
"מודאג! לא, בכלל לא."
"חסר סבלנות, אם כן?"
"אפשר היה להיות חסר סבלנות מסיבה קטנה מזו."
"אבל אנחנו שטים מהר מאוד."
"מה זה משנה? אינני מתלונן שהקצב איטי, אלא שהים רחב כל כך."
אז נזכרתי שהפרופסור, לפני היציאה, העריך את אורכו של הים התת־קרקעי הזה בשלושים ליגות. עכשיו עברנו פי שלושה מן המרחק הזה, ועדיין החוף הדרומי לא נראה.
"איננו יורדים כפי שהיינו צריכים," מכריז הפרופסור. "אנחנו מבזבזים זמן, והאמת היא שלא באתי את כל הדרך הזאת כדי לשוט קצת על בריכה ברפסודה."
הוא קרא לים הזה בריכה, ולהפלגה הארוכה שלנו, שיט קטן!
"אבל," העירותי, "מכיוון שהלכנו בדרך שסקנוסם הראה לנו..."
"זו בדיוק השאלה. האם הלכנו בדרך הזאת? האם סקנוסם פגש את מרחב המים הזה? האם חצה אותו? האם הנחל שעקבנו אחריו לא הוליך אותנו שולל לגמרי?"
"בכל אופן, איננו יכולים להצטער שהגענו רחוק כל כך. הנוף הזה נהדר, ו..."
"אבל אינני מתעניין בנופים. באתי עם מטרה, ואני מתכוון להשיג אותה. לכן אל תדבר איתי על מראות ונופים."
אני מקבל את זה כתשובה, ומשאיר את הפרופסור לנשוך את שפתיו מחוסר סבלנות. בשש בערב מבקש הנס את שכרו, ושלושת הריקסדאלרים שלו נספרים לידיו.
יום ראשון, 16 באוגוסט. שום דבר חדש. מזג האוויר לא השתנה. הרוח מתחזקת. כשהתעוררתי, המחשבה הראשונה שלי הייתה לבדוק את עוצמת האור. אחז בי חשש שמא האור החשמלי יעומעם, או ייכבה לגמרי. אבל נראה שלא הייתה סיבה לפחד. צל הרפסודה נראה בבירור על פני הגלים.
באמת, הים הזה רחב לאין סוף. הוא ודאי רחב כמו הים התיכון או האוקיינוס האטלנטי. ולמה לא?
דודי מדד את העומק כמה פעמים. הוא קשר את הכבד שבמכושים שלנו לחבל ארוך, ששלשל מאתיים פאתום. עדיין אין קרקעית. והתקשינו למדי למשוך את המשקולת שלנו בחזרה.
אבל כשהמכוש הועלה שוב לרפסודה, הצביע הנס על טביעות עמוקות על פניו, כאילו נלחץ בכוח בין שני גופים קשים.
הבטתי בצייד.
"Tänder," אמר.
לא הבנתי אותו, ופניתי לדודי, שהיה שקוע לגמרי בחישוביו. מוטב לי שלא להפריע לו כשהוא שקט. אני חוזר אל האיסלנדי. הוא מעביר אליי את רעיונותיו בתנועת נקישה של לסתותיו.
"שיניים!" קראתי, ובחנתי את מוט הברזל בתשומת לב רבה יותר.
כן, באמת, אלה סימני שיניים שנטבעו במתכת! הלסתות שהן מחמשות ודאי בעלות כוח מדהים. האם יש מתחתינו איזו מפלצת מן הגזעים שנכחדו, זוללת יותר מן הכריש, מבעיתה בגודלה יותר מן הלווייתן? לא יכולתי להסיר את עיניי ממוט הברזל המחורץ הזה. האם באמת יתגשם חלומי מאמש?
המחשבות האלה הטרידו אותי כל היום, ודמיוני כמעט לא נרגע גם אחרי כמה שעות שינה.
יום שני, 17 באוגוסט. אני מנסה להיזכר באינסטינקטים המיוחדים של המפלצות מן העולם שלפני האדם, שבאו ברצף אחרי הרכיכות, הסרטנים והדגים, וקדמו ליונקים על פני האדמה. העולם השתייך אז לזוחלים. המפלצות האלה שלטו בימים של התקופה השנייה. היה להן מבנה גוף מושלם, ממדים ענקיים וכוח מופלא. הלטאות של ימינו, האליגטורים והתנינים, אינן אלא העתקים חלשים של אבותיהן מן התקופות הקדומות.
אני נרעד כשאני מעלה את המפלצות האלה בזיכרוני. שום עין אנושית לא ראתה אותן חיות מעולם. הן העיקו על האדמה הזאת אלף עידנים לפני שהאדם הופיע, אבל שרידיהן המאובנים, שנמצאו באבן הגיר החרסיתית שהאנגלים קוראים לה ליאס, אפשרו לבנות מחדש בשלמות את מבנה גופן העצום ולברר את האנטומיה שלהן.
ראיתי במוזיאון של המבורג שלד של אחד היצורים האלה באורך שלושים רגל. האם נגזר עליי, עליי, בן הארץ, לעמוד פנים אל פנים מול נציגיהן של משפחות שנכחדו לפני זמן רב כל כך? לא, ודאי שזה לא ייתכן! ובכל זאת, הסימנים העמוקים של שיניים חרוטיות על המכוש מברזל הם ודאי של תנין.
עיניי נעוצות באימה בים. אני חושש לראות את אחת המפלצות האלה מזנקת ממערותיה התת־ימיות. אני מניח שגם פרופסור לידנברוק היה בדעה שלי, ואפילו שותף לפחדיי, כי אחרי שבחן את המכוש, עברו עיניו על פני האוקיינוס מצד לצד. איזה רעיון רע זה היה מצדו, חשבתי לעצמי, למדוד את העומק דווקא כאן! הוא הפריע לאיזו חיה מפלצתית במאורתה הנידחת, ואם לא נותקף בהפלגתנו...
אני מביט ברובים שלנו ורואה שהם בסדר. דודי מבחין בכך, ומביט באישור.
כבר עכשיו מעידים אזורים מוטרדים ונרחבים על פני המים על איזו מהומה למטה. הסכנה מתקרבת. עלינו להיות על המשמר.
יום שלישי, 18 באוגוסט. הערב בא, או נכון יותר השעה שבה השינה מכבידה על העפעפיים העייפים, כי אין כאן לילה, והאור הבלתי פוסק מעייף את העיניים בהתמדתו, ממש כאילו שטנו תחת שמש הקוטב. הנס היה ליד ההגה. במשמרת שלו ישנתי.
כעבור שעתיים העירה אותי טלטלה נוראה. הרפסודה הורמה על הר של מים והוטלה שוב למטה, במרחק עשרים פאתום.
"מה קרה?" צעק דודי. "עלינו על יבשה?"
הנס הצביע באצבעו על גוש כהה במרחק שש מאות צעדים, שעלה וירד לסירוגין בצלילות כבדות. הבטתי וקראתי:
"זה דולפין עצום."
"כן," השיב דודי, "ושם לטאת ים בגודל עצום."
"והלאה משם תנין מפלצתי. הבט בלסתותיו העצומות ובשורות שיניו! הוא צולל למטה!"
"הנה לווייתן, לווייתן!" קרא הפרופסור. "אני רואה את סנפיריו הגדולים. ראה איך הוא פולט אוויר ומים דרך נחיריו."
ואכן, שני עמודי מים עלו לגובה ניכר מעל הים. עמדנו נדהמים, הלומי רעם, מול נוכחותו של עדר כזה של מפלצות ים. הן היו בממדים על־טבעיים. הקטנה שבהן הייתה מרסקת את הרפסודה שלנו, עם הצוות וכל השאר, בנקישה אחת של לסתותיה הענקיות.
הנס רוצה להפנות את הרפסודה כדי להתרחק מן השכנות המסוכנת הזאת, אבל הוא רואה מן הצד השני אויבים נוראים לא פחות: צב באורך ארבעים רגל, ונחש באורך שלושים, מרים את ראשו המבעית ואת עיניו הבוהקות מעל המים.
עכשיו לא היה מקום לבריחה. הזוחלים התקרבו. הם חגו סביב הרפסודה הקטנה שלנו במהירות רבה מזו של רכבות מהירות. הם תיארו סביבנו מעגלים שהלכו וצרו. לקחתי את הרובה שלי. אבל מה יכול כדור לעשות נגד שריון הקשקשים שבו היו עטויות החיות העצומות האלה?
עמדנו אילמים מפחד. הן מתקרבות אלינו מאוד: מצד אחד התנין, ומן הצד השני הנחש. שאר מפלצות הים נעלמו. אני מתכונן לירות. הנס עוצר אותי בתנועה. שתי המפלצות עוברות במרחק מאה וחמישים צעדים מן הרפסודה, ומתנפלות זו על זו בזעם שמונע מהן לראות אותנו.
שלוש מאות צעדים מאיתנו התנהל הקרב. יכולנו לראות בבירור את שתי המפלצות נאבקות מאבק של חיים ומוות. אבל עכשיו נדמה לי שגם בעלי החיים האחרים לוקחים חלק בקרב: הדולפין, הלווייתן, הלטאה, הצב. בכל רגע נדמה לי שאני רואה את אחד מהם. אני מראה אותם לאיסלנדי. הוא מניע את ראשו לשלילה.
"Tva," הוא אומר.
"מה, שניים? הוא מתכוון שיש רק שתי חיות?"
"הוא צודק," אמר דודי, שמשקפתו לא זזה מעינו.
"ודאי שאתה טועה," קראתי.
"לא. למפלצת הראשונה יש חרטום של דולפין, ראש של לטאה, שיניים של תנין, ומכאן הטעות שלנו. זהו האיכתיוזאורוס, 'לטאת הדג', הנוראה במפלצות המעמקים הקדומות."
"והשנייה?"
"השנייה היא פלזיוזאורוס, 'כמעט לטאה', נחש משוריין בשריון ובמשוטים של צב. הוא אויבו האיום של הראשון."
הנס דיבר אמת. רק שתי מפלצות יצרו את כל המהומה הזאת, ולנגד עיניי שני זוחלים מן העולם הקדמוני. אני יכול להבחין בעינו של האיכתיוזאורוס, לוהטת כמו גחלת אדומה, וגדולה כמו ראש אדם. הטבע העניק לו מערכת ראייה רבת עוצמה, שמסוגלת לעמוד בלחץ של גוש המים העצום במעמקים שבהם הוא חי. הוא נקרא בצדק "לווייתן הלטאה", כי יש לו גם המהירות וגם התנועות הזריזות של המפלצת הזאת מימינו. האיכתיוזאורוס הזה אינו קצר ממאה רגל, ואני יכול לשפוט את גודלו כשהוא מניף מעל המים את פיתולי זנבו האנכיים. הלסת שלו עצומה, ולפי חוקרי הטבע היא חמושה לא פחות ממאה שמונים ושתיים שיניים.
הפלזיוזאורוס, נחש בעל גוף גלילי וזנב קצר, יש לו ארבע סנפירים או משוטים שפועלים כמו משוטי חתירה. גופו מכוסה כולו בשריון עבה של קשקשים, וצווארו, גמיש כמו של ברבור, מתרומם שלושים רגל מעל הגלים.
היצורים הענקיים האלה תקפו זה את זה באיבה עזה ביותר. הם הרימו סביבם הרי מים, שהתגלגלו עד הרפסודה שלנו וטלטלו אותה בצורה מסוכנת. עשרים פעם כמעט התהפכנו. נשמעות שריקות בעוצמה מופלאה. שתי החיות אחוזות זו בזו בחוזקה. אינני יכול להבחין בין האחת לשנייה. הזעם הצפוי של המנצח ממלא אותנו פחד עז.
שעה אחת, שעתיים, חולפות. המאבק נמשך באכזריות שאינה פוחתת. הלוחמים מתקרבים לרפסודה שלנו ומתרחקים ממנה לסירוגין. אנחנו נשארים בלי תנועה, מוכנים לירות. פתאום נעלמים האיכתיוזאורוס והפלזיוזאורוס למטה, ומשאירים מערבולת סובבת במים. כמה דקות חולפות בעוד הקרב נמשך מתחת למים.
לפתע מזנק למעלה ראש עצום, ראשו של הפלזיוזאורוס. המפלצת פצועה פצע מוות. אני כבר לא רואה את שריון הקשקשים שלה. רק הצוואר הארוך שלה מזנק למעלה, נופל שוב, מתפתל ומתיישר, צונח, מצליף במים כמו שוט ענקי, ומתעוות כמו תולעת שדורכים עליה. המים ניתזים למרחק רב מסביב. הרסס כמעט מעוור אותנו. אבל עד מהרה מגיעה גסיסתו של הזוחל לקצה. תנועותיו נחלשות, עוויתותיו חדלות להיות אלימות כל כך, והגוף הארוך דמוי הנחש מוטל כבול עץ חסר חיים על פני המים הגועשים.
ואשר לאיכתיוזאורוס, האם חזר למערתו התת־ימית? או שיופיע שוב על פני הים?