יום רביעי, 19 באוגוסט. למרבה המזל, הרוח נושבת בעוז, ואפשרה לנו לברוח מזירת המאבק הנורא האחרון. הנס נשאר על משמרתו ליד ההגה. דודי, שאירועי הקרב הסוחפים הסיחו את דעתו מהרהוריו, התחיל שוב להביט סביבו בחוסר סבלנות.
ההפלגה חוזרת למהלכה האחיד, שאינני רוצה שיופר בחזרה על אירועים כמו אלה של אתמול.
יום חמישי, 20 באוגוסט. רוח צפון־צפון־מזרחית, לא יציבה וסוערת לסירוגין. טמפרטורה גבוהה. מהירות: שלוש וחצי ליגות לשעה.
בסביבות הצהריים נשמע רעש רחוק. אני רושם את העובדה בלי יכולת להסביר אותה. זו שאגה מתמשכת.
"במרחק," אומר הפרופסור, "יש סלע או אי קטן, שהים נשבר עליו."
הנס מטפס על התורן, אבל אינו רואה משברים. האוקיינוס חלק ושלם עד גבולו הרחוק ביותר.
שלוש שעות חולפות. השאגות נראות כאילו הן באות ממפל מים רחוק מאוד.
אני מעיר על כך לדודי, והוא משיב בספקנות: "כן, אני משוכנע שאני צודק." האם אנחנו ממהרים אם כן אל איזה מפל שישליך אותנו לתהום? דרך התקדמות כזאת אולי מוצאת חן בעיני הפרופסור, כי היא אנכית. אבל אני, מצדי, מעדיף את דרכי ההתקדמות הרגילות יותר, האופקיות.
בכל אופן, כמה ליגות לפנינו ודאי מתרחשת איזו תופעה רועשת, כי עכשיו נשמעות השאגות בעוצמה גוברת. האם הן באות מן השמים או מן האוקיינוס?
אני מביט למעלה אל אדי האוויר, ומנסה לחדור לעומקם. השמים שקטים ודוממים. העננים הגיעו לגבול העליון של הקמרון הרם, ושם הם שוכבים בשקט, טובלים בבוהק הבהיר של האור החשמלי. לא שם עלינו לחפש את סיבת התופעה. אז אני בוחן את האופק, שהוא שלם וצלול מכל ערפל. אין שום שינוי במראהו. אבל אם הרעש הזה נובע ממפל, מאשד, אם כל האוקיינוס הזה זורם בפראות אל אגן נמוך עוד יותר, אם השאגה המחרישה ההיא נוצרת בידי מסה של מים נופלים, הזרם חייב להאיץ, ומהירותו הגוברת תיתן לי את מידת הסכנה שמאיימת עלינו. אני בודק את הזרם: אין זרם. אני משליך בקבוק ריק לים: הוא נשאר במקומו.
בסביבות ארבע קם הנס, אוחז בתורן ומטפס לראשו. משם סוקרת עינו שטח גדול של ים, ונעצרת על נקודה אחת. פניו אינם מביעים שום הפתעה, אבל עינו יציבה בלי תנועה.
"הוא רואה משהו," אומר דודי.
"נדמה לי שכן."
הנס יורד, ואז מושיט את זרועו דרומה ואומר:
"Dere nere!"
"שם למטה?" חזר דודי.
ואז, כשהוא אוחז במשקפת, הוא מתבונן בתשומת לב במשך דקה, שנדמית לי כנצח.
"כן, כן!" קרא. "אני רואה חרוט הפוך עצום עולה מפני המים."
"זו עוד חיית ים?"
"אולי."
"אז בוא ננווט יותר מערבה, כי אנחנו יודעים משהו על הסכנה שבפגישה עם מפלצות מן הסוג הזה."
"בוא נמשיך ישר," השיב דודי.
פניתי אל הנס. הוא שמר על כיוונו בלי לסטות.
ובכל זאת, אם במרחק הנוכחי שלנו מן החיה, מרחק של שתים עשרה ליגות לפחות, אפשר לראות בבירור את עמוד המים שהיא פולטת דרך נחיריה, היא חייבת להיות בגודל עצום. הזהירות הפשוטה ביותר הייתה מייעצת לברוח מיד. אבל לא באנו עד הלום כדי להיות זהירים.
לכן אנחנו ממשיכים בפזיזות בדרכנו. ככל שאנחנו מתקרבים, הסילון עולה גבוה יותר. איזו מפלצת יכולה למלא את עצמה בכמות כזאת של מים, ולפלוט אותה למעלה בלי הפסקה?
בשמונה בערב אנחנו במרחק פחות משתי ליגות ממנה. גופה, כהה, עצום ומגובנן, פרוש על הים כמו אי קטן. האם זו אשליה או פחד? אורכה נראה לי אלפיים צעדים. מה יכול להיות היונק הימי הזה, שלא קיווייה ולא בלומנבאך ידעו עליו דבר? הוא שוכב בלי תנועה, כאילו ישן. נראה שהים אינו מסוגל להזיז אותו אפילו מעט. הגלים הם שמתנחשלים על צדיו. עמוד המים, שמושלך לגובה חמש מאות רגל, נופל כגשם בשאון מחריש. והנה אנחנו שטים כמו משוגעים לפני הרוח, כדי להתקרב למפלצת שמאה לווייתנים ביום לא היו משביעים אותה!
אימה אוחזת בי. אני מסרב להמשיך. אחתוך את חבלי המפרש אם יהיה צורך! אני במרד גלוי נגד הפרופסור, שאינו טורח לענות.
פתאום קם הנס, מצביע באצבעו על העצם המאיים, ואומר:
"Holm."
"אי!" קורא דודי.
"זה לא אי!" קראתי בספקנות.
"זה לא שום דבר אחר," צעק הפרופסור וצחק בקול.
"אבל עמוד המים הזה?"
"Geyser," אמר הנס.
"בלי ספק זה גייזר, כמו אלה שבאיסלנד."
תחילה אני מוחה נגד הטענה שטעיתי טעות כה גדולה, וחשבתי אי למפלצת ים. אבל הראיות נגדי, ואני נאלץ להודות בטעותי. זו לא יותר מתופעת טבע.
ככל שאנחנו מתקרבים, ממדי עמוד המים נעשים מרהיבים. האי הקטן דומה, בדמיון מטעה ביותר, ליונק ים עצום, שראשו שולט על הגלים בגובה עשרים צעדים. הגייזר, מילה שפירושה "זעם", מתנשא בהדר מקצהו. פיצוצים עמוקים וכבדים נשמעים מפעם לפעם, כשהסילון העצום, אחוז אלימות זועמת יותר, מנער את ציצתו הנוצית וזונק בקפיצה עד שהוא מגיע לשכבת העננים הנמוכה ביותר. הוא עומד לבדו. שום פתחי אדים, שום מעיינות חמים אינם מקיפים אותו, וכל הכוח הגעשי של האזור מרוכז כאן. ניצוצות של אש חשמלית מתערבבים באלומה המסנוורת של הנוזל המואר, שכל טיפה בו שוברת את צבעי הקשת.
"בואו ננחת," אמר הפרופסור.
"אבל עלינו להיזהר מאוד מעמוד המים הזה, שהיה מטביע את הרפסודה שלנו ברגע."
הנס, שניווט במיומנותו הרגילה, הביא אותנו לקצה השני של האי.
קפצתי על הסלע. דודי הלך אחריי בקלילות, בעוד הצייד שלנו נשאר על משמרתו, כמו אדם נבון מכדי להתפלא אי פעם.
הלכנו על גרניט מעורב בטוף צורני. הקרקע רועדת ומזדעזעת תחת רגלינו, כמו דפנותיו של דוד מחומם יתר על המידה, מלא אדים שנאבקים להשתחרר. אנחנו מגיעים למראה אגן מרכזי קטן, שממנו זונק הגייזר. אני טובל מדחום רושם במים הרותחים. הוא מראה חום עז של 325 מעלות, הרבה מעל נקודת הרתיחה. לכן המים האלה יוצאים מכבשן לוהט, וזה לא מתיישב כלל עם התיאוריות של פרופסור לידנברוק. אני לא יכול שלא להעיר על כך.
"ובכן," השיב, "איך זה סותר את תורתי?"
"אה, בכלל לא," אמרתי, כשראיתי שאני הולך נגד עקשנות שאי אפשר להזיז.
ובכל זאת אני נאלץ להודות שעד כה המזל האיר לנו פנים להפליא, ושמסיבה שאינה ידועה לי השלמנו את מסענו בתנאי טמפרטורה נוחים במיוחד. אבל נראה לי ברור שיום אחד נגיע לאזור שבו החום המרכזי מגיע לגבולותיו העליונים, ועובר נקודה שהמדחומים שלנו יכולים לרשום.
"את זה עוד נראה." כך אומר הפרופסור, שאחרי שקרא לאי הגעשי הזה על שם אחיינו, "אי אקסל", נותן את האות לעלות שוב לרפסודה.
במשך כמה דקות אני עדיין מתבונן בגייזר. אני מבחין שהוא מטיל את עמוד המים שלו בעוצמה משתנה: לפעמים שולח אותו לגובה רב, ושוב לגובה נמוך יותר, ואני מייחס זאת ללחץ המשתנה של האדים שמצטברים במאגר שלו.
לבסוף אנחנו עוזבים את האי, ומקיפים את הסלעים הנמוכים שבחופו הדרומי. הנס ניצל את העצירה כדי לתקן את ההגה שלו.
אבל לפני שאנחנו ממשיכים הלאה אני עורך כמה תצפיות, כדי לחשב את המרחק שעברנו, ורושם אותן ביומני. חצינו מאתיים ושבעים ליגות של ים מאז שעזבנו את נמל גראובן, ואנחנו שש מאות ועשרים ליגות מאיסלנד, מתחת לאנגליה.