יום שישי, 21 באוגוסט. למחרת נעלם הגייזר המפואר. הרוח התחזקה, ונשאה אותנו במהירות הרחק מאי אקסל. השאגות אובדות במרחק.
מזג האוויר, אם מותר לנו להשתמש במונח הזה, ישתנה בקרוב. האוויר טעון אדים, חדור החשמל שנוצר מהתאדות המים המלוחים. העננים יורדים נמוך יותר ומקבלים גוון זית. האור החשמלי בקושי חודר דרך המסך הסמיך שירד על הבמה שעליה עומד להתחולל קרב איתני הטבע.
אני חש תחושות מוזרות, כמו יצורים רבים על פני האדמה כשמתקרבים שינויים אלימים במזג האוויר. ענני הערימה הכבדים והמתגלגלים יורדים נמוך בקדרות ובאיום. יש להם המבט חסר הרחמים שהבחנתי בו לפעמים כשפורצת סערה גדולה. האוויר כבד. הים שקט.
במרחק דומים העננים לחבילות כותנה גדולות, מוערמות באי סדר ציורי. בהדרגה הם מתנפחים, ומרוויחים בגודל ענקי את מה שהם מפסידים במספר. כבדים כל כך הם, שאינם יכולים להתרומם מן האופק. אבל בציות לדחף של זרמים עליונים יותר, מרקמם הסמיך נכנע לאט. האפלה עליהם מעמיקה, ועד מהרה הם מציגים לעינינו גוש כבד בעל משטח כמעט שטוח. מפעם לפעם צונחת ציצה צמרית של ערפל, שעוד נותר עליה מעט אור בוהק, אל הרצפה האפורה הסמיכה, ואובדת בגוש האטום שאין לחדור אותו.
האוויר טעון בבירור, ויותר מטעון, בחשמל. כל גופי רווי בו. שערותיי סומרות ממש כמו כשעומדים על שרפרף מבודד בפעולתה של מכונה חשמלית. נדמה לי כאילו חבריי, ברגע שייגעו בי, יקבלו מכה חזקה כמו מצלופח חשמלי.
בעשר בבוקר מחמירים סימני הסערה. הרוח שוככת רק כדי לצבור עוצמה רבה יותר. גדת העננים הכבדים העצומה היא מאגר ענק של משבים נוראים ושל סופות שועטות.
אינני רוצה להאמין לאיומים האלה של האוויר, ובכל זאת אינני יכול שלא למלמל:
"מזג אוויר רע מאוד מתקרב."
הפרופסור לא ענה. מצב רוחו נורא, לפי תנועות פניו, כשהוא רואה את מרחב האוקיינוס העצום נפרש לפניו עד אין קץ. הוא יכול רק למשוך בכתפיו ברשעות.
"סערה כבדה מתקרבת," קראתי, והצבעתי לעבר האופק. "העננים האלה נראים כאילו הם עומדים למחוץ את הים."
דממה עמוקה יורדת על הכול. הרוחות, ששאגו זה עתה, משתתקות לשקט גמור. הטבע כאילו חדל לנשום, ושוקע בדממת המוות. על התורן אני כבר רואה את המשחק הקל של אש סנט אלמו המרצדת. המפרש הפרוש אינו קולט אפילו משב רוח אחד, ותלוי כמו יריעת עופרת. ההגה עומד בלי תנועה בים איטי וחסר גלים. אבל אם חדלנו להתקדם, למה אנחנו עדיין משאירים את המפרש הזה פרוש, כשבמכה הראשונה של הסופה הוא עלול להפוך אותנו ברגע?
"בואו נקפל את המפרש ונכרות את התורן!" קראתי. "זה יהיה הכי בטוח."
"לא, לא! לעולם לא!" צעק דודי הנסער. "לעולם לא! שהרוח תתפוס אותנו אם תרצה! מה שאני רוצה זה לראות ולו שביב של סלע או של חוף, גם אם הרפסודה שלנו תתנפץ לרסיסים!"
המילים עוד לא יצאו מפיו, ושינוי פתאומי התרחש בשמים הדרומיים. האדים המוערמים מתעבים למים, והאוויר, שנכנס לפעולה אלימה כדי למלא את הריק שהשאירה התעבות הערפילים, מתעורר למערבולת. הוא שועט מן המעמקים הרחוקים ביותר של המערה העצומה. החושך מעמיק. בקושי אני יכול לרשום כמה רשימות חפוזות. ההגה קופץ. דודי נופל לכל אורכו. אני זוחל קרוב אליו. הוא אחז היטב בחבל, ונראה כאילו הוא צופה בסיפוק עגום במחזה הנורא הזה של מאבק איתני הטבע.
הנס אינו זז. שערו הארוך, שהסופה המכה מעיפה ומשטיחה על פניו הקפואים, הופך אותו לדמות מוזרה, כי קצה כל תלתל משערו הפרוע מעוטר בקרינות זוהרות קטנות. המסכה המבעיתה הזאת של ניצוצות חשמליים מעוררת בי, אפילו בהתרגשות המסחררת הזאת, השוואה לאדם הקדמוני, בן דורם של האיכתיוזאורוס והמגתריום.
התורן עדיין מחזיק מעמד. המפרש מתוח כמו בועה שעומדת להתפקע. הרפסודה טסה במהירות שאינני יכול לחשב, אבל לא מהר כמו ענני הרסס המקציפים שהיא מתיזה מצד לצד בדהרתה הפרועה.
"המפרש! המפרש!" אני קורא, ומסמן להוריד אותו.
"לא!" משיב דודי.
"Nej!" חוזר הנס, ומניע את ראשו בנחת.
אבל עכשיו יוצר הגשם מפל שועט לפני האופק שאליו אנחנו רצים במהירות מטורפת כזאת. אבל לפני שהוא מגיע אלינו, ענן הגשם נבקע, הים רותח, והאשים החשמליות נכנסות לפעולה אלימה בכוח כימי אדיר שיורד מן האזורים העליונים. ההבזקים החיים ביותר של ברקים מתערבבים בהתנפצות האלימה של רעם מתמשך. חיצי אש בלי הפסקה מזנקים פנימה והחוצה בין ענני הרעם המעופפים. הגוש האדי לוהט עד מהרה בחום רב. ברד ניתך בזעם, וכשהוא מתנפץ על כלי הברזל שלנו, גם הוא פולט נצנוצים והבזקים של אור עגום. הגלים המתנשאים דומים לגבעות געשיות לוהטות, שכל אחת מהן מקיאה את להבותיה הפנימיות, וכל רכס מעוטר בנוצה של אש רוקדת. עיניי כושלות מול האור המסנוור, אוזניי המומות מהתנפצות הרעם הבלתי פוסקת. אני חייב להיקשר לתורן, שמתכופף כמו קנה מול כוחה האדיר של הסערה.
(כאן הרשימות שלי נעשות עמומות ולא ברורות. הצלחתי למצוא רק כמה שנראה שרשמתי כמעט בלי הכרה. אבל עצם קיצורן ואי הבהירות שלהן חושפים את עוצמת ההתרגשות ששלטה בי, ומתארים את המצב האמיתי טוב יותר משזיכרוני היה יכול.)
יום ראשון, 23. איפה אנחנו? נדחפים קדימה במהירות שאי אפשר למדוד.
הלילה היה נורא. הסערה אינה שוככת. השאון והמהומה אינם פוסקים. אוזנינו מדממות. אי אפשר להחליף מילה.
הברק מבזיק בבוהק עז, ונראה שאינו פוסק אף לרגע. זרמי אש לבנה־כחלחלה בזיגזג ניתכים על הים וניתזים חזרה, ואחר כך עפים כלפי מעלה עד שהם פוגעים בקמרון הגרניט שמתקמר מעל ראשינו. ומה אם התקרה המוצקה הזאת תתפורר על ראשינו? ברקים אחרים, במשחק בלתי פוסק, מצליבים את אשם החיה, ואחרים שוב מתגלגלים לכדורי אש חיה שמתפוצצים כמו פצצות, אבל צלילם בקושי מוסיף לשאון הקרב, שכמעט שולל מאיתנו את חושי השמיעה והראייה. עברנו את גבול העוצמה שבתוכו האוזן האנושית יכולה להבחין בין צליל לצליל. אילו התפוצצו כל מחסני אבק השריפה שבעולם בבת אחת, לא היינו שומעים יותר ממה שאנחנו שומעים עכשיו.
מן הפנים התחתונים של העננים יוצא בלי הרף אור עגום. חומר חשמלי משתחרר בלי הרף מן המולקולות שמרכיבות אותם. היסודות הגזיים של האוויר זקוקים לרוויה בלחות, כי עמודי מים לאין ספור שועטים כלפי מעלה אל האוויר, ונופלים חזרה בקצף לבן.
לאן אנחנו עפים? דודי שוכב לכל אורכו על הרפסודה.
החום גובר. אני מעיין במדחום. הוא מראה... (המספר נמחק).
יום שני, 24 באוגוסט. האם יהיה לזה סוף? האם מצבו של האוויר, משהגיע לצפיפות כזאת, ייעשה קבוע?
אנחנו שרועים ותשושים מעייפות. אבל הנס כרגיל. הרפסודה עדיין נישאת דרום־מזרחה. עברנו מאתיים ליגות מאז שעזבנו את אי אקסל.
בצהריים מכפילה הסערה את אלימותה. אנחנו נאלצים לאבטח מהר ככל האפשר כל פריט מן המטען שלנו. כל אחד מאיתנו קשור לחלק כלשהו של הרפסודה. הגלים מתנשאים מעל ראשינו.
שלושה ימים לא הצלחנו לגרום זה לזה לשמוע אף מילה. פינו נפתח, שפתינו נעות, אבל אף מילה אינה נשמעת. איננו יכולים להישמע אפילו כשאנחנו מקרבים את הפה לאוזן.
דודי התקרב אליי. הוא אמר כמה מילים. נראה שהן "אבדנו", אבל אינני בטוח.
לבסוף אני כותב את המילים: "בוא נוריד את המפרש."
הוא מהנהן בהסכמה.
הוא בקושי הרים שוב את ראשו, וכדור אש כבר קפץ על פני הגלים ונחת על סיפון הרפסודה שלנו. התורן והמפרש עפו יחד ברגע אחד, וראיתי אותם נישאים לגובה מופלא, דומים במראם לפטרודקטיל, אחת מן הציפורים החזקות של העולם בינקותו.
שכבנו שם, ודמנו קפא מאימה שאין לתארה. כדור האש, חציו לבן וחציו תכלת, ובגודל של פגז בקוטר עשרה אינצ'ים, נע לאט סביב הרפסודה, אבל מסתובב על צירו במהירות מדהימה, כאילו מוצלף סביב בכוח המערבולת. הנה הוא בא, שם הוא גולש, עכשיו הוא על גדם התורן המשונן, משם הוא קופץ בקלילות על שק המזון, יורד בקפיצה קלה, ורק נוגע קלות בחבית אבק השריפה. נורא! נתפוצץ! אבל לא, הדיסקה המסנוורת של האור המסתורי קופצת בזריזות הצידה. היא מתקרבת אל הנס, שנועץ בה את עינו הכחולה ביציבות. היא מאיימת על ראשו של דודי, שנופל על ברכיו וראשו למטה כדי להתחמק ממנה. ועכשיו בא תורי. חיוור ורועד תחת הזוהר המסנוור והחום הממיס, היא נופלת לרגליי, מסתובבת בשקט על הסיפון. אני מנסה להזיז את רגלי, אבל אינני יכול.
ריח מחניק של חנקן ממלא את האוויר. הוא נכנס לגרון, הוא ממלא את הריאות. אנחנו סובלים כאבי חנק.
למה אינני יכול להזיז את רגלי? האם היא מסומרת לקרשים? אבוי! נפילתו של כדור החשמל הזה על הרפסודה האומללה שלנו מגנטה כל פריט ברזל שעליה. המכשירים, הכלים, הרובים שלנו, מקישים ומצלצלים באלימות כשהם מתנגשים זה בזה. המסמרים של מגפיי נאחזים בעקשנות בלוח ברזל ששובץ בקורות, ואינני יכול למשוך את רגלי מן המקום. לבסוף, במאמץ אלים, אני משתחרר, ברגע שבו הכדור, בסיבוביו, עמד לתפוס אותה ולהעיף אותי מעל רגליי...
אה! איזה שטף של אור עז ומסנוור! הכדור התפוצץ, ואנחנו מוצפים בלשונות אש!
אחר כך נעלם כל האור. בקושי יכולתי לראות את דודי שרוע לכל אורכו על הרפסודה, ואת הנס עדיין ליד ההגה, יורק אש תחת פעולת החשמל שהרווה אותו.
אבל לאן אנחנו הולכים? לאן?
* * *
יום שלישי, 25 באוגוסט. אני מתאושש מעילפון ארוך. הסערה ממשיכה לשאוג ולהשתולל. הברקים מזנקים הנה והנה, כמו בני נחשים לוהטים שממלאים את כל האוויר. האם אנחנו עדיין מתחת לים? כן, אנחנו נישאים במהירות שאין לחשבה. נישאנו מתחת לאנגליה, מתחת לתעלת למאנש, מתחת לצרפת, אולי מתחת לאירופה כולה.
* * *
רעש חדש נשמע! ודאי זה הים שנשבר על הסלעים! אבל אז...