כאן אני מסיים את מה שאפשר לקרוא לו יומן ההפלגה שלי, שניצל למרבה המזל מן ההתרסקות, וחוזר לסיפורי כמו קודם.
מה קרה כשהרפסודה התנפצה על הסלעים, אינני יכול לספר. הרגשתי שאני מושלך לגלים, ואם נמלטתי מן המוות, ואם גופי לא נקרע על השוליים החדים של הסלעים, הרי זה משום שזרועו החזקה של הנס באה להציל אותי.
האיסלנדי האמיץ נשא אותי מחוץ להישג ידם של הגלים, על פני חול לוהט, ושם מצאתי את עצמי לצד דודי.
אחר כך חזר אל הסלעים, שהגלים הזועמים הלמו בהם, כדי להציל מה שיכול. לא יכולתי לדבר. הייתי מרוסק מעייפות ומהתרגשות. נזקקתי לשעה שלמה כדי להתאושש ולו מעט.
אבל מבול של גשם עדיין ירד, אף שבאלימות שמבשרת בדרך כלל את סוף הסערה הקרוב. כמה סלעים בולטים סיפקו לנו מחסה מסוים מפני הסופה. הנס הכין מעט אוכל, שלא יכולתי לגעת בו, וכל אחד מאיתנו, מותש משלושה לילות בלי שינה, שקע בשינה מקוטעת ומכאיבה.
למחרת היה מזג האוויר נהדר. השמים והים שקעו במנוחה פתאומית. כל סימן לסערה הנוראה נעלם. קולו המשמח של הפרופסור נפל על אוזניי כשהתעוררתי. הוא היה עליז באופן מבשר רעות.
"נו, ילדי," קרא, "ישנת טוב?"
האם לא היה כל אחד חושב שאנחנו עדיין בבית הקטן והעליז שלנו ברחוב קניגשטראסה, ושאני רק יורד עכשיו לארוחת הבוקר, ושאני עומד להתחתן עם גראובן באותו יום?
אבוי! אילו רק שלחה הסופה את הרפסודה מעט יותר מזרחה, היינו עוברים מתחת לגרמניה, מתחת לעיר האהובה שלי המבורג, מתחת לרחוב שבו גר כל מה שאהבתי יותר מכול בעולם. אז רק ארבעים ליגות היו מפרידות בינינו! אבל הן היו ארבעים ליגות אנכיות של חומת גרניט מוצקה, ולמעשה היינו במרחק אלף ליגות זה מזה!
כל ההרהורים הכואבים האלה עברו במהירות במוחי לפני שיכולתי לענות על שאלתו של דודי.
"נו, באמת," חזר ואמר, "לא תספר לי איך ישנת?"
"אה, טוב מאוד," אמרתי. "אני רק קצת חבוט, אבל עוד מעט ארגיש טוב יותר."
"אה," אומר דודי, "זה לא חשוב. אתה רק קצת עייף."
"אבל אתה, דודי, נראה שאתה במצב רוח טוב מאוד הבוקר."
"מאושר, ילדי, מאושר. הגענו."
"לסוף המסע שלנו?"
"לא. אבל הגענו לסוף הים האינסופי ההוא. עכשיו נלך ביבשה, ובאמת נתחיל לרדת! למטה! למטה!"
"אבל, דודי היקר, תרשה לי לשאול אותך שאלה אחת."
"ודאי, אקסל."
"מה עם החזרה?"
"החזרה? הרי אתה מדבר על החזרה לפני ההגעה."
"לא, אני רק רוצה לדעת איך נעשה את זה."
"בדרך הפשוטה ביותר. כשנגיע למרכז כדור הארץ, או שנמצא דרך חדשה לחזור, או שנחזור כמו אנשים הגונים בדרך שבה באנו. אני שמח לחשוב שהיא בטוח לא תיחסם בפנינו."
"אבל אז נצטרך לתקן את הרפסודה."
"ודאי."
"ואשר למזון, יש לנו די והותר?"
"כן, ודאי שיש. הנס בחור פיקח, ואני בטוח שהציל חלק גדול מן המטען שלנו. אבל בכל זאת, בוא נלך ונוודא."
עזבנו את המערה הזאת, שהייתה פתוחה לכל רוח. באותו זמן טיפחתי תקווה רועדת, שהייתה גם פחד. נראה לי בלתי אפשרי שההתרסקות הנוראה של הרפסודה לא השמידה את כל מה שהיה עליה. כשהגעתי לחוף מצאתי את הנס מוקף אוסף של חפצים, כולם מסודרים בסדר טוב. דודי לחץ את ידו בהכרת תודה עמוקה. האיש הזה, במסירות כמעט על־אנושית, עבד כל הזמן שישנו, והציל את היקרים שבחפצים בסיכון חייו.
לא שלא סבלנו אבדות. למשל, כלי הנשק שלנו. אבל יכולנו להסתדר בלעדיהם. מלאי אבק השריפה שלנו נשאר שלם, אחרי שכמעט התפוצץ בזמן הסערה.
"ובכן," קרא הפרופסור, "מכיוון שאין לנו רובים, לא נוכל לצוד, זה הכול."
"כן, אבל מה עם המכשירים?"
"הנה הברומטר האנרואידי, המועיל מכולם, שבעבורו הייתי נותן את כל האחרים. בעזרתו אני יכול לחשב את העומק ולדעת מתי הגענו למרכז. בלעדיו היינו עלולים מאוד להמשיך הלאה ולצאת בצד השני של כדור הארץ!"
מצב רוח מרומם כזה היה חזק מדי.
"אבל איפה המצפן?" שאלתי.
"הנה הוא, על הסלע הזה, במצב מושלם, וכך גם המדחומים והכרונומטר. הצייד בחור נהדר."
אי אפשר היה להכחיש זאת. כל המכשירים שלנו היו בידינו. ואשר לכלים ולציוד, הם היו כולם מונחים על הקרקע: סולמות, חבלים, מכושים, אתים וכן הלאה.
ובכל זאת נותרה שאלת המזון, ושאלתי: "מה מצבנו מבחינת מזון?"
התיבות שהכילו אותו היו מונחות בשורה על החוף, במצב שמור לגמרי. ברובן חס עליהן הים, ובין ביסקוויטים, בשר מלוח, משקאות חריפים ודג מלוח, יכולנו לחשב על אספקה לארבעה חודשים.
"ארבעה חודשים!" קרא הפרופסור. "יש לנו זמן ללכת ולחזור, ובמה שיישאר אערוך ארוחה גדולה לחבריי ביוהנאום."
עד עכשיו הייתי צריך להתרגל לגמרי להליכותיו של דודי. ובכל זאת, תמיד היה בו משהו חדש שהדהים אותי.
"עכשיו," אמר, "נחדש את אספקת המים שלנו מן הגשם שהסערה השאירה בכל אגני הגרניט האלה. לכן לא תהיה לנו סיבה לפחד מצמא. ואשר לרפסודה, אמליץ להנס לעשות כמיטב יכולתו כדי לתקן אותה, אף שאינני מצפה שתועיל לנו עוד."
"איך זה?" קראתי.
"רעיון משלי, בחור. אני לא חושב שנצא באותה דרך שבה נכנסנו."
נעצתי בפרופסור מבט של חשדנות רבה. שאלתי את עצמי, האם לא נפגע מוחו? ובכל זאת, הייתה שיטה בטירופו.
"ועכשיו בוא נאכל ארוחת בוקר," אמר.
הלכתי אחריו ללשון יבשה, אחרי שנתן את הוראותיו לצייד. שם, בשר משומר, ביסקוויט ותה היו לנו לארוחה מצוינת, אחת הטובות שאני זוכר אי פעם. הרעב, האוויר הצח, מזג האוויר השקט והשליו, אחרי הטלטלות שעברנו, כולם תרמו לתיאבון הטוב שלי.
בזמן הארוחה ניצלתי את ההזדמנות כדי לשאול את דודי היכן אנחנו עכשיו.
"זה נראה לי," אמרתי, "קשה למדי לברר."
"כן, קשה," אמר, "לחשב במדויק. אולי אפילו בלתי אפשרי, כי במשך שלושת ימי הסערה האלה לא יכולתי לנהל חשבון של מהירות הרפסודה או של כיוונה. אבל בכל זאת נוכל להגיע להערכה."
"התצפית האחרונה," העירותי, "נעשתה על האי, כשהגייזר..."
"אתה מתכוון לאי אקסל. אל תסרב לכבוד שנתת את שמך לאי הראשון שהתגלה אי פעם בחלקיו המרכזיים של כדור הארץ."
"טוב," אמרתי, "שיהיה אי אקסל. אז חצינו מאתיים ושבעים ליגות של ים, והיינו שש מאות ליגות מאיסלנד."
"טוב מאוד," ענה דודי. "בוא נתחיל מן הנקודה הזאת, ונחשב ארבעה ימי סערה, שבהם מהירותנו לא יכלה להיות פחות משמונים ליגות לעשרים וארבע שעות."
"זה נכון. וזה יוסיף עוד שלוש מאות ליגות."
"כן, ואז יהיה ים לידנברוק ברוחב שש מאות ליגות מחוף לחוף. בלי ספק, אקסל, הוא יכול להתחרות בגודלו בים התיכון עצמו."
"במיוחד," השבתי, "אם יתברר שחצינו אותו רק בחלקו הצר ביותר. וזו נסיבה מוזרה," הוספתי, "שאם החישובים שלי נכונים, ואנחנו תשע מאות ליגות מרייקיאוויק, הרי שעכשיו הים התיכון מעל ראשנו."
"זו דרך ארוכה למדי, ידידי. אבל אם אנחנו מתחת לטורקיה או מתחת לאוקיינוס האטלנטי, זה תלוי מאוד בשאלה לאיזה כיוון נענו. אולי סטינו."
"לא, אני חושב שלא. המסלול שלנו היה אותו מסלול כל הזמן, ואני מאמין שהחוף הזה נמצא דרומית־מזרחית לנמל גראובן."
"ובכן," השיב דודי, "נוכל לברר זאת בקלות אם נבדוק במצפן. בוא נלך ונראה מה הוא אומר."
הפרופסור הלך לעבר הסלע שעליו הניח הנס את המכשירים. הוא היה עליז ומלא חיים. הוא שפשף את ידיו, הקפיד על תנוחותיו. הלכתי אחריו, סקרן לדעת אם הערכתי נכונה. ברגע שהגענו לסלע לקח דודי את המצפן, הניח אותו במאוזן ושאל את המחט, שאחרי כמה תנודות התייצבה במקום קבוע. דודי הביט, והביט, והביט שוב. הוא שפשף את עיניו, ואז פנה אליי, הלום רעם מאיזו תגלית בלתי צפויה.
"מה קרה?" שאלתי.
הוא סימן לי להביט. קריאת תדהמה פרצה ממני. הקוטב הצפוני של המחט היה מופנה אל מה שחשבנו לדרום. הוא הצביע אל החוף במקום אל הים הפתוח! ניערתי את הקופסה, בדקתי אותה שוב: היא הייתה במצב מושלם. בכל מצב שבו הנחתי את הקופסה, המחט חזרה בעקשנות אל הכיוון הבלתי צפוי הזה. לכן נראה שאין סיבה לפקפק בכך שבמהלך הסערה התחלפה הרוח פתאום בלי שהבחנו, והחזירה את הרפסודה שלנו אל החוף שחשבנו שהשארנו מאחורינו במרחק רב כל כך.