איך אתאר את הרצף המוזר של רגשות סוערים שהרעידו בזה אחר זה את לבו של פרופסור לידנברוק? תחילה תדהמה, אחר כך חוסר אמון, ולבסוף התפרצות זעם של ממש. מעולם לא ראיתי את האיש מבולבל ונסער כל כך. עמל המעבר שלנו, הסכנות שפגשנו, כל אלה היו צריכים להתחיל מחדש. נסענו אחורה במקום קדימה!
אבל דודי התעשת במהירות.
"אהה! הגורל ישחק בי משחקים? איתני הטבע יזממו נגדי? האש, האוויר והמים יתקפו אותי יחד? טוב, הם יידעו מה אדם נחוש יכול לעשות. לא אכנע. לא אזוז אף צעד אחד לאחור, ונראה מי יגבר, האדם או הטבע!"
זקוף על הסלע, זועם ומאיים, היה אוטו לידנברוק פרודיה גרוטסקית ופראית למדי על אייאקס הפראי שקורא תיגר על הברק. אבל חשבתי שחובתי להתערב ולנסות לרסן במידת מה את הקנאות חסרת המידה הזאת.
"רק הקשב לי," אמרתי בתקיפות. "לשאפתנות חייב להיות גבול איפשהו. איננו יכולים לעשות את הבלתי אפשרי. איננו כשירים כלל להפלגה נוספת. מי היה חולם לצאת להפלגה של חמש מאות ליגות על ערמת קרשים רקובים, עם שמיכה קרועה במקום מפרש, מקל במקום תורן, ורוחות עזות מול פנינו? איננו יכולים לנווט. הסופות יטלטלו אותנו, והיינו שוטים ומשוגעים אילו ניסינו לחצות פעם שנייה."
יכולתי לפתח את שורת הנימוקים האלה, שאין עליהם תשובה, במשך עשר דקות בלי שיפריעו לי. לא משום שהפרופסור הקשיב בכבוד לטיעוניו של אחיינו, אלא משום שהיה חירש לכל רהיטות דיבורי.
"אל הרפסודה!" צעק.
זו הייתה תשובתו היחידה. לא היה טעם שאפציר, אתחנן, אכעס או אעשה כל דבר אחר כדי להתנגד. זה היה רק התנגדות לרצון קשה מסלע הגרניט.
הנס סיים את תיקוני הרפסודה. אפשר היה לחשוב שהיצור המוזר הזה ניחש את כוונותיו של דודי. בעזרת עוד כמה פיסות סורטורבראנד הוא תיקן את כלי השיט שלנו. מפרש כבר היה תלוי מן התורן החדש, והרוח שיחקה בקפליו המתנופפים.
הפרופסור אמר כמה מילים למורה הדרך, ומיד העלה זה הכול לרפסודה וסידר כל מה שהיה נחוץ ליציאתנו. האוויר היה צלול, ורוח צפונית־מערבית נשבה ביציבות.
מה יכולתי לעשות? האם יכולתי לעמוד מול שניהם? זה היה בלתי אפשרי. אילו רק עמד הנס לצדי! אבל לא, זה לא נועד להיות. האיסלנדי כאילו ויתר על כל רצון משלו, ונדר לשכוח את עצמו ולהתכחש לעצמו. לא יכולתי להשיג דבר ממשרת משועבד כל כך, כמו בימי הפאודליזם, לאדונו. הדרך היחידה שלי הייתה להמשיך.
לכן עמדתי, בכל ההשלמה שיכולתי למצוא, לחזור למקומי הרגיל על הרפסודה, כשדודי הניח את ידו על כתפי.
"לא נפליג עד מחר," אמר.
עשיתי תנועה שנועדה להביע השלמה.
"אסור לי להזניח שום דבר," אמר. "ומכיוון שגורלי הביא אותי לחלק הזה של החוף, לא אעזוב אותו עד שאחקור אותו."
כדי להבין את מה שקרה אחר כך, יש לזכור שבנסיבות שיוסברו בהמשך, לא היינו באמת במקום שהפרופסור חשב שאנחנו נמצאים בו. למעשה לא היינו על החוף הצפוני של הים.
"ועכשיו בוא נצא לתגליות חדשות," אמרתי.
והשארנו את הנס לעבודתו, ויצאנו לדרך יחד. המרחב שבין המים למרגלות הצוקים היה ניכר. לקח חצי שעה עד שהגענו לחומת הסלע. רמסנו ברגלינו קונכיות לאין ספור, מכל הצורות והגדלים שהיו קיימים בתקופות הקדומות ביותר של העולם. ראיתי גם שריונות עצומים בקוטר של יותר מחמש עשרה רגל. הם היו הכיסויים של הגליפטודונים הענקיים, או הארמדילים, של תקופת הפליוקן. הקרקע הייתה זרועה גם בשברי אבן, בסלעים שעוגלו בפעולת המים, מסודרים ברכסים בשורות רצופות. לכן הגעתי למסקנה שפעם כיסה הים את הקרקע שעליה צעדנו. על הסלעים הרופפים והפזורים, שעכשיו היו מחוץ להישג ידה של הגאות הגבוהה ביותר, השאירו הגלים סימנים ברורים לכוחם לכרסם את דרכם באבן הקשה ביותר.
זה יכול היה להסביר עד נקודה מסוימת את קיומו של אוקיינוס ארבעים ליגות מתחת לפני כדור הארץ. אבל לדעתי, המסה הנוזלית הזאת תאבד בהדרגה עמוק יותר ויותר בתוך פנים האדמה, ומקורה ודאי במי האוקיינוס שמעלינו, שפילסו להם דרך לכאן דרך סדק כלשהו. ובכל זאת יש להאמין שהסדק הזה סגור עכשיו, ושכל המערה הזאת, או המאגר העצום הזה, התמלאה בזמן קצר מאוד. אולי אפילו המים האלה, שנתונים לפעולתו העזה של החום המרכזי, הפכו בחלקם לאדים. זה היה מסביר את קיומם של העננים שתלויים מעל ראשינו, ואת התפתחות החשמל שעורר סערות כאלה בבטן האדמה.
התיאוריה הזאת של התופעות שראינו נראתה לי מספקת. כי גדולות ומדהימות ככל שיהיו תופעות הטבע, חוקים פיזיקליים קבועים יכולים תמיד להסביר אותן.
לכן הלכנו על אדמת משקעים, משקעי מים של תקופות קדומות. הפרופסור בחן בקפידה כל סדק קטן בסלעים. בכל מקום שראה חור, רצה תמיד לדעת את עומקו. בעיניו זה היה חשוב.
הלכנו לאורך חופי ים לידנברוק מיל אחד, כשהבחנו בשינוי פתאומי במראה הקרקע. היא נראתה הפוכה, מעוותת ומזועזעת בהתרוממות אלימה של השכבות התחתונות. במקומות רבים העידו שקעים או גבהים על כוח עצום שגרם לתזוזת השכבות.
התקדמנו בקושי על פני הסדקים והבקעים האלה בגרניט, המעורבים בצור, בגבישי קוורץ ובמשקעי סחף, כשנפרש לפנינו שדה, לא, יותר משדה, מישור עצום של עצמות מולבנות. הוא נראה כמו בית קברות עצום, שבו מתערבב יחד אבקם של שרידי עשרים עידנים. תלוליות ענקיות של שברי עצמות התנשאו דרגה אחר דרגה במרחק. הן התנחשלו עד גבולות האופק, ונמוגו במרחק באובך קלוש. שם, בתוך שלושה מילין רבועים, נאספו החומרים להיסטוריה שלמה של חיי בעלי החיים לאורך העידנים, היסטוריה שבקושי משורטטת בשכבות החדשות מדי של העולם המיושב.
אבל סקרנות חסרת סבלנות דחפה את צעדינו. בקולות פיצוח ונקישה רמסו רגלינו את שרידי בעלי החיים הפרהיסטוריים ומאובנים מעניינים, שהבעלות עליהם היא עניין של תחרות ומריבה בין המוזיאונים של הערים הגדולות. אלף קיווייה לעולם לא היו יכולים לשחזר את השרידים האורגניים שהופקדו באוסף המפואר הזה, שאין לו אח ורע.
עמדתי נדהם. דודי הרים את זרועותיו הארוכות אל הקמרון שהיה לנו לשמים. פיו פעור לרווחה, עיניו מבריקות מאחורי משקפיו הנוצצים, ראשו מתנדנד בתנועה של מעלה ומטה, כל עמידתו העידה על תדהמה שאין לה גבול. כאן עמד מול אוסף עצום של לפטותריומים, מריקותריומים, לופיודונים, אנופלותריומים, מגתריומים, מסטודונים, פרוטופיתקוסים, פטרודקטילים, וכל מיני מפלצות שנכחדו, שנאספו כאן יחד לסיפוקו המיוחד. דמיינו חובב ספרים נלהב שהובא פתאום לתוך ספריית אלכסנדריה המפורסמת, שנשרפה בידי עומר ושוחזרה בנס מאפרה! בדיוק כזה, נלהב מטורף, היה דודי, פרופסור לידנברוק.
אבל עוד היה צפוי יותר, כשבזינוק דרך ענני אבק עצמות, הניח את ידו על גולגולת חשופה, וקרא בקול רועד מהתרגשות:
"אקסל! אקסל! ראש אדם!"
"גולגולת אדם?" קראתי, נדהם לא פחות.
"כן, אחייני. אהה! מר מילן־אדוארדס! אה! מר דה קטרפאז', כמה הייתי רוצה שתעמדו כאן לצדו של אוטו לידנברוק!"