כדי להבין את פנייתו זו של דודי אל מלומדים צרפתים שלא היו שם, יש להזכיר אירוע בעל חשיבות רבה מבחינה פלאונטולוגית, שהתרחש זמן קצר לפני יציאתנו.
ב־28 במרץ 1863 מצאו כמה חופרים, שעבדו בהנהלתו של מר בושה דה פרת במחצבות האבן של מולן קיניון, ליד אבוויל שבמחוז הסום, לסת אדם בעומק ארבע עשרה רגל מתחת לפני הקרקע. זה היה המאובן הראשון מן הסוג הזה שנחשף אי פעם. לא הרחק משם נמצאו גרזני אבן וראשי חצים מצור, מוכתמים ועטופים, בחלוף הזמן, בשכבה אחידה של חלודה.
ההד של התגלית הזאת היה גדול מאוד, לא רק בצרפת אלא גם באנגליה ובגרמניה. כמה מלומדים של המכון הצרפתי, ובהם האדונים מילן־אדוארדס ודה קטרפאז', הבינו מיד את חשיבות התגלית, הוכיחו בבירור שהעצם אמיתית, ונעשו המגינים הנלהבים ביותר במה שהאנגלים קראו לו "משפט הלסת". אל הגאולוגים של הממלכה המאוחדת שהאמינו בוודאות העובדה, האדונים פלקונר, באסק, קרפנטר ואחרים, הצטרפו עד מהרה מלומדים גרמנים, וביניהם הבולט, הלוהט והנלהב ביותר היה דודי לידנברוק.
לכן נראה היה שאמיתותו של שריד אדם מאובן מן התקופה הרביעונית הוכחה והתקבלה בלי עוררין.
אמנם התיאוריה הזאת נתקלה ביריב עקשן ביותר, מר אלי דה בומון. הסמכות הנכבדה הזאת טענה שאדמת מולן קיניון אינה מימי המבול כלל, אלא מתצורה מאוחרת הרבה יותר, ובהסכמה עם קיווייה, סירב להודות שהמין האנושי יכול היה לחיות בזמן אחד עם בעלי החיים של התקופה הרביעונית. דודי לידנברוק, יחד עם רוב הגאולוגים, עמד על דעתו, התפלמס והתווכח, עד שמר אלי דה בומון נותר כמעט לבדו בדעתו.
ידענו את כל הפרטים האלה, אבל לא ידענו שמאז יציאתנו התקדמה השאלה לשלבים נוספים. לסתות דומות אחרות, אף שהיו שייכות לבני אדם מטיפוסים שונים ומעמים שונים, נמצאו באדמה האפורה והרופפת של כמה מערות בצרפת, בשווייץ ובבלגיה, וכן כלי נשק, כלים, כלי חרס ועצמות של ילדים ומבוגרים. לכן נעשה קיום האדם בתקופה הרביעונית ודאי יותר מיום ליום.
וזה לא היה הכול. תגליות חדשות של שרידים בתצורת הפליוקן עודדו גאולוגים אחרים לייחס למין האנושי קדמות רבה עוד יותר. אמנם השרידים האלה לא היו עצמות אדם, אלא חפצים שנשאו את עקבות מעשה ידיו, כמו עצמות רגליים מאובנות של בעלי חיים, מגולפות וחרוטות בבירור ביד אדם.
כך, בקפיצה אחת, נסוגה עדות קיומו של האדם הרחק לאחור בתולדות העידנים. הוא קדם למסטודון. הוא חי בזמן אחד עם הפיל הדרומי. הוא חי לפני מאה אלף שנה, כשלפי הגאולוגים נוצרה תצורת הפליוקן.
כזה היה אם כן מצב מדע הפלאונטולוגיה, ומה שידענו ממנו הספיק כדי להסביר את התנהגותנו מול הגולגותא המדהימה הזאת. כל אחד יכול עכשיו להבין את התרגשותו המטורפת של דודי, כשעשרים צעדים הלאה מצא את עצמו פנים אל פנים מול אדם קדמון!
זה היה גוף אדם שאפשר לזהות בבירור. האם איזו אדמה מיוחדת, כמו זו של בית הקברות סן מישל בבורדו, שימרה אותו כך במשך עידנים רבים כל כך? ייתכן. אבל הגוויה המיובשת הזאת, שעורה הדומה לקלף מתוח בחוזקה על שלד העצמות, האיברים שעדיין שמרו על צורתם, השיניים השלמות, השיער השופע, וציפורני הידיים והרגליים באורך מבעית, המומיה המיובשת הזאת הבהילה אותנו כשהופיעה בדיוק כפי שחיה לפני עידנים לאין ספור. עמדתי אילם מול המראה הזה מימי קדם רחוקים. גם דודי, שבדרך כלל היה פטפטן כל כך, נאלם דום. הרמנו את הגוף. העמדנו אותו כשהוא נשען על סלע. נדמה היה שהוא בוהה בנו מתוך ארובות עיניו הריקות. הקשנו במפרקי אצבעותינו על גופו החלול.
אחרי כמה רגעי שתיקה חזר הפרופסור לעצמו. אוטו לידנברוק, בהיכנעו לטבעו, שכח את כל נסיבות מסענו רב התהפוכות, שכח היכן אנחנו עומדים, שכח את המערה המקומרת שהכילה אותנו. בלי ספק שב בדמיונו ליוהנאום שלו, נואם לפני תלמידיו, כי הוא לבש את הבעתו המלומדת, ופנה אל קהל מדומה והמשיך כך:
"רבותיי, יש לי הכבוד להציג בפניכם אדם מן התקופה הרביעונית. גאולוגים דגולים הכחישו את קיומו, ואחרים, דגולים לא פחות, אישרו אותו. תומאסים הספקנים של הפלאונטולוגיה, אילו היו כאן, היו יכולים עכשיו לגעת בו באצבעותיהם, והיו נאלצים להודות בטעותם. אני מודע היטב לכך שהמדע חייב להיזהר בתגליות מן הסוג הזה. אני יודע איזה הון עשו אנשים יוזמים כמו בארנום מאנשים מאובנים. שמעתי את הסיפור על פיקת הברך של אייאקס, על גופתו המדומה של אורסטס שהספרטנים טענו שמצאו, ועל גופתו של אסטריוס, באורך עשר אמות, שפאוסניאס מספר עליה. קראתי את הדיווחים על השלד מטרפאני, שנמצא במאה הארבע עשרה וזוהה אז כשלדו של פוליפמוס, ואת תולדות הענק שנחשף במאה השש עשרה ליד פלרמו. אתם יודעים כמוני, רבותיי, על הניתוח שנעשה בלוצרן ב־1577 של העצמות הענקיות שהדוקטור המפורסם פליקס פלאטר טען שהן של ענק בגובה תשע עשרה רגל. עיינתי בחיבוריו של קסניון, ובכל הזיכרונות, החוברות, התשובות והתשובות לתשובות שפורסמו בעניין שלדו של טאוטובוכוס, הפולש לגאליה, שנחפר מבור חול בדופינה ב־1613. במאה השמונה עשרה הייתי מגן על האדם הקדמון של שויכצר נגד פטרוס קמפר. קראתי חיבור ששמו גיגאן..."
כאן פגש את דודי פגמו האומלל: חוסר היכולת לבטא מילים קשות בפני קהל.
"החוברת ששמה גיגאן..."
הוא לא יכול היה להמשיך.
"גיגאנטאו..."
זה לא הלך. המילה הארורה לא רצתה לצאת. ביוהנאום היו פורצים בצחוק.
"גיגאנטוסטאולוגיה!" פרץ לבסוף הפרופסור, בין שתי מילים שלא ארשום כאן.
ואז, כשהוא שועט קדימה במרץ מחודש ובהתלהבות רבה:
"כן, רבותיי, אני יודע את כל הדברים האלה, ועוד. אני יודע שקיווייה ובלומנבאך לא ראו בעצמות האלה דבר מופלא יותר מעצמות הממותה ויונקים אחרים של התקופה הרביעונית. אבל מול הדוגמה הזאת, לפקפק פירושו לעלוב במדע. הנה עומד הגוף! אתם יכולים לראות אותו, לגעת בו. זה לא שלד גרידא. זה גוף שלם, שנשמר למטרה אנתרופולוגית טהורה."
הייתי אדיב דיי שלא לסתור את הקביעה המדהימה הזאת.
"אילו רק יכולתי לרחוץ אותו בתמיסה של חומצה גופרתית," המשיך דודי, "הייתי יכול לנקות אותו מכל חלקיקי העפר ומן הקונכיות שדבוקים אליו. אבל אין ברשותי את הממס היקר הזה. ובכל זאת, כפי שהוא, הגוף יספר לנו את סיפורו המופלא."
כאן אחז הפרופסור בשלד המאובן, וטיפל בו במיומנות של מציג זריז.
"אתם רואים," אמר, "שאורכו אינו שש רגל, ושעדיין מפריד בינינו מרחק רב מגזע הענקים המדומה. ואשר למשפחה שאליה הוא שייך, הוא בבירור קווקזי. זה הגזע הלבן, שלנו. גולגולת המאובן הזה סגלגלה באופן סדיר, או נכון יותר, דמוית ביצה. אין בה עצמות לחיים בולטות ולא לסתות בולטות. מדדו את זווית הפנים. היא כמעט תשעים מעלות. אבל אלך רחוק יותר במסקנותיי, ואקבע שהדוגמה הזאת של המשפחה האנושית היא מגזע יפת, שהתפשט מאז מהודו ועד האוקיינוס האטלנטי. אל תחייכו, רבותיי."
איש לא חייך. אבל הפרופסור המלומד הוטרד לעתים קרובות מן החיוכים הרחבים שעוררו מוזרויותיו המלומדות.
"כן," המשיך בהתלהבות, "זהו אדם מאובן, בן דורם של המסטודונים ששרידיהם ממלאים את האמפיתיאטרון הזה. אבל אם תשאלו אותי איך הגיע לכאן, איך השכבות שעליהן שכב החליקו למטה אל החלל העצום הזה בכדור הארץ, אני מודה שאינני יכול לענות על השאלה. בלי ספק, בתקופה הרביעונית עדיין הטרידו זעזועים ניכרים את קרום כדור הארץ. ההתקררות הממושכת של כדור הארץ יצרה תהומות, סדקים, בקעים והעתקים, שלתוכם, כנראה מאוד, נפלו חלקים מן האדמה שלמעלה. אינני טוען טענות פזיזות. אבל הנה האיש, מוקף במעשי ידיו, בגרזנים, בראשי חצים מצור, שהם סימני ההיכר של תקופת האבן. ואלא אם כן הגיע לכאן, כמוני, כתייר בביקור וכחלוץ של המדע, אין לי שום ספק באמיתות מוצאו הקדום."
הפרופסור חדל לדבר, והקהל פרץ במחיאות כפיים רמות ופה אחד. כי כמובן דודי צדק, ואנשים נבונים מאחיינו היו מתקשים להפריך את דבריו.
ועוד דבר מופלא. הגוף המאובן הזה לא היה היחיד בקטקומבה העצומה הזאת. בכל צעד נתקלנו בגופות אחרות בין אבק התמותה הזה, ודודי יכול היה לבחור את המוזרות שבדוגמאות האלה כדי להרוס את חוסר האמון של הספקנים.
ואמנם זה היה מחזה מופלא, של הדורות האלה של בני אדם ובעלי חיים, מעורבבים בבית קברות משותף. ואז עלתה עד מהרה שאלה רצינית מאוד, שבקושי העזנו להעלות. האם כל היצורים האלה החליקו דרך בקע גדול בקרום כדור הארץ, עד חופי ים לידנברוק, כשכבר היו מתים והופכים לאבק? או שחיו, גדלו ומתו כאן, בעולם התת־קרקעי הזה, תחת שמים מדומים, ממש כמו תושבי האדמה שלמעלה? עד עכשיו ראינו חיים רק מפלצות ים ודגים. האם לא ייתכן שאיזה אדם חי, איזה יליד של התהום, עדיין משוטט למטה על החוף השומם הזה?