עוד חצי שעה דרכנו על מרצפת של עצמות. המשכנו הלאה, נדחפים בסקרנותנו הבוערת. אילו פלאים נוספים הכילה המערה הזאת? אילו אוצרות חדשים מונחים כאן כדי שהמדע יחשוף אותם? הייתי מוכן לכל הפתעה. דמיוני היה מוכן לכל תדהמה, מדהימה ככל שתהיה.
מזמן איבדנו מעינינו את חוף הים מאחורי גבעות העצמות. הפרופסור הפזיז, שלא היה אכפת לו ללכת לאיבוד, האיץ בי קדימה. התקדמנו בשתיקה, טובלים בנוזל החשמלי המאיר. בתופעה שאינני יכול להסביר, הוא האיר באופן שווה את כל צדדיו של כל עצם. כה מפוזר היה, ללא נקודה מרכזית שממנה קורן האור, שהצללים כבר לא היו קיימים. אפשר היה לחשוב שאתה תחת קרני שמש אנכית באזור טרופי, בצהרי יום ובשיא הקיץ. שום אד לא נראה. הסלעים, ההרים הרחוקים, כמה קבוצות בודדות של עצי יער במרחק, נראו מוזרים ומופלאים בתנאים החדשים לגמרי האלה של אור שמתפזר בכל מקום. היינו כמו האיש חסר הצל של הופמן.
אחרי הליכה של מיל הגענו לשולי יער עצום, אבל לא אחד מאותם יערות פטריות שגבלו בנמל גראובן.
כאן הייתה צמחיית התקופה השלישונית במלוא הדרה. דקלים גבוהים, ממינים שכבר אינם חיים, דקלים מאובנים נהדרים, אשוחים, טקסוסים, ברושים ותויות, נציגי עצי המחט, היו קשורים זה בזה ברשת סבוכה של מטפסים ארוכים. מרבד רך של טחב ושל כבדיות כיסה בשפע את הקרקע. כמה פלגים נוצצים זרמו כמעט בשקט תחת מה שהיה צל העצים, אילולא לא היה צל כלל. על גדותיהם גדלו שרכי עצים, דומים לאלה שאנחנו מגדלים בחממות. אבל תכונה בולטת הייתה היעדרו המוחלט של צבע בכל העצים, השיחים והצמחים האלה, שגדלו בלי חומה ואורה המחיים של השמש. הכול נראה מעורבב ומבולבל בגוון אחיד אחד, אפור־כסוף או חום בהיר, כמו של עלים נובלים ושנבלו. אין עלה ירוק בשום מקום, והפרחים, שהיו בשפע בתקופה השלישונית, שבה הופיעו הפרחים לראשונה, נראו כמו פרחים מנייר חום, בלי צבע ובלי ריח.
הדוד לידנברוק העז לחדור אל מתחת לחורשה הענקית הזאת. הלכתי אחריו, לא בלי פחד. מכיוון שהטבע סיפק כאן מזון צמחי, למה שלא יהיו כאן גם היונקים הנוראים? הבחנתי בקרחות הרחבות שהשאירו עצים שנפלו, רקובים מזוקן, בצמחי קטניות, באדריים, בפואתיים ובשיחים אכילים רבים אחרים, אהובים על מעלי הגירה בכל תקופה. אחר כך הבחנתי, מעורבבים יחד בבלבול, בעצים מארצות רחוקות זו מזו על פני כדור הארץ. האלון והדקל גדלו זה לצד זה, האקליפטוס האוסטרלי נשען על האורן הנורווגי, הליבנה הצפונית עירבה את עלוותה בעצי הקאורי של ניו זילנד. זה היה די כדי לבלבל את הממיין המחוכם ביותר של הבוטניקה הארצית.
פתאום נעצרתי. משכתי את דודי לאחור.
האור המפוזר חשף את העצם הקטן ביותר בסבך הצפוף והרחוק. חשבתי שראיתי... לא! ראיתי, בעיניי, צורות ענקיות עצומות נעות בין העצים. אלה היו חיות ענקיות. זה היה עדר של מסטודונים, לא שרידים מאובנים, אלא חיים, ודומים לאלה שעצמותיהם נמצאו בביצות אוהיו ב־1801. ראיתי את הפילים הענקיים האלה, שחדקיהם הארוכים והגמישים חיטטו והפכו את האדמה מתחת לעצים כמו לגיון של נחשים. יכולתי לשמוע את רעש הניפוץ של חטי השנהב הארוכים שלהם, קודחים בגזעים הישנים והרקובים. הענפים התפצחו, והעלים, שנתלשו בכמויות של עגלות, ירדו בגרונותיהם דמויי המערות של החיות העצומות.
אם כך, החלום שבו ראיתי חזון של העולם הפרהיסטורי, של התקופה השלישונית והרביעונית, התגשם עכשיו. והנה היינו לבד, בבטן האדמה, נתונים לחסדם של תושביה הפראים!
דודי התבונן בעניין עז ולהוט.
"בוא!" אמר ותפס בזרועי. "קדימה! קדימה!"
"לא, אני לא אבוא!" קראתי. "אין לנו כלי נשק. מה נוכל לעשות בתוך עדר של ענקים בעלי ארבע רגליים כאלה? בוא נסתלק, דודי, בוא! שום בן אנוש אינו יכול להעז בבטחה להתגרות בזעמן של החיות המפלצתיות האלה."
"שום בן אנוש?" השיב דודי בקול נמוך יותר. "אתה טועה, אקסל. הבט, הבט שם! נדמה לי שאני רואה יצור חי דומה לנו: זה אדם!"
הבטתי, ומניע את ראשי בחוסר אמון. אבל אף שתחילה לא האמנתי, נאלצתי להיכנע לעדות חושיי.
ואמנם, במרחק רבע מיל, נשען על גזעו של קאורי ענקי, עמד יצור אנושי, הפרוטאוס של האזורים התת־קרקעיים האלה, בן חדש לנפטון, שומר על עדר המסטודונים שאין לו מספר.
"Immanis pecoris custos, immanior ipse": "רועה עדר ענקי, והוא עצמו ענקי ממנו."
כן, באמת, ענקי ממנו. זה כבר לא היה יצור מאובן, כמו זה ששרידיו המיובשים הרמנו בקלות בשדה העצמות. זה היה ענק, שמסוגל לשלוט במפלצות האלה. בקומתו היה בגובה שתים עשרה רגל לפחות. ראשו, ענקי וחסר צורה כמו של תאו, היה מוסתר למחצה בסבך העבה והפרוע של שערו הלא מסורק. הוא דמה יותר מכול לרעמה של הפיל הקדמוני. בידו הניף בקלות ענף עצום, מטה ראוי לרועה הזה מן התקופה הגאולוגית.
עמדנו מאובנים ואילמים מתדהמה. אבל הוא עלול לראות אותנו! עלינו לברוח!
"בוא, בוא כבר!" אמרתי לדודי, שהפעם הניח שישכנעו אותו.
כעבור עוד רבע שעה נשאו אותנו עקבינו הזריזים אל מחוץ להישג ידה של המפלצת הנוראה הזאת.
ובכל זאת, עכשיו, כשאני יכול להרהר בשקט, עכשיו כשרוחי נרגעה שוב, עכשיו כשחלפו חודשים מאז הפגישה המוזרה והעל־טבעית הזאת, מה עליי לחשוב? במה עליי להאמין? עליי להסיק שזה בלתי אפשרי שחושינו הוטעו, שעינינו לא ראו את מה שחשבנו שראו. שום בן אנוש אינו חי בעולם התת־קרקעי הזה. שום דור של בני אדם אינו שוכן במערות התחתונות האלה של כדור הארץ, בלי שתושבי פניו יכירו אותו ובלי קשר אליהם. זה אבסורד להאמין בכך!
אני מעדיף להודות שאולי היה זה בעל חיים כלשהו שמבנה גופו דמה לזה של אדם, איזה קוף או בבון מן התקופות הגאולוגיות המוקדמות, איזה פרוטופיתקוס או מזופיתקוס, קוף מוקדם או בינוני כמו זה שגילה מר לארטה במערת העצמות של סנסן. אבל היצור הזה עלה בקומתו על כל המידות הידועות בפלאונטולוגיה המודרנית. אבל שאדם, אדם חי, ולכן בלי ספק גם דורות שלמים מלבדו, יהיה קבור שם בבטן האדמה, זה בלתי אפשרי.
בכל אופן, השארנו מאחורינו את היער המואר, אילמים מתדהמה, מוכרעים ומוכים באימה שהגיעה עד כדי קהות. המשכנו לרוץ, מחשש שהמפלצת הנוראה עוקבת אחרינו. זו הייתה מנוסה, נפילה, כמו אותה משיכה וגרירה מבעיתה שמיוחדת לסיוטים. באינסטינקט חזרנו אל ים לידנברוק, ואינני יכול לומר לאילו תעתועים הייתה נושאת אותי דעתי אילולא נסיבה שהחזירה אותי לעניינים מעשיים.
אף שהייתי בטוח שאנחנו דורכים עכשיו על אדמה שרגלינו לא נגעו בה עד כה, הבחנתי לא פעם בקבוצות סלעים שהזכירו לי את אלה שליד נמל גראובן. חוץ מזה, זה נראה כמאשר את מה שהראתה המחט, וכמראה שבעל כורחנו חזרנו לצפונו של ים לידנברוק. לפעמים היינו משוכנעים לגמרי. פלגים ומפלים התגלגלו בכל מקום מן הבליטות בסלעים. נדמה היה לי שאני מזהה את שכבת הסורטורבראנד, את ההנסבך הנאמן שלנו, ואת המערה שבה חזרתי לחיים ולהכרה. ואז, כמה צעדים הלאה, סידור הצוקים, הופעתו של נחל שלא זיהיתי, או קו המתאר המוזר של סלע, באו להשליך אותי שוב לספק.
סיפרתי לדודי על ספקותיי. כמוני, גם הוא היסס. הוא לא יכול היה לזהות שום דבר בנוף המונוטוני הזה.
"ברור," אמרתי, "שלא נחתנו שוב בנקודת המוצא המקורית שלנו, אבל הסערה נשאה אותנו מעט גבוה יותר, ואם נלך לאורך החוף נמצא את נמל גראובן."
"אם זה המצב, לא יהיה טעם להמשיך בסיור שלנו, ומוטב שנחזור לרפסודה שלנו. אבל, אקסל, אינך טועה?"
"קשה לקבוע בהחלטיות, דודי, כי כל הסלעים האלה דומים כל כך זה לזה. ובכל זאת נדמה לי שאני מזהה את לשון היבשה שלמרגלותיה בנה הנס את כלי השיט שלנו. אנחנו ודאי קרובים מאוד לנמל הקטן, אם זה בכלל לא הוא," הוספתי, ובחנתי מפרצון שנדמה היה לי שאני מזהה.
"לא, אקסל, היינו מוצאים לפחות את עקבותינו, ואני לא רואה כלום..."
"אבל אני רואה," קראתי, וזינקתי על חפץ שהיה מונח על החול.
והראיתי לדודי פגיון חלוד שזה עתה הרמתי.
"נו," אמר, "הנשק הזה היה איתך?"
"איתי! לא, ודאי שלא! אבל איתך, אולי..."
"לא שאני יודע," אמר הפרופסור. "החפץ הזה מעולם לא היה ברשותי."
"ובכן, זה מוזר!"
"לא, אקסל, זה פשוט מאוד. האיסלנדים נושאים לעתים קרובות כלי נשק מן הסוג הזה. הוא ודאי היה של הנס, והוא איבד אותו."
הנדתי בראשי. להנס מעולם לא היה חפץ כזה ברשותו.
"האם לא היה שייך לאיזה לוחם קדמון?" קראתי. "לאיזה אדם חי, בן דורו של רועה הבקר הענקי? אבל לא. זה לא שריד מתקופת האבן. אפילו לא מתקופת הברזל. הלהב הזה עשוי פלדה..."
דודי עצר אותי בפתאומיות בדרכי לנאום שהיה מוביל אותי רחוק, ואמר בקור רוח:
"הירגע, אקסל, והיה הגיוני. הפגיון הזה שייך למאה השש עשרה. זה פגיון כמו אלה שאצילים נשאו בחגורתם כדי לתת את מכת החסד. מוצאו ספרדי. הוא מעולם לא היה שלך, ולא שלי, ולא של הצייד, וגם לא היה שייך לאף אחד מבני האדם שאולי חיים, ואולי לא, בעולם הפנימי הזה. ראה, הוא לא נפגם כך משחיטת גרונות של אנשים. הלהב שלו מצופה חלודה שאינה בת יום, ולא בת שנה, ולא בת מאה שנה."
הפרופסור התלהב כמנהגו, והניח לדמיונו לסחוף אותו.
"אקסל, אנחנו בדרך אל התגלית הגדולה. הלהב הזה הושאר על החוף מאה עד שלוש מאות שנה, והקהה את חודו על הסלעים שמעטרים את הים התת־קרקעי הזה!"
"אבל הוא לא בא לכאן לבד. הוא לא התעקם מעצמו. מישהו היה כאן לפנינו!"
"כן, אדם היה כאן."
"ומי היה האיש הזה?"
"אדם שחרט את שמו איפשהו בפגיון הזה. האיש הזה רצה לסמן שוב את הדרך אל מרכז כדור הארץ. בוא נחפש, נחפש!"
וכשאנחנו מתעניינים להפליא, הצצנו לכל אורך החומה הגבוהה, ובחנו כל סדק שעשוי להיפתח למנהרה.
וכך הגענו למקום שבו החוף נעשה צר מאוד. כאן בא הים ללחך את רגלי הצוק התלול, והשאיר מעבר שרוחבו אינו עולה על כשני צעדים. בין שני סלעים בולטים בנועזות הופיע פתחה של מנהרה חשוכה.
שם, על לוח גרניט, הופיעו שתי אותיות רוניות חרוטות ומסתוריות, אכולות למחצה בידי הזמן. אלה היו ראשי התיבות של הנוסע הנועז והאמיץ.
"א. ס.!" צעק דודי. "ארנה סקנוסם! ארנה סקנוסם בכל מקום!"