מאז תחילת מסע העלייה לרגל המופלא הזה עברתי כל כך הרבה תדהמות, שאפשר היה לסלוח לי אילו חשבתי שהתחשלתי היטב נגד כל הפתעה נוספת. ובכל זאת, למראה שתי האותיות האלה, שנחרטו במקום הזה לפני שלוש מאות שנה, עמדתי המום בתדהמה אילמת. לא רק ראשי התיבות של האלכימאי המלומד נראו על הסלע החי, אלא שגם חוד הברזל שבו נחרטו האותיות היה מונח שם. כבר לא יכולתי לפקפק בקיומו של הנוסע המופלא ההוא ובעובדת מסעו שאין לו אח ורע, בלי חוסר אמון זועק ביותר.
בזמן שההרהורים האלה העסיקו אותי, פתח פרופסור לידנברוק בשיר הלל נלהב למדי, שגיבורו, כמובן, היה ארנה סקנוסם.
"גאון מופלא!" קרא. "לא שכחת אף סימן שיכול לשמש לפתוח לבני תמותה את הדרך דרך קרום כדור הארץ, ואחיך לבריאה יכולים גם עכשיו, אחרי שלוש מאות שנה, ללכת שוב בעקבותיך בדרכים העמוקות והאפלות האלה. שמרת את ההתבוננות בפלאים האלה לעיניים אחרות מלבד עיניך. שמך, החרוט מתחנה לתחנה, מוביל את ההולך הנועז בעקבותיך עד מרכזו ממש של כוכב הלכת שלנו, ושם נמצא שוב את שמך כתוב בידך. גם אני ארשום את שמי על דף הגרניט האפל הזה. אבל מעתה ולעולם, שהכף הזה, שמתקדם אל הים שגילית בעצמך, ייקרא בשמך המהולל: כף סקנוסם!"
אלה היו דברי ההלל הלוהטים שנפלו על אוזני הקשובה, ולא יכולתי לעמוד בפני רגש ההתלהבות שגם אני נדבקתי בו. אש הלהט נדלקה בי מחדש. שכחתי הכול. גירשתי ממוחי את סכנות המסע שעברו, את הסכנה העתידית של חזרתנו. מה שאדם אחר עשה, שיערתי שגם אנחנו יכולים לעשות, ושום דבר שלא היה על־אנושי לא נראה לי בלתי אפשרי.
"קדימה! קדימה!" קראתי.
כבר זינקתי במורד המנהרה הקודרת, כשהפרופסור עצר אותי. הוא, איש הדחפים, יעץ סבלנות וקור רוח.
"בוא נחזור קודם להנס," אמר, "ונביא את הרפסודה למקום הזה."
צייתי, לא בלי אי שביעות רצון, ויצאתי במהירות בין הסלעים שעל החוף.
אמרתי: "דודי, אתה יודע שנראה לי שהנסיבות עמדו לצדנו להפליא עד כה?"
"אתה חושב כך, אקסל?"
"בלי ספק. אפילו הסופה העמידה אותנו בדרך הנכונה. ברוכה הסערה ההיא! היא החזירה אותנו לחוף הזה, שמזג אוויר נאה היה נושא אותנו הרחק ממנו. נניח שהיינו נוגעים בחרטומנו (חרטום של רפסודה!) בחוף הדרומי של ים לידנברוק, מה היה עולה בגורלנו? לעולם לא היינו רואים את שמו של סקנוסם, וברגע זה היינו כלואים על חוף סלעי ובלתי עביר."
"כן, אקסל, זו השגחה עליונה שבזמן שחשבנו שאנחנו מנווטים דרומה, חזרנו בדיוק צפונה, לכף סקנוסם. עליי לומר שזה מדהים, ושאני מרגיש שאין לי שום דרך להסביר זאת."
"מה זה משנה, דודי? העסק שלנו אינו להסביר עובדות, אלא להשתמש בהן!"
"ודאי. אבל..."
"ובכן, דודי, אנחנו עומדים לחזור לדרך הצפונית, ולעבור מתחת לארצות הצפון של אירופה, מתחת לשוודיה, לרוסיה, לסיביר, מי יודע לאן? במקום לחפור מתחת למדבריות אפריקה, או אולי מתחת לגלי האוקיינוס האטלנטי. וזה כל מה שאני רוצה לדעת."
"כן, אקסל, אתה צודק. הכול לטובה, מכיוון שעזבנו את הים האופקי והמייגע ההוא, שלא הוביל אותנו לשום מקום. עכשיו נרד, נרד, נרד! אתה יודע שעכשיו נותרו רק 1,500 ליגות עד מרכז כדור הארץ?"
"זה הכול?" קראתי. "הרי זה כלום. בוא נצא לדרך: קדימה צעד!"
כל הדיבורים המטורפים האלה עוד נמשכו כשפגשנו את הצייד. הכול הוכן ליציאתנו המיידית. כל חבל הועלה לרפסודה. תפסנו את מקומותינו, ובמפרש פרוש ניווט אותנו הנס לאורך החוף לכף סקנוסם.
הרוח לא הייתה נוחה למין כלי שיט שלא נועד למים רדודים. במקומות רבים נאלצנו לדחוף את עצמנו הלאה במקלות בעלי חוד ברזל. לעתים קרובות אילצו אותנו סלעים שקועים ממש מתחת לפני המים לסטות ממסלולנו הישר. לבסוף, אחרי שלוש שעות שיט, בסביבות שש בערב, הגענו למקום שמתאים לנחיתה. קפצתי לחוף, ואחריי דודי והאיסלנדי. ההפלגה הקצרה הזאת לא הצליחה לקרר את להטי. להפך, אפילו הצעתי לשרוף את "ספינתנו", כדי למנוע כל אפשרות של חזרה. אבל דודי לא הסכים לכך. חשבתי שהוא פושר להפליא.
"לפחות," אמרתי, "בוא לא נאבד אף דקה."
"כן, כן, בחור," השיב. "אבל קודם בוא נבחן את המנהרה החדשה הזאת, כדי לראות אם נזדקק לסולמות שלנו."
דודי הפעיל את מנורת רומקורף שלו. הרפסודה, קשורה לחוף, נשארה לבדה. פתח המנהרה לא היה רחוק מאיתנו יותר מעשרים צעדים, והחבורה שלנו, ואני בראשה, פנתה אליו בלי רגע של עיכוב.
הפתח, שהיה עגול כמעט, היה בקוטר של כחמש רגל. המעבר האפל היה חצוב בסלע החי ומצופה בשכבה של החומר המתפרץ שיצא ממנו פעם. הפנים היה בגובה הקרקע שבחוץ, כך שיכולנו להיכנס בלי קושי. הלכנו במישור אופקי, כשאחרי שישה צעדים בלבד נקטעה התקדמותנו בגוש עצום שחסם את דרכנו לרוחבה.
"סלע ארור!" קראתי בזעם, כשמצאתי את עצמי פתאום מול מכשול שאי אפשר לעבור.
ימינה ושמאלה חיפשנו לשווא דרך, למעלה ולמטה, מצד לצד. לא הייתה דרך להמשיך הלאה. הרגשתי אכזבה נוראה, ולא רציתי להודות שהמכשול סופי. התכופפתי, הבטתי מתחת לגוש: אין פתח. מעליו: עדיין גרניט. הנס העביר את המנורה שלו על כל חלק של המחסום, לשווא. עלינו לוותר על כל תקווה לעבור אותו.
ישבתי בייאוש. דודי צעד מצד לצד במעבר הצר.
"אבל מה היה עם סקנוסם?" קראתי.
"כן," אמר דודי, "האם מחסום האבן הזה עצר אותו?"
"לא, לא," השבתי בהתלהבות. "פיסת הסלע הזאת נפלה בגלל איזה זעזוע או עווית, או בגלל אחת מן הסופות המגנטיות שמסעירות את האזורים האלה, וחסמה את המעבר שהיה פתוח בפניו. שנים רבות חלפו מאז שחזר סקנוסם אל פני השטח ועד נפילתו של השבר העצום הזה. האם לא ברור שהמנהרה הזאת הייתה פעם הדרך הפתוחה לזרם הלבה, ושבאותה עת ודאי היה מעבר חופשי? ראה, הנה סדקים חדשים שחורצים ותועלים את תקרת הגרניט. התקרה הזאת עצמה עשויה משברי סלע שנסחפו למטה, מאבנים עצומות, כאילו ביד ענק. אבל פעם אחת היה כוח הדחיפה גדול מן הרגיל, והגוש הזה, כמו אבן הראשה הנופלת של קשת הרוסה, החליק אל הקרקע וחסם את הדרך. זו רק חסימה מקרית, שסקנוסם לא נתקל בה, ואם לא נהרוס אותה, לא נהיה ראויים להגיע למרכז כדור הארץ."
כזה היה פסק דיני! נשמתו של הפרופסור עברה אליי. רוח הגילוי אחזה בי כולי. שכחתי את העבר, בזתי לעתיד. לא הקדשתי מחשבה לדברים שעל פני הכדור הזה שאליו צללתי, לעריו ולמישוריו המוארים בשמש, להמבורג ולרחוב קניגשטראסה, אפילו לגראובן המסכנה, שודאי כבר התייאשה מאיתנו. כולם גורשו לעת עתה מדפי זיכרוני.
"ובכן," קרא דודי, "בוא נפלס דרך במכושים שלנו."
"קשה מדי בשביל מכוש."
"אז באת."
"זה ייקח לנו יותר מדי זמן."
"אז מה?"
"אבק שריפה, כמובן! בוא נמקש את המכשול ונפוצץ אותו."
"אה, כן, זו רק פיסת סלע לפוצץ!"
"הנס, לעבודה!" קרא דודי.
האיסלנדי חזר לרפסודה ועד מהרה שב עם מוט ברזל, שבו השתמש כדי לקדוח חור למטען. זו לא הייתה עבודה קלה. היה צורך לקדוח חור גדול דיו כדי להכיל חמישים ליטראות של כותנת רובים, שכוח ההתפשטות שלה גדול פי ארבעה מזה של אבק השריפה.
הייתי נרגש עד מאוד. בזמן שהנס עבד, עזרתי במרץ לדודי להכין פתיל איטי של אבק שריפה רטוב, עטוף בפשתן.
"זה יעשה את העבודה," אמרתי.
"זה יעשה," השיב דודי.
עד חצות הסתיימו הכנות המיקוש שלנו. המטען נדחס לתוך החור, והפתיל האיטי, פרוש לאורך המנהרה, הראה את קצהו מחוץ לפתח.
ניצוץ אחד יפעיל עכשיו את כל ההכנות שלנו.
"מחר," אמר הפרופסור.
נאלצתי להשלים ולחכות שש שעות ארוכות.