היום שלמחרת, יום חמישי, 27 באוגוסט, הוא תאריך זכור היטב במסענו התת־קרקעי. הוא לעולם אינו חוזר לזיכרוני בלי לשלוח בי צמרמורת של אימה ודפיקות לב. מאותה שעה לא היה לנו עוד צורך להפעיל היגיון, שיקול דעת, מיומנות או תושייה. מעתה עמדנו להיות מושלכים קדימה, צעצועים בידי איתני המעמקים הפראיים.
בשש היינו על רגלינו. הרגע התקרב לפנות דרך בפיצוץ דרך גוש הגרניט החוסם.
ביקשתי את הכבוד להצית את הפתיל. אחרי שאמלא את התפקיד הזה, עליי להצטרף לחבריי ברפסודה, שעוד לא נפרקה. אז נדחף את עצמנו רחוק ככל שנוכל, ונימנע מן הסכנות שינבעו מן הפיצוץ, שהשפעותיו לא היו צפויות להיות מוגבלות לסלע עצמו.
הפתיל חושב כך שיבער עשר דקות לפני שיצית את המוקש. לכן היה לי די זמן להגיע לרפסודה.
התכוננתי למלא את משימתי בחרדה מסוימת.
אחרי ארוחה חפוזה עלו דודי והצייד לרפסודה, ואני נשארתי על החוף. סופק לי פנס דולק כדי להצית את הפתיל.
"עכשיו לך," אמר דודי, "וחזור אלינו מיד."
"אל תדאג," השבתי. "לא אשתעשע בדרך."
מיד הלכתי אל פתח המנהרה. פתחתי את הפנס. אחזתי בקצה הפתיל. הפרופסור עמד, הכרונומטר בידו.
"מוכן?" קרא.
"כן."
"אש!"
מיד תקעתי את קצה הפתיל לתוך הפנס. הוא התיז ניצוצות והתלקח, ואני רצתי במלוא המהירות אל הרפסודה.
"עלה מהר, ובואו נדחף."
הנס, בדחיפה נמרצת, הרחיק אותנו מן החוף. הרפסודה זינקה עשרים פאתום אל הים.
זה היה רגע של התרגשות עזה. הפרופסור עקב אחר מחוג הכרונומטר.
"עוד חמש דקות!" אמר. "ארבע! שלוש!"
הדופק שלי הלם בחצאי שניות.
"שתיים! אחת! התמוטטו, סלעי גרניט, התמוטטו!"
מה קרה באותו רגע? נדמה לי שלא שמעתי את השאגה העמומה של הפיצוץ. אבל הסלעים קיבלו פתאום סידור חדש: הם נקרעו כמו מסך. ראיתי בור חסר תחתית נפתח על החוף. הים, שהוכה לזעם פתאומי, התרומם בגל עצום, ועל רכסו הורמה הרפסודה האומללה כולה לאוויר, עם כל צוותה ומטענה.
שלושתנו נפלנו שטוחים. בתוך פחות משנייה היינו בחושך עמוק ואין חקר לו. אז הרגשתי כאילו לא רק לי, אלא גם לרפסודה, אין שום תמיכה מתחת. חשבתי שהיא שוקעת, אבל זה לא היה כך. רציתי לדבר אל דודי, אבל שאגת הגלים מנעה ממנו לשמוע אפילו את צליל קולי.
למרות החושך, הרעש, התדהמה והאימה, הבנתי אז מה קרה.
בצד השני של הסלע שפוצץ הייתה תהום. הפיצוץ גרם למעין רעידת אדמה באזור הסדוק והתהומי הזה. תהום גדולה נפתחה, והים, שהפך עכשיו לזרם שוצף, סחף אותנו לתוכה.
ראיתי את עצמי אבוד.
שעה חלפה, שעתיים אולי, אינני יכול לומר. נאחזנו זה בזה בחוזקה, כדי שלא נושלך מן הרפסודה. הרגשנו טלטלות אלימות בכל פעם שנישאנו בכבדות אל הבליטות המשוננות. ובכל זאת, הטלטלות האלה לא היו תכופות במיוחד, ומכאן הסקתי שהערוץ הולך ומתרחב. זו הייתה בלי ספק אותה דרך שבה הלך סקנוסם. אבל במקום לרדת בה בשלווה, כמו שעשה הוא, אנחנו סחפנו איתנו ים שלם.
הרעיונות האלה, יובן, הופיעו במוחי בצורה עמומה ולא מוגדרת. התקשיתי לקשר רעיונות זה לזה במהלך הדהרה הפרועה הזאת, שנראתה כמו ירידה אנכית. אם לשפוט לפי האוויר ששרק לידי ויצר זמזום באוזניי, נענו מהר יותר מן הרכבות המהירות ביותר. להדליק לפיד בתנאים האלה היה בלתי אפשרי, ומנורת החשמל האחרונה שלנו התנפצה בעוצמת הפיצוץ.
לכן הופתעתי מאוד לראות אור בהיר מאיר לידי. הוא האיר את פניו השלווים והאדישים של הנס. הצייד המיומן הצליח להדליק את הפנס, ואף שהוא הבהב עד כדי איום שייכבה, הוא הטיל אור מהבהב על החושך הנורא.
צדקתי בהשערתי. זו הייתה מנהרה רחבה. האור העמום לא יכול היה להראות לנו את שני קירותיה בבת אחת. מפל המים שנשאו אותנו עלה על זה של האשדים המהירים ביותר בנהרות אמריקה. פני המים נראו עשויים מאלומה של חצים שנורו בעוצמה שאין לתארה. אינני יכול להעביר את רשמיי בהשוואה טובה מזו. הרפסודה, שנתפסה מדי פעם במערבולת, הסתובבה בעודה עפה הלאה. כשהתקרבה לקירות המנהרה הטלתי עליהם את אור הפנס, ויכולתי לשפוט במידה מסוימת את מהירותנו, כשראיתי איך הבליטות המשוננות של הסלעים נמתחות לסרטים ולרצועות אינסופיים, כך שנראה כאילו אנחנו כלואים ברשת של קווים נעים. שיערתי שאנחנו שועטים בקצב של שלושים ליגות לשעה.
דודי ואני הבטנו זה בזה בעיניים מיוסרות, נאחזים בגדם התורן, שנשבר כבר בטלטלה הראשונה של האסון הגדול שלנו. הפנינו את גבנו לרוח, כדי שלא ניחנק ממהירות התנועה, שאף כוח אנושי לא יכול היה לעצור.
שעות חלפו. שום שינוי במצבנו. אבל תגלית אחת באה לסבך את העניינים ולהחמיר אותם.
כשניסיתי להכניס מעט סדר במטען שלנו, גיליתי שרוב החפצים שהועלו לרפסודה נעלמו ברגע הפיצוץ, כשהים פרץ עלינו באלימות כזאת. רציתי לדעת בדיוק מה הצלנו, והפנס בידי התחלתי בבדיקה. מן המכשירים שלנו לא ניצלו אלא המצפן והכרונומטר. מלאי החבלים והסולמות שלנו הצטמצם לפיסת החבל שהייתה כרוכה סביב גדם התורן! לא נשארו לנו לא את, לא מכוש, לא פטיש, וזה אסון שאין לו תקנה: נותר לנו מזון ליום אחד בלבד.
חיפשתי בכל פינה וזווית, בכל סדק ונקיק ברפסודה. לא היה כלום. המזון שלנו הצטמצם לפיסה אחת של בשר מלוח ולכמה ביסקוויטים.
בהיתי במלאי האוזל שלנו בטיפשות. סירבתי לקלוט את חומרת האבדה שלנו. ובכל זאת, מה הטעם להטריד את עצמי? אילו היה לנו מזון לחודשים, איך היינו יכולים לצאת מן התהום שאליה הושלכנו בזרם שאין לעמוד בפניו? למה לפחד מזוועות הרעב, כשהמוות צולל עלינו בהמון צורות אחרות? האם יישאר זמן למות ברעב?
ובכל זאת, במשחק דמיון שאין להסבירו, שכחתי את הסכנות הנוכחיות שלי, כדי להתבונן בעתיד המאיים. האם היה סיכוי כלשהו להימלט מזעמו של הזרם הסוער הזה ולחזור אל פני כדור הארץ? לא יכולתי לשער ולו במעט איך או מתי. אבל סיכוי אחד לאלף, או לעשרת אלפים, הוא עדיין סיכוי, בעוד המוות ברעב לא היה משאיר לנו אפילו את התקווה הקטנה ביותר בעולם.
עלתה בדעתי המחשבה לגלות לדודי את כל האמת, להראות לו את המצוקה הנוראה שאליה הגענו, ולחשב כמה זמן עוד נוכל לצפות לחיות. אבל היה לי האומץ לשמור על שתיקה. רציתי להשאיר אותו קר רוח ושולט בעצמו.
באותו רגע התחיל אור הפנס שלנו לדעוך לאט לאט, ואז כבה לגמרי. הפתילה נשרפה עד תומה. לילה שחור שלט שוב, ולא נותרה שום תקווה שנוכל לפזר את החושך המוחשי. נשאר לנו עוד לפיד אחד, אבל לא היינו יכולים להשאיר אותו דולק. אז, כמו ילד, עצמתי את עיניי בחוזקה, כדי שלא לראות את החושך.
אחרי זמן ניכר הוכפלה מהירותנו. יכולתי להבחין בכך לפי חדות הזרמים שנשבו על פניי. הירידה נעשתה תלולה יותר. נדמה לי שכבר לא החלקנו, אלא נפלנו. היה לי רושם שאנחנו צונחים אנכית. ידו של דודי וזרועו החזקה של הנס החזיקו אותי בחוזקה.
פתאום, אחרי פרק זמן שלא יכולתי למדוד, הרגשתי טלטלה. הרפסודה לא נתקלה בשום התנגדות קשה, אבל נבלמה פתאום בנפילתה. עמוד מים, עמוד נוזלי עצום, הכה על פני המים. נחנקתי! טבעתי!
אבל השיטפון הפתאומי הזה לא נמשך זמן רב. בתוך כמה שניות מצאתי את עצמי שוב באוויר, ושאפתי אותו בכל כוח ריאותיי. דודי והנס עדיין החזיקו אותי בחוזקה בזרועותיי, והרפסודה עדיין נשאה אותנו.