השעה הייתה אולי, כפי שניחשתי, בסביבות עשר בלילה. החוש הראשון שלי שחזר לפעול אחרי המהלומה האחרונה הזאת היה השמיעה. פתאום יכולתי לשמוע, וזה היה שימוש של ממש בחוש השמיעה. יכולתי לשמוע את הדממה במנהרה אחרי השאון שהמם אותי שעות. לבסוף הגיעו אליי המילים האלה של דודי כמו מלמול עמום:
"אנחנו עולים."
"למה אתה מתכוון?" קראתי.
"כן, אנחנו עולים, עולים!"
הושטתי את זרועי. נגעתי בקיר, ומשכתי את ידי מדממת. עלינו במהירות עצומה.
"הלפיד! הלפיד!" קרא הפרופסור.
לא בלי קושי הצליח הנס להדליק את הלפיד, והלהבה, שנטתה כלפי מעלה, הטילה די אור כדי להראות לנו באיזה מין מקום אנחנו.
"בדיוק כפי שחשבתי," אמר הפרופסור. "אנחנו במנהרה שקוטרה אינו עולה על עשרים וארבע רגל. המים הגיעו לתחתית התהום. עכשיו הם עולים לגובה פני המים שלהם, ונושאים אותנו איתם."
"לאן?"
"אינני יכול לומר. אבל עלינו להיות מוכנים לכל דבר. אנחנו עולים במהירות שנראית לי ארבע עשרה רגל לשנייה, או עשרה מילין לשעה. בקצב הזה נתקדם."
"כן, אם שום דבר לא יעצור אותנו. אם לבאר הזאת יש פתח. אבל נניח שהיא סתומה. אם האוויר יידחס בלחץ עמוד המים הזה, נימחץ."
"אקסל," השיב הפרופסור בקור רוח מושלם, "מצבנו כמעט נואש. אבל יש כמה סיכויים להינצל, ובהם אני מעיין. אם בכל רגע אנחנו עלולים לאבוד, הרי שבכל רגע אנחנו עשויים גם להינצל. לכן בוא נהיה מוכנים לנצל את היתרון הקטן ביותר."
"אבל מה נעשה עכשיו?"
"נחדש את כוחותינו באכילה."
למשמע המילים האלה נעצתי בדודי מבט מיוסר. מה שלא רציתי כל כך להודות בו, היה צריך לבסוף להיאמר.
"לאכול, אמרת?"
"כן, מיד."
הפרופסור הוסיף כמה מילים בדנית, אבל הנס הניע את ראשו בעצב.
"מה!" קרא דודי. "איבדנו את המזון שלנו?"
"כן. הנה כל מה שנשאר לנו: פיסה אחת של בשר מלוח לשלושתנו."
דודי בהה בי כאילו אינו יכול להבין.
"ובכן," אמרתי, "אתה חושב שיש לנו סיכוי כלשהו להינצל?"
שאלתי נותרה בלי תשובה.
שעה חלפה. התחלתי לחוש ייסורי רעב עזים. גם חבריי סבלו, ואף אחד מאיתנו לא העז לגעת בשארית העלובה הזאת של המלאי הנאה שלנו.
אבל עכשיו עלינו במהירות מופרזת. לפעמים קטע האוויר את נשימתנו, כמו שחווים טייסי הכדורים הפורחים כשהם עולים מהר מדי. אבל בעוד הם סובלים מקור ככל שהם עולים, אנחנו התחלנו לחוש השפעה הפוכה. החום גבר באופן שגרם לנו חרדה נוראה ביותר, ובוודאי שהטמפרטורה הגיעה ברגע זה ל־100 מעלות פרנהייט.
מה יכול היה להיות פשרו של שינוי כזה? עד עכשיו תמכו העובדות בתיאוריות של דייווי ושל לידנברוק. עד עכשיו מיתנו תנאים מיוחדים של סלעים שאינם מוליכים חום, של חשמל ושל מגנטיות את חוקי הטבע, ונתנו לנו רק אקלים חמים במתינות, כי התיאוריה של אש מרכזית נשארה בעיניי היחידה שהיא נכונה וניתנת להסבר. האם חזרנו אם כן אל המקום שבו תופעות החום המרכזי שולטות בכל חומרתן, ויהפכו את הסלעים העמידים ביותר לנוזל מותך? חששתי מכך, ואמרתי לפרופסור:
"אם לא נטבע, ולא נתנפץ לרסיסים, ולא נמות ברעב, עדיין יש סיכוי שנישרף חיים ונהפוך לאפר."
על זה משך בכתפיו וחזר להרהוריו.
עוד שעה חלפה, ומלבד עלייה קלה בטמפרטורה, שום דבר חדש לא קרה.
"בוא," אמר, "עלינו להחליט על משהו."
"להחליט על מה?" אמרתי.
"כן, עלינו לחדש את כוחותינו בקציבה זהירה של המנות, וכך להאריך את קיומנו בכמה שעות. אבל לבסוף נגיע לחולשה גדולה מאוד."
"והשעה האחרונה שלנו אינה רחוקה."
"ובכן, אם יש סיכוי להינצל, אם יגיע רגע שיחייב פעולה נמרצת, היכן נמצא את הכוח הדרוש אם ניתן לרעב להחליש אותנו?"
"נו, דודי, כשנטרוף את פיסת הבשר הזאת, מה יישאר לנו?"
"כלום, אקסל, כלום בכלל. אבל האם יועיל לך יותר לטרוף אותה בעיניך מאשר בשיניך? בנימוק שלך אין לא היגיון ולא מרץ."
"אז אתה לא מתייאש?" קראתי ברוגז.
"לא, ודאי שלא," הייתה תשובתו התקיפה של הפרופסור.
"מה! אתה חושב שנותר סיכוי כלשהו להינצל?"
"כן, אני חושב. כל עוד הלב פועם, כל עוד הגוף והנפש דבקים זה בזה, אינני יכול להודות שיצור כלשהו שניחן ברצון צריך להתייאש מן החיים."
מילים נחושות! האיש שיכול היה לדבר כך, בנסיבות כאלה, לא היה מטיפוס רגיל.
"לבסוף, מה אתה מתכוון לעשות?" שאלתי.
"לאכול את מה שנשאר עד הפירור האחרון, ולחדש את כוחותינו הדועכים. הארוחה הזאת תהיה אולי האחרונה שלנו. שיהיה כך! אבל לפחות נהיה שוב בני אדם, ולא שקים ריקים ומותשים."
"טוב, אם כך בוא נאכל אותה," קראתי.
דודי לקח את פיסת הבשר ואת כמה הביסקוויטים שנמלטו מן ההרס הכללי. הוא חילק אותם לשלוש מנות שוות ונתן אחת לכל אחד. זה הסתכם בכליטרה של מזון לאדם. הפרופסור אכל את שלו בתאוותנות, במעין זעם קדחתני. אני אכלתי בלי הנאה, כמעט בגועל. הנס, בשקט ובמתינות, לעס את לגימותיו הקטנות בלי רעש, ונהנה מהן בשלוותו של אדם שמעל לכל דאגה לעתיד. בחיפוש שקדני מצא בקבוק ג'ין הולנדי. הוא הציע אותו לכל אחד מאיתנו בתורו, והמשקה הנדיב הזה עודד אותנו מעט.
"Forträfflig," אמר הנס כששתה בתורו.
"מצוין," השיב דודי.
שביב של תקווה חזר, אף שבלי סיבה. אבל ארוחתנו האחרונה נגמרה, והשעה הייתה עכשיו חמש בבוקר.
האדם בנוי כך שהבריאות היא מצב שלילי גרידא. ברגע שהרעב שבע, קשה לאדם לדמיין את זוועות הרעב. אי אפשר להבין אותן בלי לחוש אותן.
לכן, אחרי הצום הארוך שלנו, כמה הפירורים האלה של בשר וביסקוויט גרמו לנו לנצח את ייסורינו הקודמים.
אבל ברגע שנגמרה הארוחה, שקע כל אחד מאיתנו עמוק במחשבות. על מה חשב הנס, האיש ההוא מן המערב הרחוק, שנראה כאילו הוא נשלט בתורות הגורל של המזרח?
ואני, מחשבותיי היו עשויות מזיכרונות, והן נשאו אותי למעלה אל פני כדור הארץ, שלעולם לא הייתי צריך להיפרד מהם. הבית ברחוב קניגשטראסה, גראובן היקרה והמסכנה שלי, מרתה, הנפש הטובה ההיא, ריחפו כחזיונות לנגד עיניי, ובאנקות העגומות שהגיעו לאוזניי מפעם לפעם, נדמה היה לי שאני מבחין בשאון התנועה של הערים הגדולות שעל פני האדמה.
דודי עדיין היה שקוע בעבודתו. הלפיד בידו, ניסה ללמוד משהו על מצבנו מתוך התבוננות בשכבות. החישוב הזה לא יכול היה להיות, במקרה הטוב, אלא הערכה עמומה. אבל מלומד הוא תמיד פילוסוף כשהוא מצליח לשמור על קור רוחו, וודאי שלפרופסור לידנברוק הייתה התכונה הזאת במידה מפתיעה.
שמעתי אותו ממלמל מונחים גאולוגיים. יכולתי להבין אותם, ולמרות עצמי התעניינתי במחקר הגאולוגי האחרון הזה.
"גרניט מתפרץ," אמר. "אנחנו עדיין בתקופה הקדומה. אבל אנחנו עולים, עולים, גבוה עוד יותר. מי יודע?"
אה! מי יודע? בידו בחן את הקיר האנכי, וכעבור כמה דקות המשיך:
"זה גנייס! הנה פצלי נציץ! אה! עוד מעט נגיע לתקופת המעבר, ואז..."
למה התכוון הפרופסור? האם ניסה למדוד את עובי קרום כדור הארץ שהיה בינינו לבין העולם שלמעלה? האם היה לו אמצעי כלשהו לעשות את החישוב הזה? לא, לא היה לו הברומטר האנרואידי, ושום ניחוש לא יכול היה לבוא במקומו.
ועדיין עלתה הטמפרטורה, והרגשתי את עצמי טובל באוויר צולה. יכולתי להשוות אותו רק לחום של כבשן ברגע שהמתכת המותכת נשפכת לתבנית. בהדרגה נאלצנו להשליך הצידה את מעילינו ואת אפודותינו. הכיסוי הקל ביותר נעשה לא נוח ואפילו מכאיב.
"האם אנחנו עולים לתוך כבשן לוהט?" קראתי ברגע אחד, כשהחום הוכפל.
"לא," השיב דודי, "זה בלתי אפשרי, בלתי אפשרי לגמרי!"
"ובכל זאת," עניתי, ומיששתי את הקיר, "הבאר הזאת בוערת."
באותו רגע, כשנגעתי במים, נאלצתי למשוך את ידי בחיפזון.
"המים רותחים!" קראתי.
הפעם הייתה תשובתו היחידה של הפרופסור תנועה זועמת.
אז אחזה בי אימה שאין לגבור עליה, שלא יכולתי עוד להשתחרר ממנה. הרגשתי שמתקרב אסון שהרוח הנועזת ביותר חייבת לרעוד מפניו. רעיון עמום ומעורפל אחז במוחי, אבל הוא התגבש במהירות לוודאות. ניסיתי לדחות אותו, אבל הוא חזר. לא העזתי לבטא אותו במילים מפורשות. ובכל זאת, כמה הבחנות שעשיתי בלי משים חיזקו את דעתי. לאור הלפיד המהבהב יכולתי להבחין בעיוותים בשכבות הגרניט. מתרחשת כאן תופעה שבה החשמל ישחק את התפקיד הראשי. ואחר כך החום הבלתי נסבל הזה, המים הרותחים האלה! בדקתי במצפן.
המצפן איבד את תכונותיו! הוא חדל לפעול כראוי!