כן: המצפן שלנו כבר לא היה מורה דרך. המחט עפה מקוטב לקוטב במעין דחף מטורף. היא רצה סביב לוח המחוגים, והסתובבה הנה והנה כאילו הייתה מסוחררת או שיכורה.
ידעתי היטב שלפי התיאוריות המקובלות ביותר, המעטה המינרלי של כדור הארץ לעולם אינו במנוחה מוחלטת. השינויים שנגרמים בפירוק הכימי של חלקיו, הטלטלה שגורמים זרמים נוזליים גדולים, והזרמים המגנטיים, נוטים כל הזמן להפר את שלוותו, אפילו כשהיצורים החיים על פניו מדמים שהכול שקט למטה. תופעה מן הסוג הזה לא הייתה מבהילה אותי מאוד, או לפחות לא הייתה מעוררת חששות נוראים.
אבל עובדות אחרות, נסיבות אחרות, מטבע מיוחד, באו לגלות לי בהדרגה את מצב העניינים האמיתי. באו פיצוצים בלתי פוסקים ומתמשכים. יכולתי להשוות אותם רק לנקישה הרמה של שיירה ארוכה של מרכבות שנוסעות במלוא המהירות על אבנים, או לשאגה של רעם שאינו פוסק.
אחר כך המצפן המשובש, שיצא מסדרו בגלל הזרמים החשמליים, חיזק בי שכנוע הולך וגובר. הקרום המינרלי של כדור הארץ איים להתפקע, יסודות הגרניט להתנגש זה בזה בקול נפץ, הבקע שבו נדחפנו בחוסר אונים ייסתם, הריק יתמלא בשברי סלע כתושים, ואנחנו, בני התמותה המסכנים והאומללים, נהיה קבורים ומושמדים בקץ הנורא הזה.
"דודי," קראתי, "אנחנו אבודים עכשיו, אבודים לגמרי!"
"ממה אתה מפחד עכשיו?" הייתה התשובה השלווה. "מה קרה לך?"
"מה קרה? הבט בקירות הרועדים האלה! הבט בסלעים המזדעזעים האלה. אתה לא מרגיש את החום הבוער? אתה לא רואה איך המים רותחים ומבעבעים? אתה עיוור לאדים וליהבים הסמיכים, שהולכים ומסמיכים בכל דקה? ראה את מחט המצפן הנסערת הזאת. זו רעידת אדמה שמאיימת עלינו."
דודי חסר הפחד הניע את ראשו בשלווה.
"אתה חושב," אמר, "שרעידת אדמה מתקרבת?"
"כן."
"ובכן, אני חושב שאתה טועה."
"מה! אתה לא מזהה את הסימנים?"
"של רעידת אדמה? לא! אני מצפה למשהו טוב יותר."
"למה אתה מתכוון? הסבר!"
"זו התפרצות, אקסל."
"התפרצות! אתה מתכוון לקבוע שאנחנו שועטים במעלה הארובה של הר געש?"
"אני מאמין שכן," אמר הפרופסור שאינו נכנע, בהבעה של שליטה עצמית מושלמת. "וזה הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לנו בנסיבותינו."
הדבר הטוב ביותר! האם דודי השתגע לגמרי? למה התכוון האיש? ומה הטעם לומר דברי הלצה בזמן כזה?
"מה!" צעקתי. "אנחנו נישאים למעלה בהתפרצות? הגורל השליך אותנו לכאן בין לבות בוערות, סלעים מותכים, מים רותחים וכל מיני חומרים געשיים. אנחנו עומדים להיות מושלכים, מגורשים, מוטלים, מוקאים, נירקים גבוה לאוויר, יחד עם שברי סלע, מטרות של אפר וסיגים, בתוך שעטה מתנשאת של עשן ולהבות. וזה הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לנו!"
"כן," השיב הפרופסור והביט בי מעל משקפיו, "אינני רואה שום דרך אחרת להגיע אל פני האדמה."
אני עובר במהירות על אלף הרעיונות שחלפו במוחי. דודי צדק, בלי ספק צדק. ומעולם לא נראה לי נועז יותר ומשוכנע יותר ברעיונותיו מאשר ברגע הזה, כשהתבונן בשלווה בסיכויים להיות מושלך מהר געש!
בינתיים המשכנו לעלות. הלילה עבר בעלייה מתמדת. השאון והמהומה סביבנו הלכו וגברו. נחנקתי והייתי המום. חשבתי שהשעה האחרונה שלי מתקרבת. ובכל זאת, הדמיון הוא דבר חזק כל כך, שאפילו בשעה המכרעת הזאת עסקתי בהשערות מוזרות וכמעט ילדותיות. אבל הייתי קורבן מחשבותיי, לא אדונן.
היה ברור מאוד שאנחנו נישאים במהירות כלפי מעלה על רכסו של גל התפרצות. מתחת לרפסודה שלנו היו מים רותחים, ומתחתם פילסה לה הלבה, האיטית יותר, את דרכה למעלה בגוש לוהט, יחד עם להקות של שברי סלע שכשיגיעו ללוע, יתפזרו לכל הכיוונים, גבוה ונמוך. היינו כלואים בפיר או בארובה של איזה הר געש. לא היה מקום לספק בכך.
אבל הפעם, במקום הסנפלס, הר געש כבוי, היינו בתוך הר געש פעיל במלואו. לכן תהיתי היכן יכול להיות ההר הזה, ובאיזה חלק של העולם עומדים לירות אותנו החוצה.
לא היה לי ספק שזה יהיה באיזה אזור צפוני. לפני שהשתבשה, המחט מעולם לא סטתה מן הכיוון הזה. מכף סקנוסם נישאנו ישר צפונה מאות ליגות. האם היינו שוב מתחת לאיסלנד? האם נועדנו להיות מושלכים מן ההקלה, או מאיזה משבעת הלועות הלוהטים האחרים שבאי ההוא? ברדיוס של חמש מאות ליגות מערבה, זכרתי בקו הרוחב הזה רק את הרי הגעש של החוף הצפוני־מזרחי של אמריקה, שאינם מוכרים די. ממזרח היה רק אחד, בקו הרוחב השמונים צפונה: האסק באי יאן מאיין, לא הרחק משפיצברגן! ודאי שלא היה מחסור בלועות, והיו כאלה רחבים דיים כדי לפלוט צבא שלם! אבל רציתי לדעת איזה מהם ישמש לנו פתח יציאה מן העולם הפנימי.
לקראת הבוקר הואצה תנועת העלייה. אם החום גבר, במקום לפחות, ככל שהתקרבנו לפני כדור הארץ, ההשפעה הזאת נבעה מסיבות מקומיות בלבד, וגעשיות. אופן תנועתנו לא השאיר ספק במוחי. כוח עצום, כוח של מאות אטמוספרות, שנוצר בלחץ הקיצוני של אדים כלואים, דחף אותנו קדימה בלי שאפשר לעמוד בפניו. אבל לאילו סכנות לאין ספור הוא חשף אותנו!
עד מהרה התחילו אורות עגומים לחדור למנהרה האנכית, שהתרחבה ככל שעלינו. ימינה ושמאלה יכולתי לראות תעלות עמוקות, כמו מנהרות ענקיות, שמהן ברחו עמודי עשן סמיכים. לשונות אש ליחכו את הקירות, שפצפצו והתיזו ניצוצות בחום העז.
"ראה, ראה, דודי!" קראתי.
"נו, אלה רק להבות ואדים גופריתיים, שצריך לצפות לראות בהתפרצות. הם טבעיים לגמרי."
"אבל נניח שהם יעטפו אותנו."
"אבל הם לא יעטפו אותנו."
"אבל ניחנק."
"לא ניחנק כלל. המנהרה מתרחבת, ואם יהיה צורך, ננטוש את הרפסודה ונזחל לתוך סדק."
"אבל המים, המים העולים?"
"אין עוד מים, אקסל. רק משחת לבה, שנושאת אותנו על פניה עד ראש הלוע."
עמוד המים אכן נעלם, ופינה את מקומו לחומר מתפרץ סמיך מכל הסוגים, שעדיין רתח. הטמפרטורה נעשתה בלתי נסבלת. מדחום שהיה חשוף לאוויר הזה היה מראה 150 מעלות. הזיעה זרמה מגופי. אילולא מהירות עלייתנו, היינו נחנקים.
אבל הפרופסור ויתר על הרעיון לנטוש את הרפסודה, וטוב שעשה כך. מחוברים בגסות ככל שהיו, הקרשים האלה סיפקו לנו תמיכה יציבה יותר מכל מה שיכולנו למצוא בכל מקום אחר.
בסביבות שמונה בבוקר קרה אירוע חדש. התנועה כלפי מעלה פסקה. הרפסודה שכבה בלי תנועה.
"מה זה?" שאלתי, מזועזע מן העצירה הפתאומית הזאת כמו ממכה.
"זו הפסקה," השיב דודי.
"ההתפרצות נעצרה?" שאלתי.
"אני מקווה שלא."
קמתי, וניסיתי להביט סביבי. אולי הרפסודה עצמה, שנעצרה במהלכה בבליטה כלשהי, עוצרת את הזרם הגעשי. אם כך, נצטרך לשחרר אותה מהר ככל האפשר.
אבל לא כך היה. פרץ האפר, הסיגים והפסולת חדל לעלות.
"ההתפרצות פסקה?" קראתי.
"אה!" אמר דודי בין שיניו הקפוצות. "אתה מפחד. אבל אל תיבהל, ההפוגה הזאת לא יכולה להימשך זמן רב. היא נמשכת כבר חמש דקות, ובעוד זמן קצר נחדש את מסענו אל פי הלוע."
בזמן שדיבר המשיך הפרופסור לבדוק את הכרונומטר שלו, ושוב צדק בתחזיותיו. עד מהרה נדחפה הרפסודה ונישאה קדימה בתנועה מהירה אבל לא סדירה, שנמשכה כעשר דקות, ואז נעצרה שוב.
"טוב מאוד," אמר דודי. "בעוד עשר דקות נצא שוב לדרך, כי עסקנו עכשיו בהר געש מתפרץ לסירוגין. הוא נותן לנו זמן מדי פעם לנשום."
זה היה נכון לגמרי. כשחלפו עשר הדקות, יצאנו שוב לדרך במהירות מחודשת וגוברת. נאלצנו להיאחז היטב בקרשי הרפסודה, כדי שלא נושלך ממנה. ואז שוב חלף ההתקף.
מאז הרהרתי בתופעה המוזרה הזאת בלי שיכולתי להסביר אותה. בכל אופן, היה ברור שלא היינו בפיר הראשי של הר הגעש, אלא במנהרת צד, שבה הורגשו גלי תגובה חוזרים.
כמה פעמים חזר התהליך הזה, אינני יכול לומר. כל מה שאני יודע הוא שבכל דחף חדש הושלכנו קדימה בעוצמה גוברת מאוד, ונראה היה שאנחנו קליעים גרידא. בעצירות הקצרות נחנקנו מן החום. בזמן שהושלכנו קדימה, האוויר הלוהט כמעט עצר את נשימתי. חשבתי לרגע כמה נפלא היה למצוא את עצמי נישא פתאום לאזורי הקוטב, בקור של 30 מעלות מתחת לנקודת הקיפאון. מוחי המחומם העלה חזיונות של מישורים לבנים של שלג קריר, שבו יכולתי להתגלגל ולצנן את חום הקדחת שלי. לאט לאט נראה שמוחי, שנחלש מן הזעזועים החוזרים הרבים כל כך, עומד לקרוס לגמרי. אילולא זרועו החזקה של הנס, ראשי היה נשבר יותר מפעם אחת על תקרת הגרניט של הצינוק הבוער שלנו.
לכן אין לי זיכרון מדויק של מה שקרה בשעות הבאות. נשאר לי רושם מבולבל של פיצוצים מתמשכים, של נפצים רמים, של רעידה כללית של הסלעים סביבנו, ושל תנועה סיבובית שבה הרפסודה שלנו הסתחררה פעם אחת בחוסר אונים. היא התנדנדה על זרם הלבה, בתוך מטר סמיך של אפר. להבות נוחרות שלחו לעברנו את לשונות האש שלהן. היו נשיפות רוח פראיות ועזות מלמטה, דומות למשבים של כבשני ברזל עצומים שנושפים בבת אחת. ראיתי לרגע את דמותו של הנס מוארת באש, וכל מה שנותר לי לחוש היה בדיוק מה שאני מדמיין שחש עבריין אומלל שנידון להיות מושלך חי מפי תותח, ממש לפני שלוחצים על ההדק.