כשפקחתי שוב את עיניי, הרגשתי את ידו החזקה של מורה הדרך שלנו אוחזת בי בחגורתי. בזרועו השנייה תמך בדודי. לא נפגעתי קשה, אבל הייתי מטולטל, חבול ומוכה בכל גופי. מצאתי את עצמי שוכב על צלע משופעת של הר, במרחק שני צעדים בלבד מתהום פעורה, שהייתה בולעת אותי אילו נטיתי ולו מעט לכיוון ההוא. הנס הציל אותי ממוות בזמן ששכבתי מתגלגל על שפת הלוע.
"איפה אנחנו?" שאל דודי ברוגז, כאילו נפגע מאוד מכך שהונחת שוב על האדמה.
הצייד הניע את ראשו לאות שאינו יודע כלל.
"זו איסלנד?" שאלתי.
"Nej," השיב הנס.
"מה! לא איסלנד?" קרא הפרופסור.
"הנס ודאי טועה," אמרתי והתרוממתי.
זו הייתה ההפתעה האחרונה שלנו אחרי כל האירועים המדהימים של מסענו המופלא. ציפיתי לראות חרוט לבן, מכוסה בשלג הנצחי של הדורות, מתנשא מתוך המדבריות השוממים של הצפון הקפוא, מואר קלושות בקרניה החיוורות של שמש הקוטב, הרחק בקווי הרוחב הגבוהים ביותר הידועים. אבל בניגוד לכל ציפיותינו, דודי, האיסלנדי ואני ישבנו באמצע צלעו של הר שנצלה תחת קרניה הלוהטות של שמש דרומית, שצרבה אותנו בחומה וסנוורה אותנו באורן העז של קרניה, שכמעט ניצבו מעלינו.
לא יכולתי להאמין למראה עיניי. אבל האוויר הלוהט ותחושת הצריבה לא השאירו לי מקום לספק. יצאנו מן הלוע חצי עירומים, והכדור הקורן, שהיינו זרים לו חודשיים, הרעיף עלינו מתוך הדרו הבוער יותר אור וחום משיכולנו לקבל בנוחות.
כשעיניי התרגלו לאור הבהיר, שהיו זרות לו זמן רב כל כך, התחלתי להשתמש בהן כדי לתקן את דמיוני. לפחות רציתי שזו תהיה שפיצברגן, ולא היה לי כל רצון לוותר על הרעיון הזה.
הפרופסור היה הראשון לדבר, ואמר:
"ובכן, זה לא דומה הרבה לאיסלנד."
"אבל אולי זה יאן מאיין?" שאלתי.
"גם לא זה," ענה. "זה לא הר צפוני. אין כאן פסגות גרניט מכוסות שלג. הבט, אקסל, הבט!"
מעל ראשינו, בגובה חמש מאות רגל או יותר, ראינו את הלוע של הר געש, שממנו, במרווחים של כרבע שעה, יצאו בפיצוצים רמים עמודי אש גבוהים, מעורבים באבני ספוג, באפר ובלבה זורמת. יכולתי לחוש בהתנשמות ההר, שנראה כאילו הוא נושם כמו לווייתן עצום, ונושף אש ורוח מנחיריו העצומים. למטה, במורד מדרון תלול למדי, זרמו נחלי לבה לאורך שמונה או תשע מאות רגל, כך שגובה ההר היה כ־1,300 או 1,400 רגל. אבל בסיס ההר היה מוסתר בסוכה של ממש של ירק עשיר, ובתוכו יכולתי להבחין בעצי זית, בעצי תאנה ובגפנים, מכוסות באשכולותיהן הסגולים והעסיסיים.
נאלצתי להודות שאין כאן שום דבר קוטבי.
כשהעין עברה אל מעבר לסביבה הירוקה הזאת, היא נחה על מרחב רחב וכחול של ים או אגם, שנראה מקיף את האי המכושף הזה, בהיקף של כמה ליגות בלבד. במזרח היו עיירה או כפר נמל קטנים, לבנים ויפים, וכמה בתים פזורים סביבם, ובנמל שלהם התנדנדו ברכות על הגלים המתנחשלים בעדינות כמה ספינות בעלות חיבל מיוחד. מעבר לזה התרוממו מן המים הכחולים והחלקים קבוצות של איים קטנים, אבל במספר כה רב שנראה כאילו הם מנקדים את הים כמו להקה. במערב תחמו חופים רחוקים את האופק העמום. על חלקם התנשאו הרים כחולים בצורות חלקות וגליות. על חוף רחוק יותר התנשא חרוט כביר, מוכתר בפסגתו בנוצה מושלגת של ענן לבן. צפונה נפרש מרחב עצום של מים, נוצץ ורוקד תחת הקרניים החמות והבהירות, והאחידות שלו הופרה פה ושם בראש התורן של ספינה נאה שהופיע מעל האופק, או במפרש מתנפח שנע לאט לפני הרוח.
המחזה הבלתי צפוי הזה היה מקסים ביותר לעיניים שהתרגלו זמן רב לחושך התת־קרקעי.
"איפה אנחנו? איפה אנחנו?" שאלתי בקול חלש.
הנס עצם את עיניו באדישות עצלה. מה זה משנה לו? דודי הביט סביבו בהפתעה אילמת.
"ובכן, יהיה ההר הזה מה שיהיה," אמר לבסוף, "חם מאוד כאן. הפיצוצים עדיין נמשכים, ואני חושב שלא ייראה טוב לצאת בהתפרצות, ואז לשבור את ראשינו בשברי סלע נופלים. בואו נרד. אז נדע טוב יותר מה אנחנו עושים. חוץ מזה, אני גווע ברעב ונצרב מצמא."
ללא ספק, הפרופסור לא נטה להתבוננות. ואני, מצדי, הייתי יכול לשכוח עוד שעה או שעתיים את רעבי ועייפותי כדי ליהנות מן הנוף היפה שלפניי. אבל נאלצתי ללכת אחרי חבריי.
מדרון הר הגעש היה במקומות רבים תלול מאוד. החלקנו במורד מפולות של אפר, ונזהרנו להימנע מזרמי הלבה, שגלשו לידנו באיטיות כמו נחשים לוהטים. בדרך פטפטתי ושאלתי כל מיני שאלות על מקום הימצאנו, כי הייתי נרגש מכדי שלא לדבר הרבה.
"אנחנו באסיה," קראתי, "על חופי הודו, באיי מלאיה, או באוקיאניה. עברנו דרך חצי כדור הארץ, ויצאנו כמעט בצדו השני."
"אבל המצפן?" אמר דודי.
"כן, המצפן!" אמרתי, נבוך מאוד. "לפי המצפן נסענו צפונה."
"הוא שיקר?"
"ודאי שלא. האם הוא יכול לשקר?"
"אלא אם כן זה הקוטב הצפוני!"
"אה, לא, זה לא הקוטב. אבל..."
ובכן, הנה משהו שהביך אותנו לגמרי. לא ידעתי מה לומר.
אבל עכשיו נכנסנו לאותו ירק מענג, ואני סבלתי מאוד מרעב ומצמא. למרבה המזל, אחרי שעתיים הליכה נפרשה לפנינו ארץ מקסימה, מכוסה עצי זית, עצי רימון וגפנים נפלאות, שכולם נראו שייכים לכל מי שירצה לתבוע אותם. חוץ מזה, במצב המחסור והרעב שלנו לא היינו צפויים להקפיד. אה, העונג שאין לתארו להצמיד את הפירות הקרירים והמתוקים האלה לשפתינו, ולאכול ענבים במלוא הפה מן האשכולות העשירים והמלאים! לא הרחק משם, בעשב, בצל הנפלא של העצים, גיליתי מעיין של מים צוננים וקרירים, ובו רחצנו בתענוג את פנינו, ידינו ורגלינו.
בזמן שנהנינו כך ממתיקות המנוחה, הופיע ילד מתוך חורשת זיתים.
"אה!" קראתי, "הנה תושב של הארץ המאושרת הזאת!"
זה היה רק נער מסכן, לבוש בעליבות, סובל מעוני, ומראנו נראה כאילו הבהיל אותו מאוד. ואמנם, לבושים למחצה, עם שיער וזקנים פרועים, היינו חבורה חשודה למראה. ואם אנשי הארץ ידעו משהו על גנבים, היינו עלולים מאוד להבהיל אותם.
ממש כשהקטן המסכן עמד לברוח, תפס אותו הנס והביא אותו אלינו, בועט ומתפתל.
דודי התחיל לעודד אותו כמיטב יכולתו, ואמר לו בגרמנית טובה:
"Was heisst dieser Berg, mein Knäblein? Sage mir geschwind!" ("איך נקרא ההר הזה, ילדי הקטן? אמור לי מהר!")
הילד לא ענה.
"טוב מאוד," אמר דודי. "אני מסיק שאיננו בגרמניה."
הוא שאל את אותה שאלה באנגלית.
לא התקדמנו. הייתי נבוך למדי.
"הילד אילם?" קרא הפרופסור, שגאה בידיעת השפות הרבות שלו ניסה עכשיו צרפתית: "Comment appelle-t-on cette montagne, mon enfant?"
עדיין שתיקה.
"עכשיו ננסה איטלקית," אמר דודי, ואמר:
"Dove noi siamo?"
"כן, איפה אנחנו?" חזרתי בחוסר סבלנות.
אבל עדיין לא הייתה תשובה.
"תדבר כשמדברים אליך?" קרא דודי, ומשך את הפרחח באוזניו. "Come si noma questa isola?" ("איך נקרא האי הזה?")
"סטרומבולי," השיב רועה הצאן הקטן, חמק מידיו של הנס, ונמלט אל המישור בין עצי הזית.
כמעט לא חשבנו על כך. סטרומבולי! איזה רושם עשה השם הבלתי צפוי הזה על מוחי! היינו באמצע הים התיכון, על אי בארכיפלג האיאולי, בסטרונגילה העתיקה, שבה החזיק איאולוס את הרוחות ואת הסערות כבולות, כדי לשחרר אותן כרצונו. וההרים הכחולים הרחוקים ההם במזרח היו הרי קלבריה. והר הגעש המאיים ההוא, הרחק בדרום, היה האתנה העז.
"סטרומבולי, סטרומבולי!" חזרתי ואמרתי.
דודי ליווה את קריאותיי בקצב בידיו וברגליו, כמו גם במילים. נראה היה כאילו אנחנו שרים במקהלה!
איזה מסע השלמנו! כמה מופלא! נכנסנו דרך הר געש אחד, ויצאנו מהר געש אחר, במרחק של יותר מאלפיים מיל מן הסנפלס ומאיסלנד השוממה והרחוקה ההיא! המקרים המוזרים של מסענו נשאו אותנו אל לבו של האזור היפה ביותר בעולם. החלפנו את האזורים הקודרים של השלג הנצחי ושל מחסומי הקרח שאין לחדור אותם, באזורים של בהירות ו"גוני העושר של כל הדברים המפוארים". השארנו מעל ראשינו את השמים האפלים ואת הערפילים הקרים של האזור הקפוא, כדי להתענג תחת שמי התכלת של איטליה!
אחרי הארוחה הנפלאה שלנו, של פירות ומים צוננים וצלולים, יצאנו שוב לדרך כדי להגיע לנמל של סטרומבולי. לא היה נבון לספר איך הגענו לשם. האיטלקים, אנשים מאמינים בהבלים, היו רואים בנו שדי אש שהוקאו מן הגיהנום. לכן הצגנו את עצמנו בדמות הצנועה של מלחים שספינתם טבעה. זה לא היה מפואר כל כך, אבל זה היה בטוח יותר.
בדרך שמעתי את דודי ממלמל: "אבל המצפן! המצפן ההוא! הוא הצביע ישר צפונה. איך נסביר את העובדה הזאת?"
"דעתי היא," השבתי בזלזול, "שמוטב שלא להסביר אותה. זו הדרך הקלה ביותר להניח לקושי."
"באמת, אדוני! בעל קתדרה ביוהנאום לא יוכל להסביר את סיבתה של תופעה קוסמית! הרי זה יהיה פשוט חרפה!"
וכשדיבר, דודי, חצי עירום, בסחבות, דחליל של ממש, עם חגורת העור שלו סביבו, כשהוא מסדר את משקפיו על אפו ונראה מלומד ומרשים, היה שוב לעצמו: הפרופסור הגרמני האיום למינרלוגיה.
שעה אחרי שעזבנו את חורשת הזיתים הגענו לנמל הקטן של סן ויצ'נצו, ושם תבע הנס את שכרו של שלושה עשר שבועות, וזה נספר לידיו בלחיצות ידיים לבביות מכל הצדדים.
באותו רגע, אם לא היה שותף להתרגשות הטבעית שלנו, לפחות פניו התרחבו באופן יוצא דופן מאוד אצלו, ובעודו לוחץ קלות את ידינו בקצות אצבעותיו, נדמה לי שהוא חייך.