זה סיומו של סיפור שאינני יכול לצפות שכולם יאמינו בו, כי יש אנשים שלא יאמינו בשום דבר שסותר את עדות ניסיונם שלהם. אבל חוסר האמון שלהם אינו מעניין אותי, והם רשאים להאמין כמה שירצו, הרבה או מעט.
תושבי סטרומבולי קיבלו אותנו בחביבות, כמלחים שספינתם טבעה. הם נתנו לנו אוכל ובגדים. אחרי המתנה של ארבעים ושמונה שעות, ב־31 באוגוסט, לקחה אותנו סירה קטנה למסינה, ושם כמה ימי מנוחה הסירו לגמרי את השפעות עייפותנו.
ביום שישי, 4 בספטמבר, עלינו על ספינת הקיטור "וולטורנו", של חברת הדואר הקיסרית הצרפתית, וכעבור שלושה ימים נוספים היינו במרסיי. שום דאגה לא העיקה עלינו מלבד המצפן הנתעב והמטעה ההוא, שהנחנו במקום כלשהו ולא יכולנו לבחון אותו עכשיו. אבל התנהגותו שאין לה הסבר העסיקה את מוחי מאוד. ב־9 בספטמבר, בערב, הגענו להמבורג.
אינני יכול לתאר לכם את תדהמתה של מרתה או את שמחתה של גראובן.
"עכשיו אתה גיבור, אקסל," אמרה לי ארוסתי המסמיקה. "לא תעזוב אותי שוב!"
הבטתי בה ברוך, והיא חייכה מבעד לדמעותיה.
איך אוכל לתאר את הרושם יוצא הדופן שעוררה חזרתו של פרופסור לידנברוק? בזכות הפטפטנות שאין לעקור אותה של מרתה, הידיעה שהפרופסור יצא לגלות דרך אל מרכז כדור הארץ התפשטה בכל העולם הנאור. אנשים סירבו להאמין בה, וכשראו אותו, לא האמינו לו יותר. ובכל זאת, הופעתו של הנס, וכמה ידיעות שהגיעו מאיסלנד, נטו לערער את ביטחונם של הכופרים.
אז נעשה דודי לאיש גדול, ואני הייתי עכשיו אחיינו של איש גדול, וזו זכות שאין לזלזל בה.
המבורג ערכה חגיגה גדולה לכבודנו. נערכה לפרופסור קבלת קהל פומבית ביוהנאום, ושם סיפר הכול על משלחתנו, עם השמטה אחת בלבד: ההתנהגות הבלתי מוסברת ושאין להסבירה של המצפן שלנו. באותו יום, בטקס רב, הפקיד בארכיון העיר את המסמך המפורסם עכשיו של סקנוסם, והביע את צערו על כך שנסיבות שלא היו בשליטתו מנעו ממנו ללכת בעקבות המלומד האיסלנדי עד מרכז כדור הארץ ממש. הוא היה צנוע למרות תהילתו, ונודע עוד יותר בזכות ענוותנותו.
כבוד רב כל כך לא יכול היה שלא לעורר קנאה. היו שקינאו בו בתהילתו. ומכיוון שהתיאוריות שלו, שנשענו על עובדות ידועות, עמדו בניגוד לשיטות המדע בשאלת האש המרכזית, הוא ניהל בעטו ובקולו ויכוחים מופלאים עם מלומדי כל הארצות.
אני, מצדי, אינני יכול להסכים לתיאוריה שלו על ההתקררות ההדרגתית. למרות מה שראיתי וחשתי, אני מאמין, ותמיד אאמין, בחום המרכזי. אבל אני מודה שנסיבות מסוימות, שעדיין אינן מובנות די הצורך, עשויות לשנות במקומות מסוימים את פעולתן של תופעות הטבע.
בזמן שהשאלות האלה נדונו בלהט רב, פקד את דודי צער אמיתי. הנס הנאמן שלנו, למרות תחנונינו, עזב את המבורג. האיש שלו היינו חייבים את כל הצלחתנו, וגם את חיינו, לא הניח לנו לגמול לו כפי שהיינו רוצים. הוא נתקף בגעגועים עזים למולדתו.
"Farväl," אמר יום אחד, כלומר "שלום". ובמילה הפשוטה הזאת עזב אותנו והפליג לרייקיאוויק, ושם הגיע בשלום.
היינו קשורים מאוד לצייד פלומת אווזי הים האמיץ שלנו. אף שהוא רחוק, בצפון הנידח ביותר, הוא לעולם לא יישכח מלב אלה שאת חייהם הגן עליהם, וודאי שלא אחדל לנסות לראות אותו פעם נוספת לפני מותי.
לסיום, עליי להוסיף ש"מסע אל בטן האדמה" הזה עורר רושם מופלא בעולם. הוא תורגם לכל השפות של העולם הנאור. העיתונים המובילים הביאו את הקטעים המעניינים ביותר, ואלה זכו לפירושים, נותחו לפרטי פרטים, נדונו, הותקפו והוגנו בהתלהבות ובנחישות שוות, הן בידי המאמינים והן בידי הספקנים. זכות נדירה! דודי נהנה בחייו מן התהילה שזכה בה ביושר, והוא אף יכול להתהדר בכבוד המיוחד של הצעה ממר בארנום, להציג אותו בתנאים משתלמים ביותר בכל הערים הגדולות של ארצות הברית!
אבל היה "זבוב מוות" אחד בתוך כל התהילה והכבוד האלה. עובדה אחת, אירוע אחד של המסע, נשאר תעלומה. ובכן, לאדם שמצטיין בלמדנותו, תופעה שאין לה הסבר היא מצוקה בלתי נסבלת. ובכן! עוד נועד לדודי להיות מאושר לגמרי.
יום אחד, כשסידרתי אוסף מינרלים בחדר העבודה שלו, הבחנתי בפינה במצפן האומלל הזה, שמזמן איבדנו אותו מעינינו. פתחתי אותו, והתחלתי להתבונן בו.
הוא היה בפינה ההיא שישה חודשים, ולא שם לב כלל לטרחה שגרם.
פתאום, לתדהמתי העזה, הבחנתי בעובדה מוזרה, ופלטתי קריאת הפתעה.
"מה קרה?" שאל דודי.
"המצפן הזה!"
"נו?"
"ראה, הקטבים שלו הפוכים!"
"הפוכים?"
"כן, הם מצביעים לכיוון הלא נכון."
דודי הביט, השווה, והבית רעד מקפיצת הניצחון והצהלה שלו.
אור הבזיק ברוחו וברוחי.
"ראה זאת," קרא, ברגע שיכול היה לדבר. "אחרי שהגענו לכף סקנוסם, הקוטב הצפוני של המחט של המצפן הארור הזה התחיל להצביע דרומה במקום צפונה."
"ברור!"
"הנה, אם כך, ההסבר לטעותנו. אבל איזו תופעה יכלה לגרום להיפוך הזה של הקטבים?"
"הסיבה ברורה, דודי."
"אמור לי, אם כך, אקסל."
"בזמן הסערה החשמלית על ים לידנברוק, כדור האש ההוא, שמגנט את כל הברזל שעל הרפסודה, הפך את הקטבים של המגנט שלנו!"
"אהה! אהה!" צעק הפרופסור וצחק בקול רם. "אז זו הייתה רק בדיחה חשמלית!"
מאותו יום ואילך היה הפרופסור המהולל שבמלומדים, ואני הייתי המאושר שבבני האדם. כי הנערה היפה שלי מווירלנד ויתרה על מקומה כבת חסות, ותפסה את מקומה בבית הישן ברחוב קניגשטראסה בתפקיד כפול: אחייניתו של דודי ואשתו של צעיר מאושר אחד. מה הצורך להוסיף שאוטו לידנברוק המהולל, חבר מתכתב בכל האגודות המדעיות, הגאוגרפיות והמינרלוגיות של כל העולם הנאור, היה עכשיו דודה ודודי?