לפני הזמנים הגבוהים והרחוקים, הו אהובתי היקרה, היה זמן ההתחלות הראשונות ממש. וזה היה בימים שבהם הקוסם הקדמון הכין את הדברים. קודם הוא הכין את הארץ, אחר כך הכין את הים, ואז אמר לכל החיות שהן יכולות לצאת ולשחק. והחיות אמרו: "הו קוסם קדמון, במה נשחק?" והוא אמר: "אראה לכם." הוא לקח את הפיל, כל־הפיל־שהיה, ואמר: "שחק בלהיות פיל," וכל־הפיל־שהיה שיחק. הוא לקח את הבונה, כל־הבונה־שהיה, ואמר: "שחק בלהיות בונה," וכל־הבונה־שהיה שיחק. הוא לקח את הפרה, כל־הפרה־שהייתה, ואמר: "שחקי בלהיות פרה," וכל־הפרה־שהייתה שיחקה. הוא לקח את צב הים, כל־הצב־שהיה, ואמר: "שחק בלהיות צב ים," וכל־הצב־שהיה שיחק. אחת אחת הוא לקח את כל החיות והעופות והדגים, ואמר להם במה לשחק.
אבל לקראת ערב, כשאנשים ודברים נעשים חסרי מנוחה ועייפים, בא האדם (עם הילדה הקטנה שלו, בתו?). כן, עם הבת הקטנה, האהובה היקרה שלו, יושבת על כתפו. והוא אמר: "מה המשחק הזה, קוסם קדמון?" והקוסם הקדמון אמר: "הו, בן אדם, זה המשחק של ההתחלה הראשונה ממש. אבל אתה חכם מדי בשביל המשחק הזה." והאדם הצדיע ואמר: "כן, אני חכם מדי בשביל המשחק הזה. אבל דאג שכל החיות יצייתו לי."
ובזמן ששניהם שוחחו יחד, פאו אמה, הסרטן, שהיה הבא בתור במשחק, חמק הצידה, בצעדי צד, ונכנס לים, ואמר לעצמו: "אשחק את המשחק שלי לבד, במים העמוקים, ולעולם לא אציית לבן האדם הזה." איש לא ראה אותו הולך, חוץ מהילדה הקטנה, שנשענה על כתפו של האדם. והמשחק נמשך עד שלא נשארו עוד חיות בלי הוראות. והקוסם הקדמון ניגב את האבק הדק מידיו והסתובב בעולם לראות איך החיות משחקות.
הוא הלך צפונה, אהובתי היקרה, ומצא את כל־הפיל־שהיה חופר בחטיו ורוקע ברגליו באדמה החדשה, הנקייה והנחמדה, שהוכנה בשבילו.
"קוּן?" אמר כל־הפיל־שהיה, וכוונתו הייתה: "ככה זה נכון?"
"פַּאיָה קוּן," אמר הקוסם הקדמון, וכוונתו הייתה: "זה נכון לגמרי." והוא נשף על הסלעים הגדולים ועל גושי האדמה שכל־הפיל־שהיה העיף למעלה, והם נעשו הרי ההימלאיה הגדולים, ואת יכולה לחפש אותם במפה.
הוא הלך מזרחה, ומצא את כל־הפרה־שהייתה אוכלת בשדה שהוכן בשבילה, והיא ליקקה בלשונה יער שלם בכל פעם, ובלעה אותו, והתיישבה להעלות גירה.
"קוּן?" אמרה כל־הפרה־שהייתה.
"פאיה קוּן," אמר הקוסם הקדמון. והוא נשף על החלקה החשופה שבה אכלה, ועל המקום שבו ישבה, ואחת נעשתה המדבר ההודי הגדול, והשנייה נעשתה מדבר סהרה, ואת יכולה לחפש אותם במפה.
הוא הלך מערבה, ומצא את כל־הבונה־שהיה בונה סכר בונים לרוחב שפכיהם של נהרות רחבים שהוכנו בשבילו.
"קוּן?" אמר כל־הבונה־שהיה.
"פאיה קוּן," אמר הקוסם הקדמון. והוא נשף על העצים שנפלו ועל המים העומדים, והם נעשו האברגליידס שבפלורידה, ואת יכולה לחפש אותם במפה.
אחר כך הלך דרומה, ומצא את כל־הצב־שהיה חופר בסנפיריו בחול שהוכן בשבילו, והחול והסלעים התעופפו באוויר ונפלו הרחק בים.
"קוּן?" אמר כל־הצב־שהיה.
"פאיה קוּן," אמר הקוסם הקדמון. והוא נשף על החול ועל הסלעים, במקום שבו נפלו לים, והם נעשו האיים היפים ביותר, בורנאו, סלבס, סומטרה, ג'אווה ושאר האיים של הארכיפלג המלאי, ואת יכולה לחפש אותם במפה!
כעבור זמן פגש הקוסם הקדמון את האדם על גדות הנהר פרק, ואמר: "הו! בן אדם, האם כל החיות מצייתות לך?"
"כן," אמר האדם.
"האם כל הארץ מצייתת לך?"
"כן," אמר האדם.
"האם כל הים מציית לך?"
"לא," אמר האדם. "פעם אחת ביום ופעם אחת בלילה עולה הים במעלה הנהר פרק ודוחף את המים המתוקים בחזרה אל היער, כך שהבית שלי נרטב. ופעם אחת ביום ופעם אחת בלילה הוא יורד במורד הנהר ומושך אחריו את כל המים, כך שלא נשאר דבר חוץ מבוץ, והקאנו שלי מתהפך. זה המשחק שאמרת לו לשחק?"
"לא," אמר הקוסם הקדמון. "זה משחק חדש ורע."
"תסתכל!" אמר האדם, ובעודו מדבר עלה הים הגדול בשפך הנהר פרק, ודחף את הנהר לאחור עד שהציף את כל היערות החשוכים לאורך קילומטרים על קילומטרים, והציף את ביתו של האדם.
"זה לא בסדר. הורד את הקאנו שלך למים, ונגלה מי משחק עם הים," אמר הקוסם הקדמון. הם עלו לקאנו, והילדה הקטנה באה איתם, והאדם לקח את הקריס שלו (פגיון מעוקל וגלי, עם להב כמו להבה), והם הפליגו בנהר פרק. ואז התחיל הים לסגת אחורה ואחורה, והקאנו נשאב החוצה משפך הנהר פרק, על פני סלנגור, על פני מלאקה, על פני סינגפור, הלאה והלאה, עד האי בינטאנג, כאילו משכו אותו בחוט.
ואז נעמד הקוסם הקדמון וצעק: "הו! חיות, עופות ודגים, שלקחתי בין ידיי בהתחלה הראשונה ממש ולימדתי אתכם את המשחק שעליכם לשחק, מי מכם משחק עם הים?"
ואז אמרו כל החיות, העופות והדגים יחד: "קוסם קדמון, אנחנו משחקים את המשחקים שלימדת אותנו לשחק, אנחנו ונכדינו. אבל אף אחד מאיתנו לא משחק עם הים."
ואז עלה הירח, גדול ומלא, מעל המים, והקוסם הקדמון אמר לזקן הגיבן שיושב בירח וטווה חוט דיג, שבו הוא מקווה לתפוס יום אחד את העולם: "הו! דייג הירח, אתה משחק עם הים?"
"לא," אמר הדייג. "אני טווה חוט, שבו אתפוס יום אחד את העולם. אבל אני לא משחק עם הים." והוא המשיך לטוות את החוט שלו.
ועכשיו, יש גם חולדה למעלה בירח, שתמיד מכרסמת את החוט של הדייג הזקן באותה מהירות שהוא נטווה. והקוסם הקדמון אמר לה: "הו! חולדת הירח, את משחקת עם הים?"
והחולדה אמרה: "אני עסוקה מדי בלכרסם את החוט שהדייג הזקן הזה טווה. אני לא משחקת עם הים." והיא המשיכה לכרסם את החוט.
ואז הרימה הבת הקטנה את זרועותיה הקטנות, הרכות והחומות, עם צמידי הצדפים הלבנים והיפים, ואמרה: "הו קוסם קדמון! כשאבא שלי כאן דיבר איתך בהתחלה הראשונה ממש, ואני נשענתי על כתפו בזמן שלימדו את החיות את המשחקים שלהן, חיה אחת הלכה בשובבות אל הים לפני שלימדת אותה את המשחק שלה."
והקוסם הקדמון אמר: "כמה חכמים הם ילדים קטנים שרואים ושותקים! איך נראתה החיה?"
והבת הקטנה אמרה: "היא הייתה עגולה והיא הייתה שטוחה, והעיניים שלה צמחו על גבעולים, והיא הלכה הצידה, ככה, והיא הייתה מכוסה שריון חזק על הגב."
והקוסם הקדמון אמר: "כמה חכמים הם ילדים קטנים שאומרים אמת! עכשיו אני יודע לאן הלך פאו אמה. תנו לי את המשוט!"
אז הוא לקח את המשוט. אבל לא היה צורך לחתור, כי המים זרמו בהתמדה על פני כל האיים, עד שהגיעו למקום שנקרא פוסאט טאסק, לב הים, שבו נמצא השקע הגדול שמוביל למטה אל לב העולם. ובשקע הזה צומח העץ המופלא, פאוה ג'אנגי, שנושא את האגוזים התאומים המכושפים. ואז החליק הקוסם הקדמון את זרועו, עד הכתף, דרך המים העמוקים והחמימים, ומתחת לשורשי העץ המופלא נגע בגבו הרחב של פאו אמה, הסרטן. ופאו אמה שקע למטה מן המגע, וכל הים עלה, כמו שמים עולים בקערה כשמכניסים לתוכה יד.
"אהה!" אמר הקוסם הקדמון. "עכשיו אני יודע מי שיחק עם הים." והוא קרא: "מה אתה עושה, פאו אמה?"
ופאו אמה, עמוק למטה, ענה: "פעם אחת ביום ופעם אחת בלילה אני יוצא לחפש את האוכל שלי. פעם אחת ביום ופעם אחת בלילה אני חוזר. עזוב אותי."
אז אמר הקוסם הקדמון: "הקשב, פאו אמה. כשאתה יוצא מן המערה שלך, מי הים נשפכים למטה אל פוסאט טאסק, וכל החופים של כל האיים נשארים חשופים, והדגים הקטנים מתים, ורג'ה מויאנג קאבאן, מלך הפילים, רגליו מתלכלכות בבוץ. וכשאתה חוזר ויושב בפוסאט טאסק, מי הים עולים, וחצי מהאיים הקטנים טובעים, וביתו של האדם מוצף, ורג'ה עבדאללה, מלך התנינים, פיו מתמלא מים מלוחים."
אז צחק פאו אמה, עמוק למטה, ואמר: "לא ידעתי שאני חשוב כל כך. מעכשיו אצא שבע פעמים ביום, והמים לעולם לא יעמדו בשקט."
והקוסם הקדמון אמר: "אני לא יכול לגרום לך לשחק את המשחק שנועדת לשחק, פאו אמה, כי ברחת ממני בהתחלה הראשונה ממש. אבל אם אינך מפחד, עלה למעלה ונדבר על זה."
"אני לא מפחד," אמר פאו אמה, ועלה אל פני הים באור הירח. לא היה איש בעולם גדול כמו פאו אמה, כי הוא היה מלך כל הסרטנים. לא סרטן רגיל, אלא מלך הסרטנים. צד אחד של שריונו הגדול נגע בחוף שבסרוואק, והצד השני נגע בחוף שבפאהאנג, והוא היה גבוה יותר מהעשן של שלושה הרי געש! כשעלה דרך ענפי העץ המופלא, הוא תלש אחד מהפירות התאומים הגדולים, האגוזים המכושפים בעלי הגלעין הכפול, שעושים אנשים צעירים. והבת הקטנה ראתה אותו צף ומיטלטל ליד הקאנו, ומשכה אותו פנימה, והתחילה לחלץ את עיניו הרכות במספריים הקטנים והזהובים שלה.
"ועכשיו," אמר הקוסם, "עשה כישוף, פאו אמה, כדי להראות שאתה באמת חשוב."
פאו אמה גלגל את עיניו ונופף ברגליו, אבל הוא יכול היה רק לערבב את הים, כי אף שהיה מלך הסרטנים, הוא לא היה יותר מסרטן. והקוסם הקדמון צחק.
"אתה לא חשוב כל כך, אחרי הכול, פאו אמה," אמר. "עכשיו תן לי לנסות." והוא עשה כישוף ביד שמאל, רק באצבע הקטנה של יד שמאל, והנה, אהובתי היקרה, שריונו הקשה של פאו אמה, הכחול־ירוק־שחור, נשר מעליו כמו שקליפה נושרת מאגוז קוקוס, ופאו אמה נשאר רך כולו, רך כמו הסרטנים הקטנים שלפעמים את מוצאת על החוף, אהובתי היקרה.
"באמת, אתה חשוב מאוד," אמר הקוסם הקדמון. "שאבקש מהאדם כאן לחתוך אותך בקריס? שאשלח להביא את רג'ה מויאנג קאבאן, מלך הפילים, שינקב אותך בחטיו? או שאקרא לרג'ה עבדאללה, מלך התנינים, שינשך אותך?"
ופאו אמה אמר: "אני מתבייש! החזר לי את השריון הקשה שלי ותן לי לחזור אל פוסאט טאסק, ואצא רק פעם אחת ביום ופעם אחת בלילה, להביא את האוכל שלי."
והקוסם הקדמון אמר: "לא, פאו אמה, לא אחזיר לך את השריון שלך, כי תגדל ותהיה גאה יותר וחזק יותר, ואולי תשכח את הבטחתך, ותשחק עם הים פעם נוספת."
אז אמר פאו אמה: "מה אעשה? אני גדול כל כך שאני יכול להתחבא רק בפוסאט טאסק, ואם אלך לכל מקום אחר, רך כולי כמו שאני עכשיו, הכרישים והכלבנים יאכלו אותי. ואם אלך לפוסאט טאסק, רך כולי כמו שאני עכשיו, אולי אהיה בטוח, אבל לעולם לא אוכל לצאת להביא את האוכל שלי, וכך אמות." ואז נופף ברגליו וקונן.
"הקשב, פאו אמה," אמר הקוסם הקדמון. "אני לא יכול לגרום לך לשחק את המשחק שנועדת לשחק, כי ברחת ממני בהתחלה הראשונה ממש. אבל אם תבחר, אני יכול לעשות כל אבן וכל חור וכל צרור אצות בכל הימים לפוסאט טאסק בטוח בשבילך ובשביל ילדיך, לתמיד."
אז אמר פאו אמה: "זה טוב, אבל אני עוד לא בוחר. תסתכל! הנה האדם ההוא, שדיבר איתך בהתחלה הראשונה ממש. אילולא תפס את תשומת לבך, לא הייתי מתעייף מלחכות ובורח, וכל זה לא היה קורה אף פעם. מה הוא יעשה בשבילי?"
והאדם אמר: "אם תבחר, אעשה כישוף, כך שגם המים העמוקים וגם היבשה יהיו בית בשבילך ובשביל ילדיך, כדי שתוכלו להתחבא גם ביבשה וגם בים."
ופאו אמה אמר: "אני עוד לא בוחר. תסתכל! הנה הילדה ההיא, שראתה אותי בורח בהתחלה הראשונה ממש. אילו דיברה אז, הקוסם הקדמון היה קורא לי לחזור, וכל זה לא היה קורה אף פעם. מה היא תעשה בשבילי?"
והבת הקטנה אמרה: "זה אגוז טוב, זה שאני אוכלת. אם תבחר, אעשה כישוף ואתן לך את זוג המספריים האלה, חדים מאוד וחזקים, כדי שאתה וילדיך תוכלו לאכול אגוזי קוקוס כאלה כל היום, כשתעלו מן הים אל היבשה. או שתוכל לחפור לך פוסאט טאסק בעצמך, במספריים ששייכים לך, כשאין אבן או חור בקרבת מקום. וכשהאדמה קשה מדי, תוכל, בעזרת אותם מספריים, לטפס במעלה עץ."
ופאו אמה אמר: "אני עוד לא בוחר, כי רך כולי כמו שאני, המתנות האלה לא יעזרו לי. החזר לי את השריון שלי, הו קוסם קדמון, ואז אשחק את המשחק שלך."
והקוסם הקדמון אמר: "אחזיר לך אותו, פאו אמה, לאחד־עשר חודשים בשנה. אבל בחודש השנים־עשר של כל שנה הוא יתרכך שוב, כדי להזכיר לך ולכל ילדיך שאני יודע לעשות כישופים, וכדי שתישאר צנוע, פאו אמה. כי אני רואה שאם תוכל לרוץ גם מתחת למים וגם ביבשה, תהיה נועז מדי. ואם תוכל לטפס על עצים ולפצח אגוזים ולחפור חורים במספריים שלך, תהיה חמדן מדי, פאו אמה."
אז חשב פאו אמה קצת ואמר: "בחרתי. אקח את כל המתנות."
ואז עשה הקוסם הקדמון כישוף ביד ימין, בכל חמש האצבעות של יד ימין, והנה, אהובתי היקרה, פאו אמה נעשה קטן יותר וקטן יותר וקטן יותר, עד שלבסוף נשאר רק סרטן ירוק קטן ששחה במים ליד הקאנו, וקרא בקול קטן מאוד: "תנו לי את המספריים!"
והבת הרימה אותו על כף ידה הקטנה והחומה, והושיבה אותו בתחתית הקאנו, ונתנה לו את המספריים שלה, והוא נופף בהם בזרועותיו הקטנות, ופתח אותם וסגר אותם והקיש בהם, ואמר: "אני יכול לאכול אגוזים. אני יכול לפצח קונכיות. אני יכול לחפור חורים. אני יכול לטפס על עצים. אני יכול לנשום באוויר היבש, ואני יכול למצוא פוסאט טאסק בטוח מתחת לכל אבן. לא ידעתי שאני חשוב כל כך. קוּן?" (ככה זה נכון?)
"פאיה־קוּן," אמר הקוסם הקדמון, וצחק, ונתן לו את ברכתו. ופאו אמה הקטן חמק מעבר לדופן הקאנו אל המים. והוא היה זעיר כל כך, שיכול היה להתחבא בצילו של עלה יבש ביבשה, או של צדף מת בקרקעית הים.
"האם זה נעשה היטב?" אמר הקוסם הקדמון.
"כן," אמר האדם. "אבל עכשיו אנחנו צריכים לחזור לפרק, וזו דרך מייגעת לחתור. אילו חיכינו עד שפאו אמה ייצא מפוסאט טאסק ויחזור הביתה, המים היו נושאים אותנו לשם מעצמם."
"אתה עצלן," אמר הקוסם הקדמון. "אז גם ילדיך יהיו עצלנים, העצלנים הגדולים בעולם." והוא הרים את אצבעו אל הירח ואמר: "הו דייג, הנה האדם, עצלן מדי לחתור הביתה. משוך את הקאנו שלו הביתה בחוט שלך, דייג."
"לא," אמר האדם. "אם אני אמור להיות עצלן כל ימיי, שהים יעבוד בשבילי פעמיים ביום, לתמיד. זה יחסוך את החתירה."
והקוסם הקדמון צחק ואמר: "פאיה קוּן" (זה נכון).
וחולדת הירח הפסיקה לכרסם את החוט. והדייג הוריד את החוט שלו עד שנגע בים, ומשך את כל הים העמוק, על פני האי בינטאנג, על פני סינגפור, על פני מלאקה, על פני סלנגור, עד שהקאנו הסתחרר שוב אל תוך שפך הנהר פרק. "קוּן?" אמר דייג הירח.
"פאיה קוּן," אמר הקוסם הקדמון. "ראה עכשיו שתמשוך את הים פעמיים ביום ופעמיים בלילה, לתמיד, כדי לחסוך לדייגים של פרק את החתירה. אבל היזהר לא לעשות את זה חזק מדי, אחרת אעשה עליך כישוף, כמו שעשיתי לפאו אמה."
ואז עלו כולם במעלה הנהר פרק והלכו לישון, אהובתי היקרה.
ועכשיו הקשיבי ושימי לב!
מאותו יום ועד היום, הירח תמיד מושך את הים למעלה ולמטה, ועושה את מה שאנחנו קוראים לו גאות ושפל. לפעמים דייג הים מושך קצת חזק מדי, ואז יש לנו גאות שיא. ולפעמים הוא מושך קצת חלש מדי, ואז יש לנו מה שנקרא גאות חלשה. אבל כמעט תמיד הוא נזהר, בגלל הקוסם הקדמון.
ופאו אמה? כשתלכי לחוף, תוכלי לראות איך כל התינוקות של פאו אמה עושים לעצמם פוסאט טאסקים קטנים מתחת לכל אבן וכל צרור אצות על החול. תוכלי לראות אותם מנופפים במספריים הקטנים שלהם. ובכמה מקומות בעולם הם באמת גרים ביבשה, ומטפסים על עצי הדקל ואוכלים אגוזי קוקוס, בדיוק כמו שהבת הבטיחה. אבל פעם בשנה, כל הפאו אמות חייבים להשיל את השריון הקשה שלהם ולהיות רכים, כדי להזכיר להם מה הקוסם הקדמון יכול היה לעשות. ולכן זה לא הוגן להרוג את התינוקות של פאו אמה או לצוד אותם, רק בגלל שפאו אמה הזקן היה גס רוח בטיפשות לפני הרבה מאוד זמן.
הו, כן! והתינוקות של פאו אמה שונאים שמוציאים אותם מהפוסאט טאסקים הקטנים שלהם ומביאים אותם הביתה בצנצנות של חמוצים. בגלל זה הם צובטים אותך במספריים שלהם, ומגיע לך!
אוניות הנוסעים שמפליגות לסין
עוברות קרוב למגרש המשחקים של פאו אמה, בין האיים,
והפוסאט טאסק שלו שוכן
ליד הנתיב של רוב האוניות של הודו הבריטית.
אוניות מיפן ומגרמניה
מכירות את ביתו של פאו אמה היטב,
כמו שדייג הים מכיר
את אוניות "בן", את האוניות הצרפתיות ואת רובטינו.
אבל (וזה די מוזר)
האוניות שמפליגות לאמריקה לא יכולות לבוא לכאן,
ואוניות האוקיינוס האטלנטי ואוניות מזרח אפריקה
צריכות לעבור בדרך אחרת.
"אוריינט", "אנקור", "ביבי" ו"הול"
לעולם לא עוברות בדרך הזאת, בכלל.
וקו "יוניון־קאסל" היה מקבל התקף
אילו מצא את עצמו פתאום שם.
ואילו אוניות "בונה" היו לוקחות את מטענן
לפנאנג במקום ללאגוס,
או אילו אוניית "שאו־סאוויל" שמנה הייתה נושאת
נוסעים לסינגפור,
או אילו אוניית "וייט סטאר" הייתה מנסה
טיול קטן לסורבאיה,
או אילו אוניית "בי־אס־איי" הייתה ממשיכה
הלאה מנטאל עד צ'ריבון,
אז היה בא מר לוידס הגדול
עם מברק, וגורר אותן הביתה!
את תביני מה פירוש החידה שלי
כשתאכלי מנגוסטינים.
ואם אינך יכולה לחכות עד אז, בקשי שייתנו לך את העמוד החיצוני של עיתון ה"טיימס", דפדפי לעמוד 2, שבו כתוב "ספנות" בצד שמאל למעלה, ואז קחי את האטלס (וזה ספר התמונות הכי יפה בעולם) ותראי איך שמות המקומות שאוניות הקיטור נוסעות אליהם מתאימים לשמות המקומות שבמפה. כל ילד של אוניות קיטור אמור להצליח לעשות את זה. אבל אם אינך יודעת לקרוא, בקשי ממישהו שיראה לך.