סיפורים פשוט כך - פרק 11: החתול שהלך לבדו

שמעי והקשיבי ושימי לב, כי זה קרה והתרחש והיה ונהיה, הו אהובתי היקרה, כשחיות הבית היו פראיות. הכלב היה פראי, והסוס היה פראי, והפרה הייתה פראית, והכבשה הייתה פראית, והחזיר היה פראי, פראי עד כמה שאפשר להיות פראי, והם הלכו ביערות הרטובים והפראיים, כל אחד לבדו הפראי. אבל הפראי מכל החיות הפראיות היה החתול. הוא הלך לבדו, וכל המקומות היו שווים בעיניו.

כמובן שגם האדם היה פראי. הוא היה פראי נורא. הוא אפילו לא התחיל להיות מבוית עד שפגש את האישה, והיא אמרה לו שלא מוצא חן בעיניה לחיות בדרכיו הפראיות. היא בחרה מערה יבשה ונחמדה, במקום ערמה של עלים רטובים, לשכב בה. והיא פיזרה חול נקי על הרצפה. והיא הדליקה אש עצים נחמדה בקצה המערה. והיא תלתה עור מיובש של סוס פרא, זנבו כלפי מטה, לרוחב פתח המערה. והיא אמרה: "נגב את הרגליים, יקירי, כשאתה נכנס, ועכשיו ננהל משק בית."

באותו לילה, אהובתי היקרה, הם אכלו כבש פרא צלוי על אבנים חמות, מתובל בשום בר ובפלפל בר, וברווז בר ממולא באורז בר ובחילבה בר ובכוסברה בר, ועצמות מח של שוורי בר, ודובדבני בר, ופסיפלורות בר. ואז הלך האדם לישון מול האש, מאושר כל כך. אבל האישה ישבה ערה, מסרקת את שערה. היא לקחה את עצם השכם של הכבש, עצם השכם הגדולה והשמנה, והסתכלה בסימנים המופלאים שעליה, וזרקה עוד עצים לאש, ועשתה כישוף. היא עשתה את כישוף השירה הראשון בעולם.

בחוץ, ביערות הרטובים והפראיים, התאספו כל החיות הפראיות במקום שממנו יכלו לראות את אור האש מרחוק, ותהו מה פירושו.

ואז רקע סוס הפרא ברגלו הפראית ואמר: "הו ידידיי והו אויביי, למה עשו האדם והאישה את האור הגדול ההוא במערה הגדולה ההיא, ואיזה נזק יגרום לנו?"

כלב הפרא הרים את אפו הפראי, והריח את ריח הכבש הצלוי, ואמר: "אעלה ואראה ואסתכל, ואגיד. כי אני חושב שזה טוב. חתול, בוא איתי."

"לא ולא!" אמר החתול. "אני החתול שהולך לבדו, וכל המקומות שווים בעיניי. לא אבוא."

"אז לעולם לא נוכל להיות חברים שוב," אמר כלב הפרא, ויצא בריצה קלה אל המערה. אבל כשהתרחק קצת, אמר החתול לעצמו: "כל המקומות שווים בעיניי. למה שלא אלך גם אני, ואראה ואסתכל, ואלך משם כשיתחשק לי?" אז הוא חמק אחרי כלב הפרא, בשקט, בשקט מאוד, והתחבא במקום שממנו יכול היה לשמוע הכול.

כשהגיע כלב הפרא אל פתח המערה, הוא הרים באפו את עור הסוס המיובש, ורחרח את הריח הנפלא של הכבש הצלוי. והאישה, שהסתכלה בעצם השכם, שמעה אותו, וצחקה, ואמרה: "הנה בא הראשון. יצור פראי מן היערות הפראיים, מה אתה רוצה?"

כלב הפרא אמר: "הו אויבתי ואשת אויבי, מה זה שמריח כל כך טוב ביערות הפראיים?"

ואז הרימה האישה עצם צלויה של כבש וזרקה אותה לכלב הפרא, ואמרה: "יצור פראי מן היערות הפראיים, טעם ונסה." כלב הפרא כרסם את העצם, והיא הייתה טעימה יותר מכל דבר שטעם אי פעם, והוא אמר: "הו אויבתי ואשת אויבי, תני לי עוד אחת."

האישה אמרה: "יצור פראי מן היערות הפראיים, עזור לאיש שלי לצוד במשך היום, ושמור על המערה הזאת בלילה, ואתן לך כמה עצמות צלויות שתצטרך."

"אהה!" אמר החתול, מקשיב. "זו אישה חכמה מאוד, אבל היא לא חכמה כמוני."

כלב הפרא זחל לתוך המערה והניח את ראשו בחיקה של האישה, ואמר: "הו ידידתי ואשת ידידי, אעזור לאיש שלך לצוד במשך היום, ובלילה אשמור על המערה שלך."

"אהה!" אמר החתול, מקשיב. "זה כלב טיפש מאוד." והוא חזר דרך היערות הרטובים והפראיים, מנפנף בזנבו הפראי והולך לבדו הפראי. אבל הוא אף פעם לא סיפר לאף אחד.

כשהתעורר האדם, הוא אמר: "מה כלב הפרא עושה כאן?" והאישה אמרה: "שמו כבר לא כלב הפרא, אלא הידיד הראשון, כי הוא יהיה ידידנו לתמיד ולתמיד ולתמיד. קח אותו איתך כשאתה יוצא לצוד."

בלילה שלאחר מכן קצרה האישה חופני ענק ירוקים של עשב טרי מאחו המים, וייבשה אותו מול האש, כך שהריח כמו חציר שזה עתה נקצר. והיא ישבה בפתח המערה וקלעה רסן מעור סוס, והסתכלה בעצם השכם של הכבש, בעצם השכם הגדולה והרחבה, ועשתה כישוף. היא עשתה את כישוף השירה השני בעולם.

בחוץ, ביערות הפראיים, תהו כל החיות הפראיות מה קרה לכלב הפרא. ולבסוף רקע סוס הפרא ברגלו ואמר: "אלך ואראה ואגיד למה כלב הפרא לא חזר. חתול, בוא איתי."

"לא ולא!" אמר החתול. "אני החתול שהולך לבדו, וכל המקומות שווים בעיניי. לא אבוא." אבל בכל זאת הוא הלך אחרי סוס הפרא, בשקט, בשקט מאוד, והתחבא במקום שממנו יכול היה לשמוע הכול.

כששמעה האישה את סוס הפרא מועד ומתנגף ברעמה הארוכה שלו, היא צחקה ואמרה: "הנה בא השני. יצור פראי מן היערות הפראיים, מה אתה רוצה?"

סוס הפרא אמר: "הו אויבתי ואשת אויבי, איפה כלב הפרא?"

האישה צחקה, והרימה את עצם השכם והסתכלה בה, ואמרה: "יצור פראי מן היערות הפראיים, לא באת לכאן בשביל כלב הפרא, אלא בשביל העשב הטוב הזה."

וסוס הפרא, מועד ומתנגף ברעמה הארוכה שלו, אמר: "נכון. תני לי לאכול אותו."

האישה אמרה: "יצור פראי מן היערות הפראיים, כופף את ראשך הפראי ולבש את מה שאתן לך, ותאכל את העשב הנפלא שלוש פעמים ביום."

"אהה," אמר החתול, מקשיב, "זו אישה פיקחית, אבל היא לא פיקחית כמוני." סוס הפרא כופף את ראשו הפראי, והאישה השחילה עליו את רסן העור הקלוע, וסוס הפרא נשף על רגליה של האישה ואמר: "הו גבירתי ואשת אדוני, אהיה משרתך בשביל העשב הנפלא."

"אהה," אמר החתול, מקשיב, "זה סוס טיפש מאוד." והוא חזר דרך היערות הרטובים והפראיים, מנפנף בזנבו הפראי והולך לבדו הפראי. אבל הוא אף פעם לא סיפר לאף אחד.

כשחזרו האדם והכלב מן הציד, אמר האדם: "מה סוס הפרא עושה כאן?" והאישה אמרה: "שמו כבר לא סוס הפרא, אלא המשרת הראשון, כי הוא ישא אותנו ממקום למקום לתמיד ולתמיד ולתמיד. רכב על גבו כשאתה יוצא לצוד."

למחרת באה פרת הפרא אל המערה, ראשה הפראי מורם גבוה, כדי שקרניה הפראיות לא ייתפסו בעצים הפראיים. והחתול הלך אחריה, והתחבא בדיוק כמו קודם. והכול קרה בדיוק כמו קודם. והחתול אמר את אותם דברים כמו קודם. וכשפרת הפרא הבטיחה לתת את החלב שלה לאישה כל יום, בתמורה לעשב הנפלא, חזר החתול דרך היערות הרטובים והפראיים, מנפנף בזנבו הפראי והולך לבדו הפראי, בדיוק כמו קודם. אבל הוא אף פעם לא סיפר לאף אחד. וכשחזרו האדם והסוס והכלב הביתה מן הציד ושאלו את אותן שאלות כמו קודם, אמרה האישה: "שמה כבר לא פרת הפרא, אלא נותנת המזון הטוב. היא תיתן לנו את החלב הלבן והחם לתמיד ולתמיד ולתמיד, ואני אטפל בה בזמן שאתה והידיד הראשון והמשרת הראשון יוצאים לצוד."

למחרת חיכה החתול לראות אם עוד יצור פראי יעלה אל המערה, אבל איש לא זז ביערות הרטובים והפראיים. אז החתול הלך לשם לבדו. והוא ראה את האישה חולבת את הפרה, וראה את אור האש במערה, והריח את ריח החלב הלבן והחם.

אמר החתול: "הו אויבתי ואשת אויבי, לאן הלכה פרת הפרא?"

האישה צחקה ואמרה: "יצור פראי מן היערות הפראיים, חזור אל היערות, כי קלעתי את שערי, והנחתי בצד את עצם השכם המכושפת, ואין לנו עוד צורך לא בידידים ולא במשרתים במערה שלנו."

אמר החתול: "אני לא ידיד, ואני לא משרת. אני החתול שהולך לבדו, ואני רוצה להיכנס למערה שלך."

אמרה האישה: "אז למה לא באת עם הידיד הראשון בלילה הראשון?"

החתול כעס מאוד ואמר: "כלב הפרא סיפר עליי סיפורים?"

ואז צחקה האישה ואמרה: "אתה החתול שהולך לבדו, וכל המקומות שווים בעיניך. אתה לא ידיד ולא משרת. אמרת את זה בעצמך. לך מכאן ולך לבדך בכל המקומות, שהם שווים."

ואז העמיד החתול פנים שהוא מצטער, ואמר: "האם לעולם לא אוכל להיכנס למערה? האם לעולם לא אוכל לשבת ליד האש החמה? האם לעולם לא אוכל לשתות את החלב הלבן והחם? את חכמה מאוד ויפה מאוד. אסור לך להיות אכזרית, אפילו לא לחתול."

אמרה האישה: "ידעתי שאני חכמה, אבל לא ידעתי שאני יפה. אז אעשה איתך עסקה. אם אי פעם אגיד מילה אחת בשבחך, תוכל להיכנס למערה."

"ואם תגידי שתי מילים בשבחי?" אמר החתול.

"לעולם לא אגיד," אמרה האישה, "אבל אם אגיד שתי מילים בשבחך, תוכל לשבת ליד האש שבמערה."

"ואם תגידי שלוש מילים?" אמר החתול.

"לעולם לא אגיד," אמרה האישה, "אבל אם אגיד שלוש מילים בשבחך, תוכל לשתות את החלב הלבן והחם שלוש פעמים ביום, לתמיד ולתמיד ולתמיד."

ואז קימר החתול את גבו ואמר: "ועכשיו שהווילון שבפתח המערה, והאש שבקצה המערה, וכדי החלב שעומדים ליד האש, יזכרו את מה שאמרה אויבתי ואשת אויבי." והוא הלך משם דרך היערות הרטובים והפראיים, מנפנף בזנבו הפראי והולך לבדו הפראי.

באותו לילה, כשחזרו האדם והסוס והכלב הביתה מן הציד, האישה לא סיפרה להם על העסקה שעשתה עם החתול, כי פחדה שאולי זה לא ימצא חן בעיניהם.

החתול הלך רחוק, רחוק מאוד, והתחבא ביערות הרטובים והפראיים, לבדו הפראי, זמן רב, עד שהאישה שכחה ממנו לגמרי. רק העטלף, העטלף הקטן ההפוך, שהיה תלוי בתוך המערה, ידע איפה החתול מתחבא. ובכל ערב היה העטלף עף אל החתול עם חדשות על מה שקורה.

ערב אחד אמר העטלף: "יש תינוק במערה. הוא חדש וורוד ושמנמן וקטן, והאישה אוהבת אותו מאוד."

"אהה," אמר החתול, מקשיב, "אבל מה התינוק אוהב?"

"הוא אוהב דברים רכים שמדגדגים," אמר העטלף. "הוא אוהב דברים חמים להחזיק בזרועותיו כשהוא נרדם. הוא אוהב שמשחקים איתו. הוא אוהב את כל הדברים האלה."

"אהה," אמר החתול, מקשיב, "אז הגיע זמני."

בלילה שלאחר מכן הלך החתול דרך היערות הרטובים והפראיים והתחבא קרוב מאוד למערה עד הבוקר, והאדם והכלב והסוס יצאו לצוד. האישה הייתה עסוקה בבישול באותו בוקר, והתינוק בכה והפריע. אז היא הוציאה אותו אל מחוץ למערה ונתנה לו חופן חלוקי אבן לשחק בהם. אבל התינוק עדיין בכה.

ואז הושיט החתול את כפו הרכה וטפח לתינוק על הלחי, והוא המה בהנאה. והחתול התחכך בברכיו השמנמנות ודגדג אותו בזנבו מתחת לסנטרו השמנמן. והתינוק צחק, והאישה שמעה אותו וחייכה.

ואז אמר העטלף, העטלף הקטן ההפוך, שהיה תלוי בפתח המערה: "הו מארחתי ואשת מארחי ואם בנו של מארחי, יצור פראי מן היערות הפראיים משחק בצורה יפה ביותר עם התינוק שלך."

"ברוך יהיה היצור הפראי הזה, יהיה אשר יהיה," אמרה האישה, מיישרת את גבה, "כי הייתי אישה עסוקה הבוקר, והוא עשה לי טובה."

באותה דקה ובאותה שנייה ממש, אהובתי היקרה, נפל הווילון מעור הסוס המיובש, שהיה מתוח, זנבו כלפי מטה, בפתח המערה, ווּש!, כי הוא זכר את העסקה שהאישה עשתה עם החתול. וכשהלכה האישה להרים אותו, הנה, ראו זה פלא! החתול ישב לו בנוחות גמורה בתוך המערה.

"הו אויבתי ואשת אויבי ואם אויבי," אמר החתול, "זה אני. כי אמרת מילה בשבחי, ועכשיו אני יכול לשבת בתוך המערה לתמיד ולתמיד ולתמיד. אבל עדיין אני החתול שהולך לבדו, וכל המקומות שווים בעיניי."

האישה כעסה מאוד, וסגרה את שפתיה חזק, ולקחה את גלגל הטוויה שלה והתחילה לטוות. אבל התינוק בכה כי החתול הלך, והאישה לא הצליחה להשתיק אותו, כי הוא התפתל ובעט והשחיר בפניו.

"הו אויבתי ואשת אויבי ואם אויבי," אמר החתול, "קחי חוט מהחוטים שאת טווה, וקשרי אותו אל משקולת הפלך שלך, וגררי אותו על הרצפה, ואראה לך כישוף שיגרום לתינוק שלך לצחוק בקול רם כמו שהוא בוכה עכשיו."

"אעשה זאת," אמרה האישה, "כי אני אובדת עצות. אבל לא אודה לך על זה."

היא קשרה את החוט אל משקולת הפלך הקטנה מחימר, וגררה אותה על הרצפה. והחתול רץ אחריה, וטפח עליה בכפותיו, והתגלגל ראש על עקב, והטיל אותה לאחור מעבר לכתפו, ורדף אחריה בין רגליו האחוריות, והעמיד פנים שאיבד אותה, וזינק עליה שוב, עד שהתינוק צחק בקול רם כמו שבכה קודם, וזחל אחרי החתול והשתובב בכל המערה, עד שהתעייף ונרגע ונרדם, והחתול בזרועותיו.

"ועכשיו," אמר החתול, "אשיר לתינוק שיר שישאיר אותו ישן במשך שעה." והוא התחיל לגרגר, בקול רם ונמוך, נמוך ורם, עד שהתינוק נרדם שינה עמוקה. האישה חייכה כשהביטה בשניהם, ואמרה: "זה נעשה להפליא. אין ספק שאתה פיקח מאוד, הו חתול."

באותה דקה ובאותה שנייה ממש, אהובתי היקרה, ירד עשן האש שבקצה המערה בעננים מן התקרה, פוף!, כי הוא זכר את העסקה שהאישה עשתה עם החתול. וכשהתפזר, הנה, ראו זה פלא! החתול ישב לו בנוחות גמורה קרוב לאש.

"הו אויבתי ואשת אויבי ואם אויבי," אמר החתול, "זה אני, כי אמרת מילה שנייה בשבחי, ועכשיו אני יכול לשבת ליד האש החמה שבקצה המערה לתמיד ולתמיד ולתמיד. אבל עדיין אני החתול שהולך לבדו, וכל המקומות שווים בעיניי."

ואז כעסה האישה מאוד מאוד, והתירה את שערה, ושמה עוד עצים על האש, והוציאה את עצם השכם הרחבה של הכבש, והתחילה לעשות כישוף שימנע ממנה לומר מילה שלישית בשבח החתול. זה לא היה כישוף של שירה, אהובתי היקרה, זה היה כישוף של דממה. וכעבור זמן נעשתה המערה שקטה כל כך, שעכבר קטן־קטנטן זחל החוצה מפינה ורץ לרוחב הרצפה.

"הו אויבתי ואשת אויבי ואם אויבי," אמר החתול, "העכבר הקטן הזה הוא חלק מהכישוף שלך?"

"אוּה! איכס! ממש לא!" אמרה האישה, והפילה את עצם השכם, וקפצה על השרפרף שמול האש, וקלעה את שערה מהר מאוד, מפחד שהעכבר יטפס עליו.

"אהה," אמר החתול, מתבונן, "אז העכבר לא יזיק לי אם אוכל אותו?"

"לא," אמרה האישה, קולעת את שערה. "תאכל אותו מהר, ואהיה אסירת תודה לך לעולם."

החתול קפץ קפיצה אחת ותפס את העכבר הקטן, והאישה אמרה: "מאה תודות. אפילו הידיד הראשון לא מהיר מספיק לתפוס עכברים קטנים כמו שאתה עשית. אתה בוודאי חכם מאוד."

באותו רגע ובאותה שנייה ממש, הו אהובתי היקרה, נסדק כד החלב שעמד ליד האש לשני חלקים, פסססט!, כי הוא זכר את העסקה שהאישה עשתה עם החתול. וכשקפצה האישה מן השרפרף, הנה, ראו זה פלא! החתול ליקק את החלב הלבן והחם שהיה באחד החלקים השבורים.

"הו אויבתי ואשת אויבי ואם אויבי," אמר החתול, "זה אני. כי אמרת שלוש מילים בשבחי, ועכשיו אני יכול לשתות את החלב הלבן והחם שלוש פעמים ביום, לתמיד ולתמיד ולתמיד. אבל עדיין אני החתול שהולך לבדו, וכל המקומות שווים בעיניי."

ואז צחקה האישה, והעמידה לפני החתול קערה של חלב לבן וחם, ואמרה: "הו חתול, אתה פיקח כמו אדם. אבל זכור שהעסקה שלך לא נעשתה עם האדם או עם הכלב, ואני לא יודעת מה הם יעשו כשיחזרו הביתה."

"מה זה בשבילי?" אמר החתול. "אם יש לי המקום שלי במערה ליד האש, והחלב הלבן והחם שלי שלוש פעמים ביום, לא אכפת לי מה האדם או הכלב יכולים לעשות."

באותו ערב, כשנכנסו האדם והכלב למערה, סיפרה להם האישה את כל סיפור העסקה, בזמן שהחתול ישב ליד האש וחייך. ואז אמר האדם: "כן, אבל הוא לא עשה עסקה איתי, או עם כל האנשים הראויים שיבואו אחריי." ואז חלץ את שני מגפי העור שלו, ולקח את גרזן האבן הקטן שלו (זה שלושה), והביא חתיכת עץ וקרדום (זה חמישה בסך הכול), וסידר אותם בשורה ואמר: "עכשיו נעשה את העסקה שלנו. אם לא תתפוס עכברים כשאתה במערה, לתמיד ולתמיד ולתמיד, אזרוק עליך את חמשת הדברים האלה בכל פעם שאראה אותך, וכך יעשו כל האנשים הראויים שיבואו אחריי."

"אהה," אמרה האישה, מקשיבה, "זה חתול פיקח מאוד, אבל הוא לא פיקח כמו האיש שלי."

החתול ספר את חמשת הדברים (והם נראו גבשושיים מאוד), ואמר: "אתפוס עכברים כשאני במערה, לתמיד ולתמיד ולתמיד. אבל עדיין אני החתול שהולך לבדו, וכל המקומות שווים בעיניי."

"לא כשאני בסביבה," אמר האדם. "אילולא אמרת את הדבר האחרון הזה, הייתי מניח את כל הדברים האלה בצד לתמיד ולתמיד ולתמיד. אבל עכשיו אזרוק עליך את שני המגפיים שלי ואת גרזן האבן הקטן שלי (זה שלושה) בכל פעם שאפגוש אותך. וכך יעשו כל האנשים הראויים שיבואו אחריי!"

ואז אמר הכלב: "רגע אחד. הוא לא עשה עסקה איתי, או עם כל הכלבים הראויים שיבואו אחריי." והוא חשף את שיניו ואמר: "אם לא תהיה טוב לתינוק בזמן שאני במערה, לתמיד ולתמיד ולתמיד, ארדוף אחריך עד שאתפוס אותך, וכשאתפוס אותך, אנשך אותך. וכך יעשו כל הכלבים הראויים שיבואו אחריי."

"אהה," אמרה האישה, מקשיבה, "זה חתול פיקח מאוד, אבל הוא לא פיקח כמו הכלב."

החתול ספר את שיני הכלב (והן נראו חדות מאוד), ואמר: "אהיה טוב לתינוק בזמן שאני במערה, כל עוד הוא לא מושך לי בזנב חזק מדי, לתמיד ולתמיד ולתמיד. אבל עדיין אני החתול שהולך לבדו, וכל המקומות שווים בעיניי."

"לא כשאני בסביבה," אמר הכלב. "אילולא אמרת את הדבר האחרון הזה, הייתי סוגר את פי לתמיד ולתמיד ולתמיד. אבל עכשיו ארדוף אחריך עד שתטפס על עץ, בכל פעם שאפגוש אותך. וכך יעשו כל הכלבים הראויים שיבואו אחריי."

ואז זרק האדם את שני המגפיים שלו ואת גרזן האבן הקטן שלו (זה שלושה) על החתול, והחתול ברח מן המערה, והכלב רדף אחריו עד שטיפס על עץ. ומאותו יום ועד היום, אהובתי היקרה, שלושה אנשים ראויים מתוך חמישה תמיד זורקים דברים על חתול כשהם פוגשים אותו, וכל הכלבים הראויים רודפים אחריו עד שהוא מטפס על עץ. אבל גם החתול מקיים את חלקו בעסקה. הוא הורג עכברים, והוא טוב לתינוקות כשהוא בבית, כל עוד הם לא מושכים לו בזנב חזק מדי. אבל כשהוא גומר עם זה, ובין לבין, וכשהירח עולה והלילה בא, הוא החתול שהולך לבדו, וכל המקומות שווים בעיניו. ואז הוא יוצא אל היערות הרטובים והפראיים, או מטפס על העצים הרטובים והפראיים, או על הגגות הרטובים והפראיים, מנפנף בזנבו הפראי והולך לבדו הפראי.

החתולה יכולה לשבת ליד האש ולשיר,

החתולה יכולה לטפס על עץ,

או לשחק עם פקק ישן וחוט קשור

לשעשע את עצמה, לא אותי, זה בטוח.

אבל אני אוהב את בינקי, הכלב שלי,

כי הוא יודע איך להתנהג יפה;

אז בינקי הוא כמו הידיד הראשון, בשבילי,

ואני האדם שבמערה.

החתולה תשחק את ששי, המשרת, עד

שיגיע הזמן להרטיב לה את הכף,

ולתת לה ללכת על אדן החלון לאט

(בשביל העקבות שרובינזון ראה בחוף);

ואז היא מנפחת את הזנב ומייללת,

ושורטת, ולא מקשיבה לי;

אבל בינקי ישחק כל משחק שאני בוחר,

והוא הידיד הראשון האמיתי שלי.

החתולה תתחכך בברכיי עם הראש,

ותעמיד פנים שהיא אוהבת אותי מאוד;

אבל ברגע שאני הולך לישון בלילה,

היא בורחת החוצה, לחצר, לנדוד,

ושם היא נשארת עד אור הבוקר;

אז אני יודע שזה רק כאילו;

אבל בינקי נוחר לרגליי כל הלילה,

והוא הידיד הכי־ראשון שלי!