סיפורים פשוט כך - פרק 12: הפרפר שרקע ברגלו

זה, הו אהובתי היקרה, סיפור, סיפור חדש ונפלא, סיפור שונה לגמרי מן הסיפורים האחרים, סיפור על השליט החכם מכולם, סולימאן בן דאוד, הוא שלמה בן דוד.

יש שלוש מאות חמישים וחמישה סיפורים על שלמה בן דוד, אבל זה לא אחד מהם. זה לא הסיפור על הקיווית שמצאה את המים, או על הדוכיפת שהצילה על שלמה בן דוד מפני החום. זה לא הסיפור על רצפת הזכוכית, או על אבן האודם עם החור העקום, או על מטילי הזהב של בלקיס. זה הסיפור על הפרפר שרקע ברגלו.

ועכשיו שימי לב שוב מן ההתחלה, והקשיבי!

שלמה בן דוד היה חכם. הוא הבין מה אומרות החיות, מה אומרים העופות, מה אומרים הדגים ומה אומרים החרקים. הוא הבין מה אומרים הסלעים עמוק מתחת לאדמה, כשהם מתכופפים זה אל זה ונאנחים. והוא הבין מה אומרים העצים כשהם מרשרשים באמצע הבוקר. הוא הבין הכול, מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר. ובלקיס, המלכה הראשית שלו, בלקיס המלכה היפה מכולן, הייתה חכמה כמעט כמוהו.

שלמה בן דוד היה חזק. על האצבע השלישית של יד ימין הוא ענד טבעת. כשסובב אותה פעם אחת, יצאו מן האדמה עפריתים ושדים לעשות כל מה שציווה עליהם. כשסובב אותה פעמיים, ירדו פיות מן השמיים לעשות כל מה שציווה עליהן. וכשסובב אותה שלוש פעמים, בא המלאך הגדול מאוד, עזראל בעל החרב, לבוש כשואב מים, וסיפר לו את החדשות של שלושת העולמות, עולם מעלה, עולם מטה, ועולם כאן.

ובכל זאת, שלמה בן דוד לא היה גאוותן. רק לעיתים רחוקות מאוד התרברב, וכשעשה זאת, הצטער על כך. פעם אחת ניסה להאכיל את כל החיות שבכל העולם ביום אחד, אבל כשהאוכל היה מוכן, יצאה חיה מן הים העמוק ואכלה את הכול בשלוש לגימות. שלמה בן דוד הופתע מאוד ואמר: "הו חיה, מי את?" והחיה אמרה: "המלך לעולם יחיה! אני הקטן מבין שלושים אלף אחים, וביתנו בקרקעית הים. שמענו שאתה עומד להאכיל את כל החיות שבכל העולם, ואחיי שלחו אותי לשאול מתי תהיה ארוחת הערב מוכנה." שלמה בן דוד הופתע עוד יותר מקודם ואמר: "הו חיה, אכלת את כל ארוחת הערב שהכנתי לכל החיות שבעולם." והחיה אמרה: "המלך לעולם יחיה, אבל האם אתה באמת קורא לזה ארוחת ערב? במקום שממנו אני בא, כל אחד מאיתנו אוכל פי שניים מזה בין הארוחות." ואז נפל שלמה בן דוד על פניו ואמר: "הו חיה! נתתי את הארוחה הזאת כדי להראות איזה מלך גדול ועשיר אני, ולא כי באמת רציתי להיטיב עם החיות. עכשיו אני מתבייש, ומגיע לי." שלמה בן דוד היה אדם חכם באמת ובתמים, אהובתי היקרה. מאז לא שכח אף פעם שזה טיפשי להתרברב. ועכשיו מתחיל החלק של הסיפור האמיתי בסיפור שלי.

הוא נשא המון המון נשים. הוא נשא תשע מאות תשעים ותשע נשים, מלבד בלקיס היפה מכולן, וכולן גרו בארמון זהב גדול, באמצע גן נהדר עם מזרקות. הוא לא באמת רצה תשע מאות תשעים ותשע נשים, אבל בימים ההם כולם נשאו המון המון נשים, וכמובן שהמלך היה צריך לשאת עוד הרבה יותר, רק כדי להראות שהוא המלך.

חלק מהנשים היו נחמדות, אבל חלק היו פשוט נוראיות. והנוראיות רבו עם הנחמדות ועשו גם אותן נוראיות, ואז כולן היו רבות עם שלמה בן דוד, וזה היה נורא בשבילו. אבל בלקיס היפה מכולן מעולם לא רבה עם שלמה בן דוד. היא אהבה אותו יותר מדי. היא ישבה בחדריה בארמון הזהב, או טיילה בגן הארמון, והצטערה עליו באמת.

כמובן, אילו בחר לסובב את הטבעת על אצבעו ולזמן את השדים ואת העפריתים, הם היו מכשפים את כל תשע מאות תשעים ותשע הנשים האלה, שאוהבות לריב, לפרדות לבנות של המדבר, או לכלבי ציד, או לגרעיני רימון. אבל שלמה בן דוד חשב שזו תהיה התרברבות. אז כשרבו יותר מדי, הוא רק טייל לבדו בחלק אחד של גני הארמון היפים, והצטער שנולד.

יום אחד, כשרבו כבר שלושה שבועות, כל תשע מאות תשעים ותשע הנשים יחד, יצא שלמה בן דוד, כרגיל, לחפש שקט ושלווה. ובין עצי התפוז פגש את בלקיס היפה מכולן, עצובה מאוד כי שלמה בן דוד היה מודאג כל כך. והיא אמרה לו: "הו אדוני ומאור עיניי, סובב את הטבעת שעל אצבעך, והראה למלכות האלה ממצרים ומארם נהריים ומפרס ומסין שאתה המלך הגדול והנורא." אבל שלמה בן דוד הניד בראשו ואמר: "הו גבירתי ושמחת חיי, זכרי את החיה שיצאה מן הים וביישה אותי לפני כל החיות שבכל העולם, כי התרברבתי. ועכשיו, אם אתרברב לפני המלכות האלה מפרס וממצרים ומחבש ומסין, רק מפני שהן מטרידות אותי, אני עלול להתבייש עוד יותר מקודם."

ובלקיס היפה מכולן אמרה: "הו אדוני ואוצר נפשי, מה תעשה?"

ושלמה בן דוד אמר: "הו גבירתי ונחת ליבי, אמשיך לשאת את גורלי בידי תשע מאות תשעים ותשע המלכות האלה, שמציקות לי במריבותיהן הבלתי פוסקות."

אז הוא המשיך ללכת בין השושנים והשסק והוורדים והקנות ושיחי הג'ינג'ר כבדי הריח שצמחו בגן, עד שהגיע אל עץ הקמפור הגדול, שנקרא עץ הקמפור של שלמה בן דוד. אבל בלקיס התחבאה בין האירוסים הגבוהים והבמבוקים המנוקדים והשושנים האדומות שמאחורי עץ הקמפור, כדי להיות קרובה לאהובה האמיתי, שלמה בן דוד.

כעבור זמן קצר עפו מתחת לעץ שני פרפרים, ורבו.

שלמה בן דוד שמע אחד אומר לשני: "אני תמה על החוצפה שלך לדבר אליי ככה. את לא יודעת שאם ארקע ברגלי, כל הארמון של שלמה בן דוד, והגן הזה כאן, ייעלמו מייד ברעם אדיר?"

ואז שכח שלמה בן דוד את תשע מאות תשעים ותשע הנשים המטרידות שלו, וצחק, עד שעץ הקמפור רעד, על ההתרברבות של הפרפר. והוא הושיט את אצבעו ואמר: "איש קטן, בוא הנה."

הפרפר נבהל נורא, אבל הצליח לעוף אל ידו של שלמה בן דוד, ונאחז בה, מנפנף לעצמו. שלמה בן דוד הרכין את ראשו ולחש בשקט מאוד: "איש קטן, אתה יודע שכל הרקיעות שלך לא יכופפו אפילו גבעול עשב אחד. מה גרם לך לספר את השקר הנורא הזה לאשתך? כי בוודאי היא אשתך."

הפרפר הביט בשלמה בן דוד, וראה את עינו של המלך החכם מכולם מנצנצת כמו כוכבים בליל כפור, ואסף את אומץ ליבו בשתי כנפיו, והטה את ראשו הצידה ואמר: "המלך לעולם יחיה. היא אשתי, ואתה יודע איך הן, הנשים."

שלמה בן דוד חייך בזקנו ואמר: "כן, אני יודע, אחי הקטן."

"צריך לשמור עליהן בסדר איכשהו," אמר הפרפר, "והיא רבה איתי כל הבוקר. אמרתי את זה כדי להשקיט אותה."

ושלמה בן דוד אמר: "הלוואי שזה ישקיט אותה. חזור אל אשתך, אחי הקטן, ותן לי לשמוע מה אתה אומר."

הפרפר עף בחזרה אל אשתו, שרעדה כולה מאחורי עלה, והיא אמרה: "הוא שמע אותך! שלמה בן דוד בעצמו שמע אותך!"

"שמע אותי!" אמר הפרפר. "כמובן שהוא שמע. רציתי שישמע אותי."

"ומה הוא אמר? הו, מה הוא אמר?"

"ובכן," אמר הפרפר, מנפנף לעצמו בחשיבות רבה, "בינינו, יקירתי (כמובן שאני לא מאשים אותו, כי הארמון שלו בטח עלה הרבה מאוד, והתפוזים בדיוק מבשילים), הוא ביקש ממני לא לרקוע, והבטחתי שלא ארקע."

"אלוהים אדירים!" אמרה אשתו, וישבה בשקט גמור. אבל שלמה בן דוד צחק עד שהדמעות זלגו על פניו, על חוצפתו של הפרפר הקטן והרע.

בלקיס היפה מכולן נעמדה מאחורי העץ, בין השושנים האדומות, וחייכה לעצמה, כי שמעה את כל השיחה הזאת. היא חשבה: "אם אהיה חכמה, אוכל עוד להציל את אדוני מן הרדיפות של המלכות האלה שאוהבות לריב." והיא הושיטה את אצבעה ולחשה בשקט לאשת הפרפר: "אישה קטנה, בואי הנה." אשת הפרפר עפה למעלה, מבוהלת מאוד, ונאחזה בידה הלבנה של בלקיס.

בלקיס הרכינה את ראשה היפה ולחשה: "אישה קטנה, את מאמינה למה שבעלך אמר זה עתה?"

אשת הפרפר הביטה בבלקיס, וראתה את עיני המלכה היפה מכולן זורחות כמו בריכות עמוקות שאור כוכבים עליהן, ואספה את אומץ ליבה בשתי כנפיה ואמרה: "הו מלכה, תהיי יפה לעולם. את יודעת איך הם, הגברים."

והמלכה בלקיס, בלקיס החכמה, מלכת שבא, שמה את ידה על שפתיה כדי להסתיר חיוך, ואמרה: "אחותי הקטנה, אני יודעת."

"הם כועסים," אמרה אשת הפרפר, מנפנפת לעצמה מהר, "על שום דבר בכלל. אבל אנחנו צריכות לרצות אותם, הו מלכה. הם אף פעם לא מתכוונים לחצי ממה שהם אומרים. אם זה משמח את בעלי להאמין שאני מאמינה שהוא יכול להעלים את הארמון של שלמה בן דוד ברקיעת רגל, אני בטוחה שלא אכפת לי. מחר הוא כבר ישכח מזה לגמרי."

"אחותי הקטנה," אמרה בלקיס, "את צודקת לגמרי. אבל בפעם הבאה שהוא יתחיל להתרברב, תתפסי אותו במילה. תבקשי ממנו לרקוע, ותראי מה יקרה. אנחנו יודעות איך הם, הגברים, נכון? הוא יתבייש מאוד."

אשת הפרפר עפה משם אל בעלה, ותוך חמש דקות הם רבו גרוע יותר מתמיד.

"תזכרי!" אמר הפרפר. "תזכרי מה אני יכול לעשות אם ארקע ברגלי."

"אני לא מאמינה לך אפילו לא קצת," אמרה אשת הפרפר. "הייתי רוצה מאוד לראות את זה. נניח שתרקע עכשיו."

"הבטחתי לשלמה בן דוד שלא ארקע," אמר הפרפר, "ואני לא רוצה להפר את ההבטחה שלי."

"זה לא היה משנה אם היית מפר אותה," אמרה אשתו. "לא היית מכופף גבעול עשב אחד ברקיעות שלך. אני מאתגרת אותך לעשות את זה," אמרה. "תרקע! תרקע! תרקע!"

שלמה בן דוד, שישב מתחת לעץ הקמפור, שמע כל מילה, וצחק כמו שלא צחק מעולם בחייו. הוא שכח לגמרי מן המלכות שלו. הוא שכח לגמרי מן החיה שיצאה מן הים. הוא שכח מן ההתרברבות. הוא פשוט צחק משמחה. ובלקיס, בצד השני של העץ, חייכה, כי אהובה האמיתי היה שמח כל כך.

כעבור זמן קצר חזר הפרפר, חם מאוד ומתנשף, מסתחרר אל צל עץ הקמפור, ואמר לשלמה: "היא רוצה שארקע! היא רוצה לראות מה יקרה, הו שלמה בן דוד! אתה יודע שאני לא יכול לעשות את זה, ועכשיו היא לעולם לא תאמין למילה שאני אומר. היא תצחק עליי עד סוף ימיי!"

"לא, אחי הקטן," אמר שלמה בן דוד, "היא לעולם לא תצחק עליך שוב." והוא סובב את הטבעת שעל אצבעו (רק למען הפרפר הקטן, לא למען ההתרברבות), והנה, ראו זה פלא! ארבעה שדים ענקיים יצאו מן האדמה!

"עבדים," אמר שלמה בן דוד, "כשהאדון הזה שעל אצבעי" (שם ישב הפרפר החצוף) "ירקע ברגלו הקדמית השמאלית, תעלימו את הארמון שלי ואת הגנים האלה ברעם אדיר. כשירקע שוב, תחזירו אותם בזהירות."

"ועכשיו, אחי הקטן," אמר, "חזור אל אשתך ורקע כמה שבא לך."

הפרפר עף משם אל אשתו, שצעקה: "אני מאתגרת אותך לעשות את זה! אני מאתגרת אותך לעשות את זה! תרקע! תרקע עכשיו! תרקע!" בלקיס ראתה את ארבעת השדים העצומים מתכופפים אל ארבע פינות הגנים, והארמון באמצע, ומחאה כף בשקט ואמרה: "סוף סוף יעשה שלמה בן דוד למען פרפר את מה שהיה צריך לעשות מזמן למען עצמו, והמלכות שאוהבות לריב יבהלו!"

ואז רקע הפרפר. השדים הקפיצו את הארמון ואת הגנים אלף וחמש מאות קילומטרים לתוך האוויר. היה רעם נורא ביותר, והכול נעשה שחור כדיו. אשת הפרפר ריפרפה בחושך, צועקת: "הו, אהיה טובה! אני מצטערת כל כך שדיברתי. רק תחזיר את הגנים, בעלי היקר והאהוב, ולעולם לא אסתור את דבריך שוב."

הפרפר היה מבוהל כמעט כמו אשתו, ושלמה בן דוד צחק כל כך, שעברו כמה דקות עד שמצא די נשימה כדי ללחוש לפרפר: "רקע שוב, אחי הקטן. החזר לי את הארמון שלי, הו הקוסם הגדול מכולם."

"כן, תחזיר לו את הארמון שלו," אמרה אשת הפרפר, עדיין עפה בחושך כמו עש. "תחזיר לו את הארמון שלו, ושלא יהיו לנו עוד כישופים נוראיים."

"ובכן, יקירתי," אמר הפרפר באומץ רב ככל שיכול, "את רואה לאן הנדנודים שלך הובילו. כמובן שלי זה לא משנה כלום, אני רגיל לדברים כאלה, אבל כטובה לך ולשלמה בן דוד, לא אכפת לי לסדר את העניינים."

אז הוא רקע עוד פעם אחת, ובאותו רגע הורידו השדים את הארמון ואת הגנים, בלי אפילו חבטה. השמש זרחה על עלי התפוז הירוקים־כהים. המזרקות פכו בין שושני המים המצריים הוורודים. העופות המשיכו לשיר. ואשת הפרפר שכבה על צידה מתחת לעץ הקמפור, מנענעת את כנפיה ומתנשפת: "הו, אהיה טובה! אהיה טובה!"

שלמה בן דוד בקושי יכול היה לדבר מרוב צחוק. הוא נשען לאחור, חלש כולו ומשהק, ונופף באצבעו אל הפרפר ואמר: "הו מכשף גדול, מה הטעם להחזיר לי את הארמון שלי, אם באותו זמן אתה הורג אותי מצחוק!"

ואז עלה רעש נורא, כי כל תשע מאות תשעים ותשע המלכות רצו מן הארמון, צורחות וצועקות וקוראות לתינוקות שלהן. הן מיהרו במורד מדרגות השיש הגדולות שמתחת למזרקה, מאה בשורה אחת, ובלקיס החכמה מכולן צעדה לקראתן בהדר ואמרה: "מה צרתכן, הו מלכות?"

הן עמדו על מדרגות השיש, מאה בשורה אחת, וצעקו: "מה צרתנו? גרנו בשלום בארמון הזהב שלנו, כמנהגנו, כשלפתע נעלם הארמון, ונשארנו יושבות בחושך סמיך ומעיק. והרעים, ושדים ועפריתים התהלכו בחושך! זו צרתנו, הו מלכה ראשית, ואנחנו מצטערות ביותר בגלל הצרה הזאת, כי הייתה זו צרה צרורה, שאינה דומה לשום צרה שהכרנו."

ואז אמרה בלקיס המלכה היפה מכולן, האהובה היקרה ביותר של שלמה בן דוד, מי שהייתה מלכת שבא וסבל ונהרות הזהב של הדרום, ממדבר צין ועד מגדלי זימבבואה, בלקיס, החכמה כמעט כמו שלמה בן דוד החכם מכולם בעצמו: "זה כלום, הו מלכות! פרפר התלונן על אשתו מפני שרבה איתו, וישר בעיני אדוננו, שלמה בן דוד, ללמד אותה שיעור בדיבור שקט ובענווה, כי זו נחשבת מעלה בקרב נשות הפרפרים."

ואז קמה ודיברה מלכה מצרית, בת פרעה, ואמרה: "את הארמון שלנו אי אפשר לעקור משורשיו כמו כרישה בשביל חרק קטן. לא! שלמה בן דוד בוודאי מת, ומה ששמענו וראינו היה האדמה רועמת ומחשיכה לשמע הבשורה."

ואז רמזה בלקיס למלכה הנועזת הזאת לבוא, בלי להסתכל עליה, ואמרה לה ולאחרות: "בואו וראו."

הן ירדו במדרגות השיש, מאה בשורה אחת, ומתחת לעץ הקמפור שלו, עדיין חלש מצחוק, ראו את המלך החכם מכולם, שלמה בן דוד, מתנדנד הלוך ושוב, ופרפר על כל אחת מידיו. והן שמעו אותו אומר: "הו אשת אחי שבאוויר, זכרי מעתה לרצות את בעלך בכל דבר, פן ירגז וירקע ברגלו שוב. כי הוא אמר שהוא רגיל לכישוף הזה, והוא קוסם גדול ביותר, כזה שגונב את הארמון של שלמה בן דוד עצמו. לכו בשלום, אנשים קטנים!" והוא נישק אותם על כנפיהם, והם עפו משם.

ואז נפלו כל המלכות על פניהן, חוץ מבלקיס, בלקיס היפה והנהדרת מכולן, שעמדה בצד וחייכה. כי הן אמרו: "אם דברים כאלה נעשים כשפרפר לא מרוצה מאשתו, מה ייעשה לנו, שהרגזנו את מלכנו בדיבורנו הרם ובמריבותינו הגלויות ימים רבים?"

ואז שמו את הצעיפים שלהן על ראשיהן, ושמו את ידיהן על פיהן, וחזרו על קצות האצבעות אל הארמון, בשקט של עכבר.

ואז צעדה בלקיס, בלקיס היפה והמצוינת מכולן, בין השושנים האדומות אל צל עץ הקמפור, והניחה את ידה על כתפו של שלמה בן דוד ואמרה: "הו אדוני ואוצר נפשי, שמח, כי לימדנו את מלכות מצרים וכוש וחבש ופרס והודו וסין לימוד גדול, שייזכר."

ושלמה בן דוד, שעדיין הביט אחרי הפרפרים במקום ששיחקו באור השמש, אמר: "הו גבירתי ופנינת אושרי, מתי זה קרה? כי אני התלוצצתי עם פרפר מאז שנכנסתי לגן." והוא סיפר לבלקיס מה עשה.

בלקיס, בלקיס הרכה והמקסימה מכולן, אמרה: "הו אדוני ומושל חיי, התחבאתי מאחורי עץ הקמפור וראיתי הכול. אני היא שאמרתי לאשת הפרפר לבקש מן הפרפר לרקוע, כי קיוויתי שלמען הבדיחה יעשה אדוני כישוף גדול, והמלכות יראו אותו ויבהלו." והיא סיפרה לו מה המלכות אמרו וראו וחשבו.

ואז קם שלמה בן דוד ממושבו מתחת לעץ הקמפור, ופשט את זרועותיו ושמח ואמר: "הו גבירתי וממתיקת ימיי, דעי שאילו עשיתי כישוף נגד המלכות שלי מתוך גאווה או כעס, כמו שעשיתי את המשתה ההוא לכל החיות, בוודאי הייתי מתבייש. אבל בזכות חוכמתך עשיתי את הכישוף למען בדיחה, ולמען פרפר קטן, והנה, הוא גם הציל אותי מן המצוקות של נשותיי המציקות! ולכן, אמרי לי, הו גבירתי ולב ליבי, איך נעשית חכמה כל כך?" ובלקיס המלכה, יפה וגבוהה, הביטה בעיניו של שלמה בן דוד והטתה את ראשה קצת הצידה, בדיוק כמו הפרפר, ואמרה: "ראשית, הו אדוני, כי אהבתי אותך. ושנית, הו אדוני, כי אני יודעת איך הן, הנשים."

ואז עלו אל הארמון וחיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.

אבל נכון שבלקיס הייתה פיקחית?

לא הייתה אף פעם מלכה כמו בלקיס,

מכאן ועד קצה העולם הרחב;

אבל בלקיס דיברה עם פרפר

כמו שאת היית מדברת עם חבר.

לא היה אף פעם מלך כמו שלמה,

מאז שהעולם הזה קם;

אבל שלמה דיבר עם פרפר

כמו שאדם מדבר עם אדם.

היא הייתה מלכת שבא,

והוא היה אדון אסיה, ממזרח וממערב;

אבל שניהם דיברו עם פרפרים

כשיצאו לטייל בשעת ערב!