בשבוע שאחרי שטאפימאי מטאלומאי (עדיין נקרא לה טאפי, אהובתי היקרה) עשתה את הטעות הקטנה ההיא עם החנית של אבא שלה והאיש־הזר ומכתב־הציורים וכל השאר, היא הלכה שוב לדוג קרפיונים עם אבא שלה. אמא שלה רצתה שתישאר בבית ותעזור לתלות עורות לייבוש על מוטות הייבוש הגדולים שמחוץ למערה שלהם מתקופת האבן החדשה, אבל טאפי חמקה ממש מוקדם וירדה אל אבא שלה, והם דגו. כעבור זמן קצר היא התחילה לצחקק, ואבא שלה אמר: "אל תהיי טיפשה, ילדה."
"אבל נכון שזה היה מסערער!" אמרה טאפי. "אתה לא זוכר איך הראש העליון ניפח את הלחיים שלו, וכמה מצחיק נראה האיש־הזר הנחמד עם הבוץ בשיער?"
"זוכר היטב," אמר טגומאי. "נאלצתי לשלם לאיש־הזר שני עורות צבי, רכים, עם ציציות, בשביל הדברים שעשינו לו."
"אנחנו לא עשינו כלום," אמרה טאפי. "זו הייתה אמא, ושאר הגבירות מתקופת האבן החדשה, והבוץ."
"על זה לא נדבר," אמר אבא שלה. "בואי נאכל ארוחת צהריים."
טאפי לקחה עצם מח וישבה בשקט של עכבר עשר דקות שלמות, בזמן שאבא שלה שרט על פיסות קליפת ליבנה בשן כריש. ואז אמרה: "אבא, חשבתי על הפתעה סודית. תעשה רעש, כל רעש שהוא."
"אה!" אמר טגומאי. "זה יספיק בתור התחלה?"
"כן," אמרה טאפי. "אתה נראה בדיוק כמו קרפיון עם פה פתוח. תגיד את זה שוב, בבקשה."
"אה! אה! אה!" אמר אבא שלה. "אל תהיי חצופה, בתי."
"אני לא מתכוונת להיות חצופה, באמת ובתמים," אמרה טאפי. "זה חלק מהמחשבה־של־ההפתעה־הסודית שלי. תגיד "אה", אבא, ותשאיר את הפה פתוח בסוף, ותשאיל לי את השן הזאת. אני הולכת לצייר פה של קרפיון פתוח לרווחה."
"בשביל מה?" אמר אבא שלה.
"אתה לא מבין?" אמרה טאפי, שורטת על הקליפה. "זו תהיה ההפתעה הסודית הקטנה שלנו. כשאצייר קרפיון עם פה פתוח בפיח שבקיר האחורי של המערה שלנו (אם אמא לא תתנגד), זה יזכיר לך את הרעש "אה". ואז נוכל לשחק שזו אני שקפצתי מן החושך והפתעתי אותך ברעש הזה, כמו שעשיתי בביצת הבונים בחורף שעבר."
"באמת?" אמר אבא שלה, בקול שמבוגרים משתמשים בו כשהם באמת מקשיבים. "תמשיכי, טאפי."
"אוף!" אמרה. "אני לא יודעת לצייר קרפיון שלם, אבל אני יכולה לצייר משהו שפירושו פה של קרפיון. אתה לא יודע איך הם עומדים על הראש ומחטטים בבוץ? אז הנה קרפיון של כאילו (נשחק שאת כל השאר שלו ציירנו). הנה רק הפה שלו, וזה אומר "אה"." והיא ציירה את זה.
"זה לא רע," אמר טגומאי, ושרט על פיסת קליפה משלו, בשביל עצמו. "אבל שכחת את השפם שתלוי לרוחב הפה שלו."
"אבל אני לא יודעת לצייר, אבא."
"את לא צריכה לצייר ממנו שום דבר, חוץ מהפתח של הפה והשפם שלרוחבו. ואז נדע שזה קרפיון, כי לאמנונים ולפורלים אין שפם. תסתכלי, טאפי." והוא צייר את זה.
"עכשיו אני אעתיק את זה," אמרה טאפי. "תבין את זה כשתראה את זה?"
"בהחלט," אמר אבא שלה.
והיא ציירה את זה. "ואני אהיה מופתעת בדיוק באותה מידה, בכל מקום שאראה את זה, כאילו קפצת מאחורי עץ ואמרת 'אה!'"
"עכשיו תעשה עוד רעש," אמרה טאפי, גאה מאוד.
"יאה!" אמר אבא שלה, בקול רם מאוד.
"הממ," אמרה טאפי. "זה רעש מעורבב. החלק של הסוף הוא אה־פה־של־קרפיון, אבל מה נעשה עם החלק של ההתחלה? יי־יי־יי, ואה! יא!"
"זה דומה מאוד לרעש של פה־הקרפיון. בואי נצייר עוד חתיכה של הקרפיון ונחבר אותן," אמר אבא שלה. גם הוא היה מסוערר לגמרי.
"לא. אם הן יהיו מחוברות, אני אשכח. תצייר אותה נפרד. תצייר את הזנב שלו. אם הוא עומד על הראש, הזנב יבוא ראשון. וחוץ מזה, אני חושבת שהכי קל לי לצייר זנבות," אמרה טאפי.
"רעיון טוב," אמר טגומאי. "הנה זנב של קרפיון בשביל הרעש יי." והוא צייר את זה.
"עכשיו אני אנסה," אמרה טאפי. "תזכור שאני לא יודעת לצייר כמוך, אבא. זה יספיק אם אצייר רק את החלק המפוצל של הזנב, ואת הקו שיורד למטה, איפה שהוא מתחבר?" והיא ציירה את זה.
אבא שלה הנהן, ועיניו נצצו בבוהק של סערור.
"זה יפה," אמרה. "עכשיו תעשה עוד רעש, אבא."
"אוֹ!" אמר אבא שלה, בקול רם מאוד.
"זה ממש קל," אמרה טאפי. "אתה עושה את הפה שלך עגול כולו, כמו ביצה או כמו אבן. אז ביצה או אבן יתאימו לזה."
"לא תמיד מוצאים ביצים או אבנים. נצטרך לשרוט משהו עגול שדומה להן." והוא צייר את זה.
"אלוהים אדירים!" אמרה טאפי. "כמה ציורי־רעשים עשינו: פה־קרפיון, זנב־קרפיון וביצה! עכשיו תעשה עוד רעש, אבא."
"ששש!" אמר אבא שלה, והזעיף פנים לעצמו, אבל טאפי הייתה מסוערת מדי מכדי לשים לב.
"זה ממש קל," אמרה, שורטת על הקליפה.
"אה, מה?" אמר אבא שלה. "התכוונתי שאני חושב, ולא רוצה שיפריעו לי."
"זה בכל זאת רעש. זה הרעש שנחש עושה, אבא, כשהוא חושב ולא רוצה שיפריעו לו. בוא נעשה את הרעש ששש לנחש. זה יספיק?" והיא ציירה את זה.
"הנה," אמרה. "זו עוד הפתעה־סודית. כשתצייר נחש־לוחש ליד הפתח של המערה האחורית הקטנה שלך, איפה שאתה מתקן את החניתות, אדע שאתה חושב חזק, ואכנס בשקט של עכבר. ואם תצייר אותו על עץ ליד הנהר כשאתה דג, אדע שאתה רוצה שאלך בשקט־שקט של עכבר, כדי לא לטלטל את הגדות."
"נכון לגמרי," אמר טגומאי. "ויש במשחק הזה יותר ממה שאת חושבת. טאפי יקירתי, יש לי הרגשה שהבת של אבא שלך גילתה את הדבר הכי נפלא שהיה מאז ששבט טגומאי התחיל להשתמש בשיני כריש במקום צור בראשי החניתות שלו. אני מאמין שגילינו את הסוד הגדול של העולם."
"למה?" אמרה טאפי, וגם עיניה נצצו בסערור.
"אראה לך," אמר אבא שלה. "איך אומרים מים בשפת טגומאי?"
"יא, כמובן, וזה אומר גם נהר, כמו וגאי־יא, נהר וגאי."
"ואיך אומרים מים רעים, שגורמים לקדחת אם שותים אותם, מים שחורים, מי ביצה?"
"יוֹ, כמובן."
"עכשיו תסתכלי," אמר אבא שלה. "נניח שהיית רואה את זה שרוט ליד בריכה בביצת הבונים?" והוא צייר את זה.
"זנב־קרפיון וביצה עגולה. שני רעשים מעורבבים! יו, מים רעים," אמרה טאפי. "בטח שלא הייתי שותה את המים האלה, כי הייתי יודעת שאמרת שהם רעים."
"אבל אני בכלל לא צריך להיות ליד המים. אני יכול להיות במרחק קילומטרים, בציד, ובכל זאת..."
"ובכל זאת זה היה בדיוק כאילו עמדת שם ואמרת: 'לכי מכאן, טאפי, אחרת תקבלי קדחת.' כל זה בזנב־קרפיון ובביצה עגולה! הו אבא, אנחנו חייבים לספר לאמא, מהר!" וטאפי רקדה סביבו.
"עוד לא," אמר טגומאי, "לא לפני שנתקדם עוד קצת. בואי נראה. יו זה מים רעים, אבל סוֹ זה אוכל שמבושל על האש, נכון?" והוא צייר את זה.
"כן. נחש וביצה," אמרה טאפי. "אז זה אומר שארוחת הערב מוכנה. אם היית רואה את זה שרוט על עץ, היית יודע שהגיע הזמן לבוא למערה. וגם אני."
"בחיי!" אמר טגומאי. "גם זה נכון. אבל חכי רגע. אני רואה בעיה. סוֹ זה 'בואו לאכול ארוחת ערב', אבל שוֹ זה מוטות הייבוש שעליהם אנחנו תולים את העורות."
"מוטות ייבוש זקנים ומגעילים!" אמרה טאפי. "אני שונאת לעזור לתלות עליהם עורות כבדים, חמים ושעירים. אם היית מצייר את הנחש והביצה, ואני הייתי חושבת שזה אומר ארוחת ערב, והייתי באה מן היער ומגלה שזה אומר שאני צריכה לעזור לאמא לתלות את שני העורות על מוטות הייבוש, מה הייתי עושה?"
"היית כועסת. וגם אמא. נצטרך לעשות ציור חדש בשביל שוֹ. נצטרך לצייר נחש מנוקד שלוחש ששש, ונשחק שהנחש הפשוט לוחש רק סססס."
"לא הייתי בטוחה איך לשים את הנקודות," אמרה טאפי. "ואולי, אם היית ממהר, היית משמיט אותן, ואני הייתי חושבת שזה סוֹ כשזה בעצם שוֹ, ואז אמא הייתה תופסת אותי בכל זאת. לא! אני חושבת שכדאי שנצייר ציור של מוטות הייבוש הגבוהים והמגעילים עצמם, ונהיה בטוחים לגמרי. אשים אותם מייד אחרי הנחש־הלוחש. תסתכל!" והיא ציירה את זה.
"אולי זה הכי בטוח. בכל אופן, זה דומה מאוד למוטות הייבוש שלנו," אמר אבא שלה וצחק. "עכשיו אעשה רעש חדש, שיש בו צליל של נחש ומוט־ייבוש. אגיד שִׁי. ככה אומרים חנית בשפת טגומאי, טאפי." והוא צחק.
"אל תצחק עליי," אמרה טאפי, כשחשבה על מכתב־הציורים שלה ועל הבוץ בשערו של האיש־הזר. "אתה תצייר את זה, אבא."
"הפעם לא יהיו לנו בונים או גבעות, אה?" אמר אבא שלה. "אצייר רק קו ישר בשביל החנית שלי." והוא צייר את זה. "אפילו אמא לא תוכל לחשוב בטעות שזה אומר שנהרגתי."
"בבקשה אל תגיד, אבא. זה עושה לי לא נעים. תעשה עוד רעשים. אנחנו מתקדמים יפה מאוד."
"אה־הם!" אמר טגומאי, מרים את מבטו. "נגיד שוּ. זה אומר שמיים."
טאפי ציירה את הנחש ואת מוט הייבוש. ואז עצרה. "צריך לעשות ציור חדש בשביל הצליל של הסוף, נכון?"
"שוּ־שוּ־וּ־וּ־וּ!" אמר אבא שלה. "הרי זה בדיוק כמו הצליל של הביצה העגולה, רק דק."
"אז נניח שנצייר ביצה עגולה דקה, ונעמיד פנים שזו צפרדע שלא אכלה כלום כבר שנים."
"ל־לא," אמר אבא שלה. "אם נצייר את זה בחיפזון, אנחנו עלולים לחשוב בטעות שזו הביצה העגולה עצמה. שוּ־שוּ־שוּ! אני אגיד לך מה נעשה. נפתח חור קטן בקצה הביצה העגולה, כדי להראות איך הצליל אוֹ זולג החוצה דק כולו, אוּוּוּ־אוּ־אוּ. ככה." והוא צייר את זה.
"הו, זה נהדר! הרבה יותר טוב מצפרדע דקה. תמשיך," אמרה טאפי, משתמשת בשן הכריש שלה. אבא שלה המשיך לצייר, וידו רעדה מסערור. הוא המשיך עד שצייר את זה.
"אל תרימי את הראש, טאפי," אמר. "נסי אם את יכולה לפענח מה זה אומר בשפת טגומאי. אם תוכלי, מצאנו את הסוד."
"נחש, מוט, ביצה־שבורה, זנב־קרפיון ופה־קרפיון," אמרה טאפי. "שוּ־יא. מי־שמיים (גשם)." בדיוק אז נפלה טיפה על ידה, כי היום התעונן. "הרי, אבא, יורד גשם. את זה רצית להגיד לי?"
"כמובן," אמר אבא שלה. "ואמרתי לך את זה בלי להוציא מילה, נכון?"
"טוב, אני חושבת שהייתי מבינה בעוד רגע, אבל טיפת הגשם הזאת שכנעה אותי לגמרי. עכשיו אזכור תמיד. שוּ־יא זה אומר גשם, או 'עומד לרדת גשם'. הרי, אבא!" היא קמה ורקדה סביבו. "נניח שהיית יוצא לפני שהתעוררתי, ומצייר שוּ־יא בפיח שעל הקיר, הייתי יודעת שעומד לרדת גשם, והייתי לוקחת את ברדס עור הבונה שלי. אמא לא הייתה מופתעת?"
טגומאי קם ורקד. (בימים ההם לאבות לא היה אכפת לעשות דברים כאלה.) "יותר מזה! יותר מזה!" אמר. "נניח שהייתי רוצה להגיד לך שלא ירד הרבה גשם ושאת צריכה לרדת אל הנהר, מה היינו מציירים? תגידי קודם את המילים בשפת טגומאי."
"שוּ־יא־לאס, יא מארוּ. (מי־שמיים נגמרים. אל הנהר בואי.) כמה הרבה צלילים חדשים! אני לא מבינה איך נוכל לצייר אותם."
"אבל אני מבין, אני מבין!" אמר טגומאי. "רק תקשיבי רגע, טאפי, ולא נעשה יותר היום. את שוּ־יא כבר יש לנו, נכון? אבל הלאס הזה הוא חידה. לה־לה־לה." והוא נופף בשן הכריש שלו.
"יש את הנחש־הלוחש בסוף, ואת פה־הקרפיון לפני הנחש, אס־אס־אס. חסר לנו רק לה־לה," אמרה טאפי.
"אני יודע, אבל אנחנו צריכים לעשות לה־לה. ואנחנו האנשים הראשונים בכל העולם שניסו אי פעם לעשות את זה, טאפימאי!"
"טוב," אמרה טאפי ופיהקה, כי הייתה עייפה למדי. "לאס זה אומר גם נשבר או נגמר, לא רק מסתיים, נכון?"
"כן, נכון," אמר טגומאי. "טוֹ־לאס זה אומר שאין מים במכל, ואמא לא יכולה לבשל, ודווקא כשאני הולך לצוד."
"ושִׁי־לאס זה אומר שהחנית שלך שבורה. אילו רק חשבתי על זה, במקום לצייר ציורים טיפשיים של בונים בשביל הזר!"
"לה! לה! לה!" אמר טגומאי, מנופף במקל שלו ומזעיף פנים. "אוף!"
"יכולתי לצייר שִׁי בקלות," המשיכה טאפי. "ואז הייתי מציירת את החנית שלך שבורה כולה, ככה!" והיא ציירה.
"בדיוק הדבר," אמר טגומאי. "זה לה, לגמרי. וזה גם לא דומה לאף אחד מהסימנים האחרים." והוא צייר את זה.
"עכשיו יא. הו, את זה כבר עשינו. עכשיו מארוּ. מם־מם־מם. מם סוגר את הפה, נכון? נצייר פה סגור, ככה." והוא צייר.
"ואחר כך פה־הקרפיון הפתוח. זה עושה מה־מה־מה! אבל מה עם הדבר הזה, ררררר, טאפי?"
"זה נשמע מחוספס ומשונן כולו, כמו המסור משן כריש שלך, כשאתה חותך קרש לקאנו," אמרה טאפי.
"את מתכוונת חד כולו בשוליים, ככה?" אמר טגומאי. והוא צייר.
"בדיוק," אמרה טאפי. "אבל אנחנו לא צריכים את כל השיניים האלה. שים רק שתיים."
"אשים רק אחת," אמר טגומאי. "אם המשחק הזה שלנו יהיה מה שאני חושב שהוא יהיה, ככל שנעשה את ציורי־הצלילים שלנו קלים יותר, כך ייטב לכולם." והוא צייר.
"עכשיו יש לנו את זה," אמר טגומאי, עומד על רגל אחת. "אצייר את כולם בשורה, כמו דגים."
"אולי כדאי שנשים חתיכת מקל קטנה, או משהו, בין כל מילה, כדי שלא יתחככו זה בזה וידחפו זה את זה, כמו קרפיונים?"
"הו, אשאיר רווח בשביל זה," אמר אבא שלה. ובסערור רב הוא צייר את כולם בלי להפסיק, על פיסה גדולה וחדשה של קליפת ליבנה.
"שוּ־יא־לאס יא־מארוּ," אמרה טאפי, קוראת בקול, צליל אחר צליל.
"זה מספיק להיום," אמר טגומאי. "וחוץ מזה, את מתעייפת, טאפי. לא חשוב, יקירתי. נגמור הכול מחר, ואז יזכרו אותנו שנים על שנים, אחרי שהעצים הכי גדולים שאת רואה כבר ייחתכו כולם לעצי הסקה."
אז הם הלכו הביתה, וכל אותו ערב ישב טגומאי בצד אחד של האש וטאפי בצד השני, מציירים יא ויו ושוּ ושִׁי בפיח שעל הקיר, ומצחקקים יחד, עד שאמא שלה אמרה: "באמת, טגומאי, אתה גרוע יותר מטאפי שלי."
"בבקשה אל תכעסי," אמרה טאפי. "זו רק ההפתעה־הסודית שלנו, אמא יקרה, ונספר לך עליה הכול ברגע שהיא תיגמר. אבל בבקשה אל תשאלי אותי מה זה עכשיו, אחרת אצטרך לספר."
אז אמא שלה, בזהירות רבה, לא שאלה. ומוקדם בבוקר שלמחרת ירד טגומאי אל הנהר לחשוב על ציורי־צלילים חדשים, וכשטאפי קמה, היא ראתה "יא־לאס" (המים נגמרים, או אוזלים) כתוב בגיר על דופן מכל המים הגדול, העשוי אבן, שמחוץ למערה.
"אממ," אמרה טאפי. "ציורי־הצלילים האלה מטרידים למדי! זה ממש כאילו אבא בא לכאן בעצמו ואמר לי להביא עוד מים לאמא לבישול." היא הלכה אל המעיין שמאחורי הבית ומילאה את המכל בדלי מקליפת עץ, ואז רצה אל הנהר ומשכה באוזנו השמאלית של אבא שלה, זו שהייתה שייכת לה למשוך בה כשהייתה ילדה טובה.
"עכשיו בואי, ונצייר את כל ציורי־הצלילים שנשארו," אמר אבא שלה. והיה להם יום מסערער ביותר, וארוחת צהריים נהדרת באמצע, ושני משחקי השתוללות. כשהגיעו לצליל ט, אמרה טאפי שמכיוון שהשם שלה, והשם של אבא שלה והשם של אמא שלה, כולם מתחילים בצליל הזה, הם צריכים לצייר מין תמונה משפחתית שלהם עצמם, מחזיקים ידיים. זה היה טוב ויפה לצייר פעם או פעמיים, אבל כשהגיעו לצייר את זה שש או שבע פעמים, טאפי וטגומאי ציירו את זה בשריטות מרושלות יותר ויותר, עד שלבסוף הצליל ט היה רק טגומאי דק וארוך, וזרועותיו פשוטות לצדדים להחזיק את טאפי ואת טשומאי. (כך נולדה האות הלטינית T.)
הרבה מהציורים האחרים היו יפים מדי בהתחלה, במיוחד לפני ארוחת הצהריים, אבל ככל שציירו אותם שוב ושוב על קליפת ליבנה, הם נעשו פשוטים וקלים יותר, עד שלבסוף אפילו טגומאי אמר שאינו מוצא בהם שום פגם. הם הפכו את הנחש־הלוחש לכיוון השני בשביל הצליל ז (האות Z), כדי להראות שהוא לוחש לאחור, ברכות ובעדינות. והם עשו רק סלסול קטן בשביל אֶ (האות E), כי הוא הופיע בציורים לעיתים קרובות כל כך. והם ציירו ציורים של הבונה הקדוש של בני טגומאי בשביל הצליל ב (האות B). ומכיוון שהיה זה רעש מגעיל ואפי, הם ציירו פשוט אפים בשביל הצליל נ (האות N), עד שהתעייפו. והם ציירו ציור של פיו של זאב המים הגדול שבאגם בשביל הצליל ג החמדן (האות G). והם ציירו שוב את פיו של זאב המים, עם חנית מאחוריו, בשביל הצליל ק השורט והמכאיב (האות K). והם ציירו ציורים של חתיכה קטנה מהנהר וגאי המתפתל בשביל הצליל וו, המתפתל־מתפתל והנעים (האות W). וכן הלאה וכן הלאה, ועוד ועוד, עד שגמרו לעשות ולצייר את כל ציורי־הצלילים שרצו, והנה היה האלף־בית, שלם כולו.
ואחרי אלפי אלפי אלפי שנים, ואחרי כתב חרטומים וכתב דמוטי, וכתבים נילוטיים, וכתבי סתרים, וכתב כופי, ורונות, וכתבים דוריים ויוניים, וכל מיני שטיקים וטריקים אחרים (כי הוונים, והנגוסים, והאחונדים, ושומרי המסורת לעולם לא יכלו להניח לדבר טוב כשראו אותו), חזר האלף־בית הישן, הטוב, הקל והמובן, A, B, C, D, E וכל השאר, לצורתו הנכונה, כדי שכל האהובות היקרות ילמדו אותו כשיהיו גדולות מספיק.
אבל אני זוכר את טגומאי בופסולאי, ואת טאפימאי מטאלומאי, ואת טשומאי טווינדרו, אמה היקרה, ואת כל הימים שעברו. וכך זה היה, בדיוק כך, פשוט כך, לפני זמן מה, על גדות הוגאי הגדול!
מכל שבט טגומאי
שנראה מפואר אז, איש לא נותר;
על מרו דאון קוקיות קוראות,
והשקט והשמש הם כל מה שנותר.
אבל כשהשנים הנאמנות חוזרות,
ולבבות שלא נפצעו שרים שוב,
באה טאפי רוקדת בין השרכים
להוביל את האביב של סארי שוב.
מצחה עטור עלי שרך,
ותלתלי פיה זהובים מתעופפים מעל;
עיניה בורקות כמו יהלומים,
וכחולות יותר מן השמיים שמעל.
בנעלי מוקסין ובגלימת עור צבי,
ללא פחד, חופשייה ויפה היא מרחפת,
ומדליקה את עשן העצים הלחים שלה, הקטן,
להראות לאבא שלה לאן היא מרחפת.
כי רחוק, הו, רחוק מאוד מאחור,
רחוק כל כך שאינה יכולה לקרוא לו,
בא טגומאי, לבדו, למצוא
את הבת שהייתה הכול בשבילו.