לפני הרבה הרבה זמן, בזמן מוקדם ביותר, היה איש מתקופת האבן החדשה. הוא לא היה יוטי ולא אנגלי, ואפילו לא דרווידי, אף שיכול היה בהחלט להיות, אהובתי היקרה, אבל לא חשוב למה. הוא היה איש קדמון, והוא גר מערתית במערה, ולבש מעט מאוד בגדים, והוא לא ידע לקרוא ולא ידע לכתוב ולא רצה, וחוץ מכשהיה רעב, הוא היה מאושר לגמרי. שמו היה טגומאי בופסולאי, ופירוש השם הוא "איש־שאינו־שם־את־רגלו־קדימה־בחיפזון", אבל אנחנו, הו אהובתי היקרה, נקרא לו טגומאי, בקיצור. ושם אשתו היה טשומאי טווינדרו, ופירוש השם הוא "גברת־ששואלת־המון־המון־שאלות", אבל אנחנו, הו אהובתי היקרה, נקרא לה טשומאי, בקיצור. ושם בתו, הילדה הקטנה, היה טאפימאי מטאלומאי, ופירוש השם הוא "אדם־קטן־בלי־שום־נימוסים־שצריך־להרביץ־לו", אבל אני אקרא לה טאפי. והיא הייתה האהובה היקרה של טגומאי בופסולאי, והאהובה היקרה של אמא שלה, ולא הרביצו לה אפילו חצי ממה שהיה טוב בשבילה, ושלושתם היו מאושרים מאוד. ברגע שטאפי יכלה להתרוצץ, היא הלכה לכל מקום עם אבא שלה, טגומאי, ולפעמים הם לא חזרו הביתה למערה עד שהיו רעבים. ואז הייתה טשומאי טווינדרו אומרת: "איפה בשם העולם הייתם שניכם, שהתלכלכתם כל כך נורא? באמת, טגומאי שלי, אתה לא טוב יותר מטאפי שלי."
ועכשיו שימי לב והקשיבי!
יום אחד ירד טגומאי בופסולאי דרך ביצת הבונים אל נהר וגאי, לדקור קרפיונים בחנית לארוחת הערב, וגם טאפי הלכה. החנית של טגומאי הייתה עשויה עץ, עם שיני כריש בקצה, ועוד לפני שתפס דג אחד, הוא שבר אותה בטעות, ישר לרוחבה, כשתקע אותה חזק מדי בקרקעית הנהר. הם היו קילומטרים על קילומטרים מן הבית (כמובן שארוחת הצהריים הייתה איתם, בשקית קטנה), וטגומאי שכח להביא חניתות נוספות.
"הנה לך תבשיל דגים נאה!" אמר טגומאי. "יקח לי חצי יום לתקן את זה."
"יש לך את החנית השחורה הגדולה בבית," אמרה טאפי. "תן לי לרוץ בחזרה למערה ולבקש מאמא שתיתן לי אותה."
"זה רחוק מדי בשביל הרגליים הקטנות והשמנמנות שלך," אמר טגומאי. "וחוץ מזה, את עלולה ליפול לביצת הבונים ולטבוע. נצטרך להסתדר עם מה שיש." הוא התיישב והוציא שקית קטנה מעור, שקית־תיקונים, מלאה גידים של אייל צפוני ורצועות עור וגושי שעוות דבורים ושרף, והתחיל לתקן את החנית.
גם טאפי התיישבה, אצבעות רגליה במים וסנטרה בכף ידה, וחשבה חזק מאוד. ואז אמרה: "תגיד, אבא, זה נוראי ממש שאתה ואני לא יודעים לכתוב, נכון? אילו ידענו, יכולנו לשלוח הודעה ולבקש את החנית החדשה."
"טאפי," אמר טגומאי, "כמה פעמים אמרתי לך לא להשתמש בסלנג? 'נוראי ממש' זו לא מילה יפה. אבל עכשיו, כשאת מזכירה את זה, זה באמת היה יכול להיות נוח, אילו יכולנו לכתוב הביתה."
בדיוק אז בא איש־זר לאורך הנהר, אבל הוא היה שייך לשבט רחוק, הטווארים, ולא הבין מילה אחת משפתו של טגומאי. הוא עמד על הגדה וחייך אל טאפי, כי בבית הייתה לו ילדה קטנה משלו. טגומאי שלף צרור גידי צבי משקית־התיקונים שלו והמשיך לתקן את החנית.
"בוא הנה," אמרה טאפי. "אתה יודע איפה אמא שלי גרה?" והאיש־הזר אמר "אממ!", כי הוא היה, כמו שאת יודעת, טווארי.
"טיפש!" אמרה טאפי, ורקעה ברגלה, כי ראתה להקה של קרפיונים גדולים מאוד עולה במעלה הנהר, בדיוק כשאבא שלה לא יכול היה להשתמש בחנית שלו.
"אל תטרידי מבוגרים," אמר טגומאי, עסוק כל כך בתיקון החנית, שלא הסתובב.
"אני לא מטרידה," אמרה טאפי. "אני רק רוצה שהוא יעשה מה שאני רוצה שהוא יעשה, והוא לא מבין."
"אז אל תטרידי אותי," אמר טגומאי, והמשיך למשוך ולמתוח את גידי הצבי, ופיו מלא קצוות משתלשלים. האיש־הזר, טווארי אמיתי, התיישב על הדשא, וטאפי הראתה לו מה אבא שלה עושה. האיש־הזר חשב: "זו ילדה נפלאה מאוד. היא רוקעת לעברי ברגלה ועושה לי פרצופים. היא בטח בתו של הראש האציל ההוא, שהוא כל כך גדול, שהוא בכלל לא שם לב אליי." אז הוא חייך בנימוס רב עוד יותר מקודם.
"ועכשיו," אמרה טאפי, "אני רוצה שתלך לאמא שלי, כי הרגליים שלך ארוכות משלי, ואתה לא תיפול לביצת הבונים, ותבקש את החנית השנייה של אבא, זו עם הידית השחורה, שתלויה מעל האח שלנו."
האיש־הזר (והוא היה טווארי) חשב: "זו ילדה נפלאה מאוד מאוד. היא מנופפת בזרועותיה וצועקת עליי, אבל אני לא מבין מילה ממה שהיא אומרת. אבל אם לא אעשה מה שהיא רוצה, אני חושש מאוד שהראש המתנשא ההוא, האיש־שמפנה־את־גבו־למבקרים, יכעס." הוא קם, תלש פיסת קליפה גדולה ושטוחה מעץ ליבנה ונתן אותה לטאפי. את זה הוא עשה, אהובתי היקרה, כדי להראות שליבו לבן כמו קליפת הליבנה ושאין לו כוונה רעה. אבל טאפי לא ממש הבינה.
"הו!" אמרה. "עכשיו אני מבינה! אתה רוצה את כתובת־המגורים של אמא שלי? כמובן שאני לא יודעת לכתוב, אבל אני יודעת לצייר ציורים, אם יש לי משהו חד לשרוט בו. בבקשה תשאיל לי את שן הכריש מהשרשרת שלך."
האיש־הזר (והוא היה טווארי) לא אמר כלום, אז טאפי הושיטה את ידה הקטנה ומשכה בשרשרת היפה, עשויה חרוזים וזרעים ושן כריש, שהייתה על צווארו.
האיש־הזר (והוא היה טווארי) חשב: "זו ילדה נפלאה מאוד מאוד מאוד. שן הכריש שעל השרשרת שלי היא שן כריש מכושפת, ותמיד אמרו לי שאם מישהו ייגע בה בלי רשותי, הוא יתנפח מייד או יתפוצץ. אבל הילדה הזאת לא מתנפחת ולא מתפוצצת, והראש החשוב ההוא, האיש־שמקפיד־על־עניינו־בלבד, שעוד לא שם לב אליי בכלל, לא נראה מפחד שהיא תתנפח או תתפוצץ. כדאי שאהיה מנומס יותר."
אז הוא נתן לטאפי את שן הכריש, והיא נשכבה שטוחה על הבטן, רגליה באוויר, כמו שעושים אנשים מסוימים על רצפת הסלון כשהם רוצים לצייר ציורים, ואמרה: "עכשיו אצייר לך כמה ציורים יפים! אתה יכול להסתכל מעבר לכתף שלי, אבל אסור לך לטלטל. קודם אצייר את אבא דג. זה לא כל כך דומה לו, אבל אמא תבין, כי ציירתי את החנית שלו שבורה. טוב, עכשיו אצייר את החנית השנייה שהוא רוצה, החנית עם הידית השחורה. זה נראה כאילו היא תקועה בגב של אבא, אבל זה בגלל ששן הכריש החליקה ופיסת הקליפה הזאת לא גדולה מספיק. זו החנית שאני רוצה שתביא, אז אצייר ציור שלי עצמי מסבירה לך. השיער שלי לא עומד ככה כמו שציירתי, אבל ככה יותר קל לצייר. עכשיו אצייר אותך. אני חושבת שאתה באמת נחמד מאוד, אבל אני לא מצליחה לעשות אותך יפה בציור, אז אסור לך להיעלב. אתה נעלב?"
האיש־הזר (והוא היה טווארי) חייך. הוא חשב: "בטח עומד להתרחש קרב גדול איפשהו, והילדה יוצאת הדופן הזאת, שלוקחת את שן הכריש המכושפת שלי ולא מתנפחת ולא מתפוצצת, אומרת לי לקרוא לכל השבט של הראש הגדול שיבוא לעזור לו. הוא ראש גדול, אחרת היה שם לב אליי."
"תראה," אמרה טאפי, מציירת חזק מאוד ובשריטות למדי, "עכשיו ציירתי אותך, ושמתי לך ביד את החנית שאבא רוצה, רק כדי להזכיר לך שאתה צריך להביא אותה. עכשיו אראה לך איך למצוא את כתובת־המגורים של אמא שלי. אתה הולך עד שאתה מגיע לשני עצים (אלה עצים), ואז אתה עובר גבעה (זו גבעה), ואז אתה מגיע לביצת בונים, מלאה כולה בבונים. לא ציירתי את כל הבונים, כי אני לא יודעת לצייר בונים, אבל ציירתי את הראשים שלהם, וזה כל מה שתראה מהם כשתעבור את הביצה. תיזהר שלא תיפול! ואז המערה שלנו נמצאת ממש מעבר לביצת הבונים. היא לא באמת גבוהה כמו הגבעות, אבל אני לא יודעת לצייר דברים קטנים מאוד. זו אמא שלי בחוץ. היא יפה. היא האמא הכי יפה־יפה שהייתה אי פעם, אבל היא לא תיעלב כשתראה שציירתי אותה כל כך פשוטה. היא תהיה גאה בי, כי אני יודעת לצייר. ועכשיו, למקרה שתשכח, ציירתי את החנית שאבא רוצה מחוץ למערה שלנו. באמת היא בפנים, אבל תראה את הציור לאמא שלי, והיא תיתן לך אותה. ציירתי אותה מרימה ידיים, כי אני יודעת שהיא תשמח כל כך לראות אותך. נכון שזה ציור יפה? ואתה מבין לגמרי, או שאסביר שוב?"
האיש־הזר (והוא היה טווארי) הסתכל בציור והנהן חזק מאוד. הוא אמר לעצמו: "אם לא אביא את השבט של הראש הגדול הזה לעזור לו, הוא ייהרג בידי אויביו, שמתקרבים מכל הצדדים עם חניתות. עכשיו אני מבין למה הראש הגדול העמיד פנים שהוא לא שם לב אליי! הוא פחד שאויביו מתחבאים בשיחים ויראו אותו. לכן הפנה אליי את גבו, ונתן לילדה החכמה והנפלאה לצייר את הציור הנורא שמראה לי את צרותיו. אלך ואביא לו עזרה משבטו." הוא אפילו לא שאל את טאפי מה הדרך, אלא דהר אל תוך השיחים כמו הרוח, ופיסת קליפת הליבנה בידו, וטאפי התיישבה, מרוצה מאוד.
"מה עשית, טאפי?" אמר טגומאי. הוא כבר תיקן את החנית שלו, ונופף בה בזהירות הלוך ושוב.
"זה סידור קטן משלי, אבא יקר," אמרה טאפי. "אם לא תשאל אותי שאלות, תדע הכול בעוד זמן קצר, ותופתע. אתה לא יודע כמה תופתע, אבא! תבטיח שתופתע."
"טוב מאוד," אמר טגומאי, והמשיך לדוג.
האיש־הזר (ידעת שהוא היה טווארי?) מיהר משם עם הציור ורץ כמה קילומטרים, עד שבמקרה גמור מצא את טשומאי טווינדרו בפתח המערה שלה, משוחחת עם כמה גבירות אחרות מתקופת האבן החדשה, שבאו לארוחת צהריים קדמונית. טאפי הייתה דומה מאוד לטשומאי, במיוחד בחלק העליון של הפנים ובעיניים, ולכן האיש־הזר (טווארי טהור, תמיד) חייך בנימוס והגיש לטשומאי את קליפת הליבנה. הוא רץ חזק, כך שהתנשף, ורגליו היו שרוטות מקוצי פטל, אבל הוא עדיין ניסה להיות מנומס.
ברגע שטשומאי ראתה את הציור, היא צרחה בכל כוחה והתנפלה על האיש־הזר. שאר הגבירות מתקופת האבן החדשה הפילו אותו מייד והתיישבו עליו בשורה ארוכה של שש, בזמן שטשומאי משכה לו בשיער.
"זה ברור כמו האף על פניו של האיש־הזר הזה," אמרה. "הוא נעץ בטגומאי שלי חניתות מכל הצדדים, והבהיל את טאפי המסכנה עד שהשיער שלה סומר כולו, ולא די לו בזה, הוא עוד מביא לי ציור מחריד של איך זה נעשה. תראו!" היא הראתה את הציור לכל הגבירות מתקופת האבן החדשה, שישבו בסבלנות על האיש־הזר. "הנה טגומאי שלי עם יד שבורה. הנה חנית תקועה בגבו. הנה איש עם חנית, מוכן לזרוק. הנה עוד איש שזורק חנית ממערה. והנה להקה שלמה של אנשים" (אלה היו בעצם הבונים של טאפי, אבל הם באמת נראו די כמו אנשים) "מתקרבים מאחורי טגומאי. נכון שזה מזעזע!"
"מזעזע ביותר!" אמרו הגבירות מתקופת האבן החדשה, ומילאו את שערו של האיש־הזר בבוץ (מה שהפתיע אותו), ותופפו על תופי השבט המהדהדים, וכינסו את כל ראשי שבט טגומאי, עם ההטמנים והדולמנים שלהם, וכל הנגוסים, הוונים והאחונדים של הארגון, בנוסף על המכשפים, האנגקוקים, אנשי הג'וג'ו, הנזירים וכל השאר, שהחליטו שלפני שיכרתו את ראשו של האיש־הזר, הוא יוביל אותם מייד אל הנהר ויראה להם איפה החביא את טאפי המסכנה.
בשלב הזה האיש־הזר (למרות שהיה טווארי) כבר היה מרוגז באמת. הם מילאו את שערו בבוץ עד שהתקשה לגמרי. הם גלגלו אותו הלוך ושוב על חלוקי אבן גבשושיים. הם ישבו עליו בשורה ארוכה של שש. הם חבטו בו והלמו בו עד שבקושי יכול היה לנשום. ואף על פי שלא הבין את שפתם, הוא היה כמעט בטוח שהשמות שקראו לו הגבירות מתקופת האבן החדשה לא היו שמות של גבירות מנומסות. ובכל זאת, הוא לא אמר כלום עד שכל שבט טגומאי התאסף, ואז הוביל אותם בחזרה אל גדת נהר וגאי, ושם הם מצאו את טאפי משחילה שרשראות של חיננית, ואת טגומאי דוקר בזהירות קרפיונים קטנים בחנית המתוקנת שלו.
"נו, הייתם מהירים!" אמרה טאפי. "אבל למה הבאת כל כך הרבה אנשים? אבא יקר, זו ההפתעה שלי. אתה מופתע, אבא?"
"מאוד," אמר טגומאי, "אבל זה הרס לי את כל הדיג של היום. הרי כל השבט היקר, הטוב, הנחמד, הנקי והשקט נמצא כאן, טאפי."
וכך באמת היה. בראש הלכו טשומאי טווינדרו והגבירות מתקופת האבן החדשה, אוחזות חזק באיש־הזר, ששערו היה מלא בוץ (אף על פי שהיה טווארי). אחריהן בא הראש העליון, סגן הראש, ממלא המקום ועוזרי הראש (כולם חמושים עד השיניים העליונות), ההטמנים וראשי המאות, הפלטוֹפים עם הפלוגות שלהם, והדולמנים עם הגדודים שלהם, והוונים, הנגוסים והאחונדים מאספים את המחנה (גם הם חמושים עד השיניים). אחריהם בא השבט, לפי סדר הדרגות, מבעלי ארבע מערות (אחת לכל עונה), מכלאה פרטית לאיילים צפוניים ושני מפלי סלמון, ועד צמיתים בני דרגות נמוכות, בעלי לסתות בולטות, שזכאים בחצי זכות לחצי עור דוב בלילות החורף, שישה מטרים מן האש, ועבדים קשורים לאדמה, שזכאים לעצם מח מגורדת אחרי מות אדונם (נכון שאלה מילים יפות, אהובתי היקרה?). כולם היו שם, מקפצים וצועקים, והם הבהילו כל דג לאורך שלושים קילומטרים, וטגומאי הודה להם בנאום שוטף של תקופת האבן החדשה.
ואז רצה טשומאי טווינדרו ונישקה וחיבקה את טאפי הרבה מאוד. אבל הראש העליון של שבט טגומאי תפס את טגומאי בנוצות שבציצת ראשו, וטלטל אותו בחומרה.
"הסבר! הסבר! הסבר!" צעק כל שבט טגומאי.
"רחמים!" אמר טגומאי. "עזוב לי את הציצית. אדם לא יכול לשבור את חנית הקרפיונים שלו בלי שכל הסביבה תנחת עליו? אתם עם תחבן מאוד."
"אני לא מאמינה שבסוף הבאתם את החנית עם הידית השחורה של אבא שלי," אמרה טאפי. "ומה אתם עושים לאיש־הזר הנחמד שלי?"
הם חבטו בו בזוגות ובשלשות ובעשרות, עד שעיניו הסתובבו סביב סביב. הוא יכול היה רק להתנשף ולהצביע על טאפי.
"איפה האנשים הרעים שדקרו אותך בחניתות, יקירי?" אמרה טשומאי טווינדרו.
"לא היו שום אנשים כאלה," אמר טגומאי. "המבקר היחיד שלי הבוקר היה הבחור המסכן שאתם מנסים לחנוק. אתם לא בריאים, או שאתם חולים, הו שבט טגומאי?"
"הוא בא עם ציור מחריד," אמר הראש העליון, "ציור שהראה שאתה מלא חניתות."
"אה־אממ... אולי כדאי שאסביר שאני נתתי לו את הציור הזה," אמרה טאפי, אבל לא הרגישה כל כך נוח.
"את!" אמר כל שבט טגומאי יחד. "אדם־קטן־בלי־שום־נימוסים־שצריך־להרביץ־לו! את?"
"טאפי יקירתי, אני חושש שאנחנו בצרה קטנה," אמר אבא שלה, ושם את זרועו סביבה, כך שלא היה אכפת לה.
"הסבר! הסבר! הסבר!" אמר הראש העליון של שבט טגומאי, וקיפץ על רגל אחת.
"רציתי שהאיש־הזר יביא את החנית של אבא, אז ציירתי אותה," אמרה טאפי. "לא היו הרבה חניתות. הייתה רק חנית אחת. ציירתי אותה שלוש פעמים, ליתר ביטחון. לא יכולתי לעשות שהיא לא תיראה כאילו היא תקועה בראש של אבא, לא היה מקום על קליפת הליבנה. והדברים האלה שאמא קראה להם אנשים רעים הם הבונים שלי. ציירתי אותם כדי להראות לו את הדרך דרך הביצה. וציירתי את אמא בפתח המערה, מרוצה, כי הוא איש־זר נחמד. ואני חושבת שאתם פשוט האנשים הכי טיפשים בעולם," אמרה טאפי. "הוא איש נחמד מאוד. למה מילאתם לו את השיער בבוץ? תרחצו אותו!"
איש לא אמר דבר במשך זמן רב, עד שהראש העליון צחק. ואז צחק האיש־הזר (שלפחות היה טווארי). ואז צחק טגומאי עד שנפל שטוח על הגדה. ואז צחק כל השבט, יותר וחזק יותר ורם יותר. היחידות שלא צחקו היו טשומאי טווינדרו וכל הגבירות מתקופת האבן החדשה. הן היו מנומסות מאוד כלפי כל בעליהן, ואמרו "אידיוט!" המון המון פעמים.
ואז קרא הראש העליון של שבט טגומאי, ואמר, ושר: "הו אדם־קטן־בלי־שום־נימוסים־שצריך־להרביץ־לו, גילית המצאה גדולה!"
"לא התכוונתי. רק רציתי את החנית עם הידית השחורה של אבא," אמרה טאפי.
"לא חשוב. זו המצאה גדולה, ויום אחד יקראו לה בני האדם 'כתב'. בינתיים אלה רק ציורים, וכמו שראינו היום, לא תמיד מבינים ציורים כמו שצריך. אבל יבוא יום, הו תינוקת של טגומאי, שבו נעשה אותיות, את כולן, אחת אחת, ונוכל לקרוא וגם לכתוב, ואז תמיד נגיד בדיוק את מה שאנחנו מתכוונים, בלי שום טעויות. שהגבירות מתקופת האבן החדשה ירחצו את הבוץ משערו של הזר."
"אשמח על זה," אמרה טאפי, "כי אחרי הכול, אף שהבאתם כל חנית וחנית שיש בשבט טגומאי, שכחתם את החנית עם הידית השחורה של אבא שלי."
ואז קרא הראש העליון, ואמר, ושר: "טאפי יקירתי, בפעם הבאה שתכתבי מכתב־ציורים, כדאי שתשלחי איתו איש שיודע לדבר בשפה שלנו, כדי שיסביר מה הוא אומר. לי זה לא אכפת, כי אני הראש העליון, אבל זה רע מאוד לשאר שבט טגומאי, וכמו שאת רואה, זה מפתיע את הזר."
ואז אימצו את האיש־הזר (טווארי אמיתי מטוואר) לתוך שבט טגומאי, כי הוא היה ג'נטלמן ולא עשה עניין מהבוץ שהגבירות מתקופת האבן החדשה שמו לו בשיער. אבל מאותו יום ועד היום (ואני מניח שזו כולה אשמתה של טאפי), מעט מאוד ילדות קטנות אהבו אי פעם ללמוד לקרוא ולכתוב. רובן מעדיפות לצייר ציורים ולשחק עם האבות שלהן, בדיוק כמו טאפי.
יש דרך שעוברת ליד מרו דאון,
שביל עשב היא היום, ויפה,
שעה הליכה מן העיר גילדפורד,
מעל הנהר וויי, צופה.
כאן, כששמעו את פעמוני הסוסים מצלצלים,
הבריטים הקדמונים התלבשו ורכבו
לראות את הפניקים הכהים מביאים
את סחורתם בדרך המערב, כשהם באו.
וכאן, או בערך כאן, הם נפגשו,
לשיחות בין עמים ועוד כאלה,
להחליף חרוזים באבן סבח שחורה,
ובדיל בענקי צדפים, ועוד כאלה.
אבל הרבה הרבה לפני הזמן ההוא
(כשביזונים עוד שוטטו עליה),
טיפסו טאפי ואבא שלה
על הגבעה ההיא, והיה ביתם עליה.
אז בנו בונים בנחל ברודסטון
ועשו ביצה במקום שבו ברמלי עומדת;
ודובים משֵׁר היו באים לחפש
את טאפימאי, במקום שבו שמלי עומדת.
הוויי, שטאפי קראה לו וגאי,
היה אז גדול פי שישה, ועוד יותר;
וכל שבט טגומאי
נראה אז מפואר, מפואר!