"חג המולד לא יהיה חג המולד בלי מתנות," רטנה ג'ו, ששכבה על השטיח.
"כמה נורא להיות עניים!" נאנחה מג והביטה בשמלתה הישנה.
"אני לא חושבת שזה הוגן שלבנות מסוימות יש המון דברים יפים, ולבנות אחרות אין כלום," הוסיפה איימי הקטנה, ומשכה באפה בעלבון.
"יש לנו את אבא ואת אמא, ויש לנו זו את זו," אמרה בת' בשביעות רצון מהפינה שלה.
ארבעת הפרצופים הצעירים, שאור האח האיר עליהם, התבהרו למשמע המילים העליזות, אבל שוב התקדרו כשג'ו אמרה בעצב, "אין לנו את אבא, ולא יהיה לנו עוד הרבה זמן." היא לא אמרה "אולי אף פעם", אבל כל אחת מהן הוסיפה את זה בלבה, כשחשבה על אבא הרחוק, שם, במקום שבו נלחמו.
איש לא דיבר במשך דקה. ואז אמרה מג בקול אחר, "אתן יודעות שהסיבה שאמא הציעה שלא נקבל מתנות בחג המולד הזה היא שהחורף הזה הולך להיות קשה לכולם. והיא חושבת שאסור לנו לבזבז כסף על הנאות, כשהגברים שלנו סובלים כל כך בצבא. אנחנו לא יכולות לעשות הרבה, אבל אנחנו יכולות להקריב קורבנות קטנים, וצריך לעשות את זה בשמחה. אבל אני חוששת שאני לא עושה את זה בשמחה." ומג הניעה בראשה, כשחשבה בצער על כל הדברים היפים שרצתה.
"אבל אני לא חושבת שהמעט שהיינו מבזבזות היה עוזר במשהו. לכל אחת מאיתנו יש דולר אחד, והצבא לא ממש ייעזר אם ניתן לו אותו. אני מסכימה לא לצפות לשום דבר מאמא או מכן, אבל אני כן רוצה לקנות לעצמי את 'אונדינה וסינטרם'. אני רוצה אותו כבר כל כך הרבה זמן," אמרה ג'ו, שהייתה תולעת ספרים.
"אני תכננתי לקנות בכסף שלי תווים חדשים," אמרה בת' באנחה קטנה, שאיש לא שמע מלבד מטאטא האח ומחזיק הקומקום.
"אני אקנה קופסה יפה של עפרונות ציור של פאבר. אני באמת צריכה אותם," אמרה איימי בהחלטיות.
"אמא לא אמרה כלום על הכסף שלנו, והיא לא תרצה שנוותר על הכול. בואו כל אחת תקנה מה שהיא רוצה, ונעשה קצת כיף. אני בטוחה שאנחנו עובדות מספיק קשה כדי להרוויח את זה," קראה ג'ו, ובחנה את עקבי נעליה כמו ג'נטלמן.
"אני יודעת שאני עובדת קשה. אני מלמדת את הילדים המעייפים האלה כמעט כל היום, כשאני כל כך משתוקקת ליהנות בבית," התחילה מג, שוב בטון המתלונן.
"את לא סובלת אפילו חצי ממה שאני סובלת," אמרה ג'ו. "איך היית רוצה להיות סגורה שעות עם גברת זקנה, עצבנית וקפדנית, שמריצה אותך כל הזמן, אף פעם לא מרוצה, ומציקה לך עד שאת מוכנה לעוף מהחלון או לבכות?"
"לא יפה להתלונן, אבל אני באמת חושבת ששטיפת כלים וסידור הבית הם העבודה הכי גרועה בעולם. זה מרגיז אותי, והידיים שלי נעשות כל כך נוקשות, שאני בכלל לא מצליחה להתאמן כמו שצריך." ובת' הביטה בידיה המחוספסות באנחה שכל אחד יכול היה לשמוע הפעם.
"אני לא מאמינה שמישהי מכן סובלת כמוני," קראה איימי, "כי אתן לא צריכות ללכת לבית הספר עם בנות חצופות, שמציקות לך אם את לא יודעת את השיעורים, וצוחקות על השמלות שלך, ומדביקות תווית לאבא שלך אם הוא לא עשיר, ומעליבות אותך כשהאף שלך לא יפה."
"אם את מתכוונת שהן מוציאות עליו דיבה, תגידי את זה, ואל תדברי על תוויות, כאילו אבא הוא צנצנת של מלפפונים חמוצים," יעצה לה ג'ו וצחקה.
"אני יודעת למה אני מתכוונת, ואת לא צריכה להיות כל כך סטירקית בעניין הזה. ראוי להשתמש במילים טובות ולהעשיר את אוצר המילים הלשוני," השיבה איימי בכבוד רב.
"אל תנקרו זו לזו, ילדות. ג'ו, את לא מתגעגעת לכסף שאבא הפסיד כשהיינו קטנות? אוי ואבוי! כמה מאושרות וטובות היינו, אילו לא היו לנו דאגות!" אמרה מג, שזכרה ימים טובים יותר.
"אמרת לפני כמה ימים שאת חושבת שאנחנו הרבה יותר מאושרות מהילדים של משפחת קינג, כי הם כל הזמן רבים ומתלוננים, למרות כל הכסף שלהם."
"נכון, אמרתי, בת'. ובכן, אני חושבת שאנחנו באמת מאושרות יותר. כי אף על פי שאנחנו צריכות לעבוד, אנחנו צוחקות על עצמנו, ואנחנו חבורה עליזה למדי, כמו שג'ו הייתה אומרת."
"ג'ו משתמשת בכזאת שפת רחוב!" העירה איימי, והעיפה מבט נוזף בדמות הארוכה שהשתרעה על השטיח.
ג'ו מיד התיישבה, תחבה את ידיה לכיסים והתחילה לשרוק.
"אל תעשי את זה, ג'ו. זה כל כך בנים!"
"בגלל זה אני עושה את זה."
"אני מתעבת בנות גסות שלא מתנהגות כמו גבירות!"
"ואני שונאת פרחחיות מתגנדרות ומתחנחנות!"
"ציפורים בקן הקטן שלהן חיות בשלום," שרה בת', משכינת השלום, בפרצוף כל כך מצחיק ששני הקולות החדים התרככו לצחוק, וה"ניקורים" נגמרו לאותה פעם.
"באמת, בנות, שתיכן אשמות," אמרה מג, והתחילה להטיף כדרכה של אחות בכורה. "את כבר מספיק גדולה כדי להפסיק עם המעשים הבנים האלה ולהתנהג יפה יותר, ג'וזפין. זה לא היה כל כך משנה כשהיית ילדה קטנה, אבל עכשיו, כשאת כל כך גבוהה ואוספת את השיער למעלה, את צריכה לזכור שאת עלמה צעירה."
"אני לא! ואם איסוף השיער למעלה הופך אותי לעלמה, אני אסרוק אותו בשתי צמות עד שאהיה בת עשרים," קראה ג'ו, תלשה מעליה את רשת השיער ונערה רעמה של שיער ערמוני. "אני שונאת לחשוב שאני צריכה לגדול, ולהיות העלמה מארץ', וללבוש שמלות ארוכות, ולהיראות מעונבת כמו פרח אסטר סיני! זה כבר מספיק גרוע להיות בת, כשאני אוהבת משחקים ועבודות ונימוסים של בנים! אני לא מצליחה להתגבר על האכזבה שלא נולדתי בן. ועכשיו זה עוד יותר גרוע, כי אני מתה ללכת להילחם יחד עם אבא. ואני יכולה רק להישאר בבית ולסרוג, כמו זקנה משעממת!"
וג'ו נערה את גרב הצבא הכחולה עד שהמסרגות נקשו כמו קסטנייטות, וכדור הצמר שלה התגלגל בקפיצות לרוחב החדר.
"ג'ו המסכנה! זה ממש חבל, אבל אין מה לעשות. אז את צריכה לנסות להסתפק בזה שהשם שלך נשמע כמו של בן, ובזה שאת משחקת את האח של כולנו, הבנות," אמרה בת', וליטפה את הראש הפרוע ביד שכל שטיפת הכלים והאבק שבעולם לא יכלו להפוך את מגעה לפחות עדין.
"ובנוגע אלייך, איימי," המשיכה מג, "את פשוט קפדנית ומעונבת מדי. הגינונים שלך מצחיקים עכשיו, אבל את תגדלי להיות אווזה קטנה ומתגנדרת, אם לא תיזהרי. אני אוהבת את הנימוסים היפים שלך ואת הדיבור המעודן שלך, כשאת לא מנסה להיות אלגנטית. אבל המילים המגוחכות שלך גרועות לא פחות משפת הרחוב של ג'ו."
"אם ג'ו היא בן-בת ואיימי אווזה, אז מה אני, בבקשה?" שאלה בת', מוכנה לקבל גם היא את חלקה בהטפה.
"את מתוקה, ותו לא," ענתה מג בחום, ואיש לא חלק עליה, כי 'העכברונת' הייתה חביבת המשפחה.
מכיוון שקוראים צעירים אוהבים לדעת 'איך האנשים נראים', ננצל את הרגע הזה כדי לתת להם תיאור קטן של ארבע האחיות, שישבו וסרגו בדמדומים, בזמן ששלג דצמבר ירד בשקט בחוץ, והאש פצפצה בעליזות בפנים. זה היה חדר נוח, אף על פי שהשטיח היה דהוי והרהיטים פשוטים מאוד. על הקירות היו תלויות תמונה טובה או שתיים, ספרים מילאו את הגומחות, חרציות ושושני חג המולד פרחו בחלונות, ואווירה נעימה של שלום ביתי שררה בו.
מרגרט, הבכורה מבין הארבע, הייתה בת שש עשרה, ויפה מאוד: עגלגלה ובהירה, עם עיניים גדולות, שפע של שיער חום ורך, פה מתוק וידיים לבנות, שהיא הייתה די גאה בהן. ג'ו, בת החמש עשרה, הייתה גבוהה מאוד, רזה ושחומה, והזכירה סייח, כי נראה שאף פעם לא ידעה מה לעשות עם הגפיים הארוכות שלה, שהפריעו לה מאוד. היה לה פה נחוש, אף משעשע ועיניים אפורות וחדות, שנראה כאילו הן רואות הכול, והיו לסירוגין עזות, מבודחות או מהורהרות. שערה הארוך והעבה היה היופי היחיד שלה, אבל בדרך כלל הוא היה דחוס לתוך רשת, כדי שלא יפריע לה. לג'ו היו כתפיים שחוחות, ידיים ורגליים גדולות, בגדים שנראו כאילו הם עפים ממנה, והמראה הלא נוח של נערה שגדלה במהירות והופכת לאישה, ולא אוהבת את זה. אליזבת, או בת', כמו שכולם קראו לה, הייתה נערה ורודת לחיים בת שלוש עשרה, עם שיער חלק ועיניים בורקות, עם התנהגות ביישנית, קול חששני והבעה שלווה שרק לעתים רחוקות הופרעה. אביה קרא לה 'העלמה הקטנה שלווה', והשם התאים לה להפליא, כי נראה שהיא חיה בעולם מאושר משלה, ויוצאת ממנו רק כדי לפגוש את המעטים שבהם בטחה ואותם אהבה. איימי, אף על פי שהייתה הצעירה ביותר, הייתה אדם חשוב ביותר, לפחות לדעתה. עלמת שלג של ממש, עם עיניים כחולות ושיער צהוב שהתסלסל על כתפיה, חיוורת ודקה, ותמיד נשאה את עצמה כמו עלמה צעירה שמקפידה על נימוסיה. מה היה אופיין של ארבע האחיות, את זה נשאיר לכם לגלות.
השעון צלצל שש, ובת', אחרי שטאטאה את האח, הניחה זוג נעלי בית שיתחממו. איכשהו המראה של הנעליים הישנות השפיע לטובה על הבנות, כי אמא עמדה לבוא, וכולן התעודדו כדי לקבל את פניה. מג הפסיקה להטיף והדליקה את המנורה, איימי קמה מהכורסה בלי שביקשו ממנה, וג'ו שכחה כמה היא עייפה והתיישבה כדי להחזיק את נעלי הבית קרוב יותר ללהבות.
"הן ממש בלויות. מרמי חייבת זוג חדש."
"חשבתי לקנות לה זוג בדולר שלי," אמרה בת'.
"לא, אני אקנה!" קראה איימי.
"אני הכי גדולה," התחילה מג, אבל ג'ו קטעה אותה בהחלטיות, "אני הגבר של המשפחה עכשיו, כשאבא לא כאן, ואני אדאג לנעלי הבית, כי הוא ביקש ממני לשמור במיוחד על אמא כל זמן שהוא לא בבית."
"אני אגיד לכן מה נעשה," אמרה בת', "בואו כל אחת תקנה לה משהו לחג המולד, ולא נקנה כלום לעצמנו."
"זה כל כך דומה לך, יקירה! מה נקנה?" קראה ג'ו.
כולן חשבו ברצינות במשך דקה, ואז הכריזה מג, כאילו הרעיון עלה בדעתה למראה ידיה היפות, "אני אתן לה זוג כפפות יפות."
"נעלי צבא, הכי טובות שיש," קראה ג'ו.
"כמה ממחטות, מכופלות ותפורות בשוליים," אמרה בת'.
"אני אקנה בקבוקון של מי קולון. היא אוהבת את זה, וזה לא יעלה הרבה, אז יישאר לי קצת כסף לקנות את העפרונות שלי," הוסיפה איימי.
"איך ניתן לה את הדברים?" שאלה מג.
"נשים אותם על השולחן, ונביא אותה פנימה ונראה אותה פותחת את החבילות. אתן לא זוכרות מה היינו עושות בימי ההולדת שלנו?" ענתה ג'ו.
"תמיד כל כך פחדתי כשהגיע תורי לשבת בכיסא עם הכתר, ולראות את כולכן צועדות מסביב כדי לתת את המתנות, עם נשיקה. אהבתי את הדברים ואת הנשיקות, אבל היה נורא שכולכן יושבות ומסתכלות עליי בזמן שאני פותחת את החבילות," אמרה בת', שקלתה בו בזמן את פניה ואת הלחם לתה.
"שמרמי תחשוב שאנחנו קונות דברים לעצמנו, ואז נפתיע אותה. אנחנו חייבות ללכת לקניות מחר אחר הצהריים, מג. יש כל כך הרבה מה לעשות בשביל ההצגה של ליל חג המולד," אמרה ג'ו, וצעדה הלוך ושוב, ידיה מאחורי גבה ואפה באוויר.
"אני לא מתכוונת לשחק יותר אחרי הפעם הזאת. אני נעשית גדולה מדי לדברים כאלה," העירה מג, שהייתה ילדה כמו תמיד בכל הנוגע לשעשועי 'התחפשות'.
"את לא תפסיקי, אני יודעת, כל עוד את יכולה להסתובב בשמלה לבנה ארוכה עם שיער פזור ולענוד תכשיטים מנייר מוזהב. את השחקנית הכי טובה שיש לנו, ואם תעזבי את הבמה, הכול ייגמר," אמרה ג'ו. "אנחנו צריכות לעשות חזרה הערב. בואי הנה, איימי, ותעשי את סצנת ההתעלפות, כי את נוקשה כמו מקל בסצנה הזאת."
"אני לא יכולה לעשות עם זה כלום. אף פעם לא ראיתי מישהו מתעלף, ואני לא רוצה להפוך את עצמי לכחולה מחבורות, כשאני נופלת שטוחה כמו שאת עושה. אם אני אוכל לרדת בקלות, אני אפול. אם לא, אני אפול לתוך כיסא ואהיה חיננית. לא אכפת לי אם הוגו יתקרב אליי עם אקדח," השיבה איימי, שלא התברכה בכישרון דרמטי, אבל נבחרה לתפקיד כי הייתה קטנה מספיק כדי שהנבל של המחזה יוכל לשאת אותה החוצה בזמן שהיא צורחת.
"תעשי את זה ככה. תשלבי את הידיים כך, ותתנודדי לרוחב החדר, ותצעקי בטירוף, 'רודריגו! הצל אותי! הצל אותי!'" וג'ו יצאה לדרך, בצרחה מלודרמטית שהייתה מרגשת באמת.
איימי הלכה אחריה, אבל היא שלחה את ידיה לפניה בנוקשות, והתקדמה בטלטלות כאילו הפעילה אותה מכונה, וה"אוי!" שלה הזכיר יותר סיכות שננעצות בה מאשר פחד וייסורים. ג'ו נאנקה בייאוש, ומג צחקה בקול רם, ובת' הניחה ללחם שלה להישרף בזמן שצפתה בשעשוע בעניין. "אין טעם! תעשי כמיטב יכולתך כשיגיע הזמן, ואם הקהל יצחק, אל תאשימי אותי. קדימה, מג."
אחר כך הכול הלך חלק, כי דון פדרו התריס נגד העולם בנאום של שני עמודים בלי הפסקה אחת. האגר, המכשפה, דקלמה לחש נורא מעל הקדרה שלה, המלאה בקרפדות מבעבעות, ברושם מסתורי ומפחיד. רודריגו ניתץ את כבליו בגבורה, והוגו מת בייסורים של חרטה ושל ארסן, בקריאה פרועה, "הא! הא!"
"זאת ההצגה הכי טובה שהייתה לנו עד עכשיו," אמרה מג, כשהנבל המת התיישב ושפשף את מרפקיו.
"אני לא מבינה איך את מסוגלת לכתוב ולשחק דברים נהדרים כאלה, ג'ו. את שייקספיר של ממש!" קראה בת', שהאמינה בכל לבה שאחיותיה מחוננות בגאונות מופלאה בכל תחום.
"לא בדיוק," השיבה ג'ו בצניעות. "אני באמת חושבת ש'קללת המכשפה, טרגדיה אופראית' היא די מוצלחת, אבל הייתי רוצה לנסות את 'מקבת', אילו רק הייתה לנו דלת סתרים בשביל בנקו. תמיד רציתי לשחק את חלק הרצח. 'האם זה פגיון שאני רואה לפניי?'" מלמלה ג'ו, גלגלה את עיניה ותפסה באוויר, כמו שראתה שחקן טרגי מפורסם עושה.
"לא, זה מזלג הקלייה, ועליו הנעל של אמא במקום הלחם. בת' מסונוורת מהבמה!" קראה מג, והחזרה הסתיימה בפרץ צחוק כללי.
"שמחה למצוא אתכן כל כך עליזות, בנות שלי," אמר קול עליז בפתח, והשחקניות והקהל הסתובבו לקבל את פניה של גברת גבוהה ואימהית, שהיה בה מבט של 'אפשר לעזור לך?' שהיה מקסים באמת. היא לא הייתה לבושה בהידור, אבל הייתה אישה אצילית למראה, והבנות חשבו שהגלימה האפורה והמצנפת שיצאה מהאופנה מכסות את האמא הנהדרת ביותר בעולם.
"נו, יקירותיי, איך עבר עליכן היום? היה כל כך הרבה מה לעשות בהכנת הארגזים שיישלחו מחר, שלא באתי הביתה לארוחת הצהריים. מישהו בא לבקר, בת'? איך ההצטננות שלך, מג? ג'ו, את נראית עייפה עד מוות. בואי תני לי נשיקה, תינוקת."
בזמן ששאלה את השאלות האימהיות האלה, גברת מארץ' פשטה את בגדיה הרטובים ונעלה את נעלי הבית החמות שלה, ואחרי שהתיישבה בכורסה, משכה את איימי אל ברכיה, והתכוננה ליהנות מהשעה המאושרת ביותר ביומה העמוס. הבנות התרוצצו וניסו לעשות לה נוח, כל אחת בדרכה. מג ערכה את שולחן התה, ג'ו הביאה עצים וסידרה כיסאות, ובדרך הפילה, הפכה והקישה בכל דבר שנגעה בו. בת' טפפה הלוך ושוב בין הסלון למטבח, שקטה ועסוקה, ואיימי נתנה הוראות לכולן, בזמן שישבה בידיים שלובות.
כשהתאספו סביב השולחן, אמרה גברת מארץ', בפנים מאושרות במיוחד, "יש לי הפתעה בשבילכן אחרי ארוחת הערב."
חיוך מהיר וזוהר עבר סביב השולחן כמו קרן שמש. בת' מחאה כפיים בלי לשים לב לביסקוויט שהחזיקה, וג'ו זרקה למעלה את המפית שלה וקראה, "מכתב! מכתב! שלוש הידד לאבא!"
"כן, מכתב ארוך ונחמד. הוא בריא, והוא חושב שיעבור את העונה הקרה טוב יותר ממה שחששנו. הוא שולח כל מיני איחולים אוהבים לחג המולד, ומסר מיוחד לכן, הבנות," אמרה גברת מארץ', וטפחה על כיסה כאילו יש בו אוצר.
"תמהרו לגמור! אל תעצרי לסלסל את הזרת ולחייך בהתחנחנות מעל הצלחת שלך, איימי," קראה ג'ו, שנחנקה מהתה והפילה את פרוסת הלחם שלה, הצד המרוח בחמאה למטה, על השטיח, בחיפזון שלה להגיע להפתעה.
בת' לא אכלה עוד, אלא התגנבה לשבת בפינה המוצלת שלה ולהרהר בתענוג הצפוי, עד שהאחרות יהיו מוכנות.
"אני חושבת שזה היה כל כך נפלא מצד אבא ללכת ככומר צבאי, כשהוא כבר היה מבוגר מדי כדי שיגייסו אותו, ולא חזק מספיק כדי להיות חייל," אמרה מג בחום.
"הלוואי שיכולתי ללכת בתור מתופפת, או בתור ויוונ... איך קוראים לזה? או בתור אחות, כדי שאוכל להיות קרובה אליו ולעזור לו," קראה ג'ו באנקה.
"זה בטח מאוד לא נעים לישון באוהל, ולאכול כל מיני דברים עם טעם רע, ולשתות מספל פח," נאנחה איימי.
"מתי הוא יחזור הביתה, מרמי?" שאלה בת', ברעד קטן בקולה.
"לא בחודשים הקרובים, יקירתי, אלא אם כן יחלה. הוא יישאר ויעשה את עבודתו בנאמנות כל עוד יוכל, ואנחנו לא נבקש שיחזור אפילו דקה אחת לפני שאפשר יהיה לוותר עליו. עכשיו בואו לשמוע את המכתב."
כולן התקרבו אל האש, אמא בכורסה הגדולה ובת' לרגליה, מג ואיימי ישובות על שתי משענות הכורסה, וג'ו נשענת על גב הכורסה, היכן שאיש לא יראה שום סימן של התרגשות אם המכתב יתגלה כנוגע ללב. מעט מאוד מכתבים נכתבו בזמנים הקשים ההם שלא היו נוגעים ללב, במיוחד המכתבים שאבות שלחו הביתה. במכתב הזה נאמר מעט על הקשיים שנסבלו, על הסכנות שהתמודדו איתן, או על הגעגועים הביתה שהתגברו עליהם. זה היה מכתב עליז ומלא תקווה, מלא תיאורים חיים של החיים במחנה, של מסעות ושל חדשות צבאיות, ורק בסופו הציף את לב הכותב אהבה אבהית וגעגועים לבנות הקטנות שבבית.
"תני לכולן את כל אהבתי ונשיקה. תגידי להן שאני חושב עליהן ביום, מתפלל בשבילן בלילה, ומוצא את הנחמה הגדולה ביותר שלי באהבתן בכל עת. שנה נראית זמן ארוך מאוד לחכות עד שאראה אותן, אבל הזכירי להן שבזמן שאנחנו מחכים, כולנו יכולים לעבוד, כדי שהימים הקשים האלה לא ילכו לאיבוד. אני יודע שהן יזכרו את כל מה שאמרתי להן, שהן יהיו ילדות אוהבות אלייך, ימלאו את חובתן בנאמנות, יילחמו באומץ באויבים שבתוך לבן, ויתגברו על עצמן בצורה כל כך יפה, שכשאחזור אליהן אוכל לאהוב את הנשים הקטנות שלי ולהתגאות בהן יותר מתמיד." כולן משכו באפן כשהגיעו לחלק הזה. ג'ו לא התביישה בדמעה הגדולה שנטפה מקצה אפה, ולאיימי לא היה אכפת שהתלתלים שלה מתבלגנים כשהסתירה את פניה בכתף של אמה וייבבה, "אני ילדה אנוכית! אבל אני באמת אנסה להיות טובה יותר, כדי שהוא לא יתאכזב ממני כשיחזור."
"כולנו ננסה," קראה מג. "אני חושבת יותר מדי על המראה שלי ושונאת לעבוד, אבל לא אעשה את זה יותר, אם רק אוכל."
"אני אנסה להיות מה שהוא אוהב לקרוא לי, 'אישה קטנה', ולא להיות גסה ופרועה, אלא למלא את חובתי כאן, במקום לרצות להיות במקום אחר," אמרה ג'ו, וחשבה שלשלוט במזג שלה בבית זו משימה קשה הרבה יותר מאשר להתמודד עם מורד או שניים שם בדרום.
בת' לא אמרה כלום, אבל ניגבה את דמעותיה בגרב הצבא הכחולה והתחילה לסרוג בכל כוחה, בלי לבזבז זמן על מילוי החובה הקרובה ביותר אליה, ובינתיים החליטה בנשמתה הקטנה והשקטה להיות כל מה שאבא קיווה למצוא בה, כשהשנה תסתיים ותביא את השיבה המאושרת הביתה.
גברת מארץ' שברה את השתיקה שבאה אחרי דבריה של ג'ו, ואמרה בקולה העליז, "אתן זוכרות איך הייתן משחקות ב'מסע הצליין' כשהייתן קטנטנות? שום דבר לא שימח אתכן יותר מאשר כשהייתי קושרת לכם על הגב את שקיות הטלאים שלי בתור משאות, ונותנת לכן כובעים ומקלות וגלילי נייר, ומניחה לכן לנדוד בבית, מהמרתף, שהיה עיר החורבן, למעלה, למעלה, עד הגג, ששם הנחתן את כל הדברים היפים שהצלחתן לאסוף כדי לבנות עיר שמימית."
"איזה כיף זה היה, במיוחד לעבור ליד האריות, להילחם באפוליון ולעבור בעמק שבו היו השדונים," אמרה ג'ו.
"אני אהבתי את המקום שבו המשאות נפלו והתגלגלו במדרגות," אמרה מג.
"אני לא זוכרת הרבה, חוץ מזה שפחדתי מהמרתף ומהמבואה החשוכה, ותמיד אהבתי את העוגה והחלב שקיבלנו למעלה. אם לא הייתי גדולה מדי לדברים כאלה, די הייתי רוצה לשחק בזה שוב," אמרה איימי, שהתחילה לדבר על ויתור על דברים ילדותיים בגיל הבוגר של שתים עשרה.
"אנחנו אף פעם לא גדולים מדי בשביל זה, יקירתי, כי זה משחק שאנחנו משחקים כל הזמן, בדרך זו או אחרת. המשאות שלנו כאן, הדרך שלנו לפנינו, והכמיהה לטוב ולאושר היא המורה שמובילה אותנו דרך הרבה צרות וטעויות אל השלום, שהוא עיר שמימית אמיתית. ועכשיו, צליינים קטנים שלי, מה אם תתחילו שוב, לא במשחק אלא ברצינות, ותראו כמה רחוק תצליחו להגיע לפני שאבא יחזור הביתה?"
"באמת, אמא? איפה המשאות שלנו?" שאלה איימי, שהייתה עלמה צעירה שמבינה כל דבר כפשוטו.
"כל אחת מכן סיפרה לפני רגע מה המשא שלה, חוץ מבת'. אני די חושבת שאין לה משא בכלל," אמרה אמה.
"יש לי. המשא שלי הוא כלים ומטליות אבק, וקנאה בבנות שיש להן פסנתרים יפים, ופחד מאנשים."
החבילה של בת' הייתה כל כך מצחיקה שכולן רצו לצחוק, אבל אף אחת לא צחקה, כי זה היה פוגע בה מאוד.
"בואו נעשה את זה," אמרה מג מהורהרת. "זה רק שם אחר לניסיון להיות טובות, והסיפור יכול לעזור לנו, כי אף על פי שאנחנו רוצות להיות טובות, זו עבודה קשה, ואנחנו שוכחות ולא עושות כמיטב יכולתנו."
"היינו בביצת הייאוש הערב, ואמא באה ומשכה אותנו החוצה, כמו שעזרה עשה בספר. אנחנו צריכות שתהיה לנו מגילת הוראות, כמו לכריסטיאן. מה נעשה בעניין הזה?" שאלה ג'ו, שהתלהבה מהדמיון שהוסיף קצת רומנטיקה למשימה המשעממת מאוד של מילוי חובתה.
"תסתכלו מתחת לכריות שלכן בבוקר חג המולד, ותמצאו את ספר ההדרכה שלכן," ענתה גברת מארץ'.
הן דיברו על התוכנית החדשה בזמן שהאנה הזקנה פינתה את השולחן, ואז יצאו ארבעת סלי התפירה הקטנים, והמחטים עפו כשהבנות תפרו סדינים בשביל דודה מארץ'. זו הייתה תפירה משעממת, אבל הערב איש לא רטן. הן אימצו את התוכנית של ג'ו לחלק את התפרים הארוכים לארבעה חלקים, ולקרוא לרבעים אירופה, אסיה, אפריקה ואמריקה, וכך התקדמו מצוין, במיוחד כשדיברו על הארצות השונות בזמן שתפרו את דרכן דרכן.
בתשע הן הפסיקו לעבוד ושרו, כרגיל, לפני שהלכו לישון. איש מלבד בת' לא הצליח להוציא הרבה מוזיקה מהפסנתר הישן, אבל הייתה לה דרך לגעת בעדינות בקלידים הצהובים וליצור ליווי נעים לשירים הפשוטים שהן שרו. למג היה קול כמו חליל, והיא ואמה הובילו את המקהלה הקטנה. איימי צייצה כמו צרצר, וג'ו נדדה בין המנגינות לפי רצונה החופשי, ותמיד יצאה במקום הלא נכון בקרקור או ברעד שקלקלו את המנגינה המהורהרת ביותר. הן עשו את זה תמיד, מהזמן שבו רק התחילו לדבר בשפה ילדותית...
נצנץ נצנץ, כוכבון,
וזה הפך למנהג של הבית, כי האם הייתה זמרת מלידה. הקול הראשון בבוקר היה קולה, כשהסתובבה בבית ושרה כמו עפרוני, והקול האחרון בלילה היה אותו קול עליז, כי הבנות אף פעם לא נעשו גדולות מדי לשיר הערש המוכר הזה.