ג'ו הייתה הראשונה שהתעוררה בשחר האפור של בוקר חג המולד. שום גרביים לא היו תלויות ליד האח, ולרגע היא הרגישה מאוכזבת בדיוק כמו לפני הרבה זמן, כשהגרב הקטנה שלה נפלה כי הייתה דחוסה כל כך בממתקים. ואז היא נזכרה בהבטחה של אמה, ובעודה מחליקה את ידה מתחת לכרית, שלפה ספר קטן בכריכה ארגמנית. היא הכירה אותו היטב, כי זה היה הסיפור העתיק והיפה על החיים הטובים ביותר שנחיו אי פעם, וג'ו הרגישה שזה ספר הדרכה אמיתי לכל צליין שיוצא למסע ארוך. היא העירה את מג ב"חג מולד שמח" ואמרה לה לבדוק מה יש מתחת לכרית שלה. הופיע ספר בכריכה ירוקה, עם אותה תמונה בפנים, וכמה מילים שכתבה אמן, שהפכו את המתנה היחידה שלהן ליקרה מאוד בעיניהן. עד מהרה התעוררו גם בת' ואיימי, חיטטו ומצאו גם הן את הספרים הקטנים שלהן, אחד בצבע אפור-יונה והשני כחול, וכולן ישבו, הביטו בהם ודיברו עליהם, בזמן שהמזרח הוורד עם בוא היום.
למרות הגנדרנות הקטנה שלה, למרגרט היה טבע מתוק ואדוק, שהשפיע על אחיותיה בלי שהרגישו, במיוחד על ג'ו, שאהבה אותה ברוך רב, וצייתה לה כי עצותיה ניתנו בעדינות כזאת.
"בנות," אמרה מג ברצינות, והביטה מהראש הפרוע שלידה אל שני הראשים הקטנים חבושי כובעי הלילה בחדר הסמוך, "אמא רוצה שנקרא את הספרים האלה, נאהב אותם ונשים לב למה שכתוב בהם, ואנחנו חייבות להתחיל מיד. פעם היינו נאמנות לזה, אבל מאז שאבא נסע וכל הצרות של המלחמה הזאת ערערו אותנו, הזנחנו הרבה דברים. אתן יכולות לעשות מה שאתן רוצות, אבל אני אשמור את הספר שלי על השולחן כאן ואקרא בו קצת כל בוקר ברגע שאתעורר, כי אני יודעת שזה יעשה לי טוב ויעזור לי לעבור את היום."
ואז היא פתחה את הספר החדש שלה והתחילה לקרוא. ג'ו כרכה את זרועה סביבה, ונשענה לחי אל לחי, וקראה גם היא, בהבעה השקטה שנראתה כל כך לעתים רחוקות על פניה חסרות המנוחה.
"כמה שמג טובה! בואי, איימי, בואי נעשה כמוהן. אני אעזור לך עם המילים הקשות, והן יסבירו לנו דברים אם לא נבין," לחשה בת', שהתרשמה מאוד מהספרים היפים ומהדוגמה של אחיותיה.
"אני שמחה שהספר שלי כחול," אמרה איימי. ואז שררה דממה גמורה בחדרים, בזמן שהדפים נהפכו בשקט, ושמש החורף התגנבה פנימה ונגעה בראשים הבהירים ובפנים הרציניות בברכת חג המולד.
"איפה אמא?" שאלה מג, כשהיא וג'ו רצו למטה להודות לה על המתנות, חצי שעה אחר כך.
"רק אלוהים יודע. איזה מסכן אחד בא לבקש נדבה, ואמא שלכן הלכה ישר לראות מה צריך. מעולם לא הייתה אישה כזאת שמחלקת אוכל ושתייה, בגדים ועצים להסקה," ענתה האנה, שגרה עם המשפחה מאז שמג נולדה, וכולם ראו בה יותר חברה מאשר משרתת.
"היא תחזור בקרוב, אני חושבת, אז תטגני את הלביבות שלך ותכיני הכול," אמרה מג, ועברה על המתנות שנאספו בסל ונשמרו מתחת לספה, מוכנות להישלף בזמן המתאים. "רגע, איפה בקבוק מי הקולון של איימי?" הוסיפה, כשהבקבוקון הקטן לא נמצא.
"היא לקחה אותו לפני דקה והלכה איתו לקשור עליו סרט, או משהו כזה," ענתה ג'ו, שרקדה ברחבי החדר כדי לרכך את הנוקשות הראשונה של נעלי הבית הצבאיות החדשות.
"כמה יפות הממחטות שלי, נכון? האנה כיבסה וגיהצה אותן בשבילי, ואני רקמתי עליהן את הסימון בעצמי," אמרה בת', והביטה בגאווה באותיות הלא כל כך ישרות שעלו לה בכזה עמל.
"אלוהים יברך את הילדה! היא הלכה ורקמה עליהן 'אמא' במקום 'מ. מארץ''. כמה מצחיק!" קראה ג'ו, והרימה אחת מהן.
"זה לא בסדר? חשבתי שעדיף לעשות ככה, כי גם ראשי התיבות של מג הם מ.מ., ואני לא רוצה שאף אחד ישתמש בהן חוץ ממרמי," אמרה בת', ונראתה מוטרדת.
"זה בסדר גמור, יקירה, ורעיון יפה מאוד, וגם הגיוני מאוד, כי עכשיו אף אחד לא יוכל להתבלבל. זה ישמח אותה מאוד, אני יודעת," אמרה מג, בזעף לעבר ג'ו ובחיוך לעבר בת'.
"הנה אמא. תחביאו את הסל, מהר!" קראה ג'ו, כשדלת נטרקה וצעדים נשמעו במסדרון.
איימי נכנסה בחיפזון, ונראתה די נבוכה כשראתה את כל אחיותיה מחכות לה.
"איפה היית, ומה את מסתירה מאחורייך?" שאלה מג, מופתעת לראות, לפי הברדס והגלימה שלה, שאיימי העצלה יצאה כל כך מוקדם.
"אל תצחקי עליי, ג'ו! לא התכוונתי שמישהו יידע עד שיגיע הזמן. רק רציתי להחליף את הבקבוק הקטן בבקבוק גדול, ונתתי את כל הכסף שלי כדי לקנות אותו, ואני באמת מנסה לא להיות אנוכית יותר."
בזמן שדיברה, הראתה איימי את הבקבוקון הנאה שהחליף את הזול, ונראתה כל כך רצינית וצנועה במאמץ הקטן שלה לשכוח את עצמה, שמג חיבקה אותה במקום, וג'ו הכריזה שהיא 'אחת ויחידה', ובת' רצה לחלון וקטפה את הוורד הכי יפה שלה כדי לקשט את הבקבוק המפואר.
"אתן מבינות, התביישתי במתנה שלי אחרי שקראנו ודיברנו הבוקר על להיות טובות, אז רצתי מעבר לפינה והחלפתי אותה ברגע שקמתי, ואני כל כך שמחה, כי המתנה שלי עכשיו היא הכי יפה."
טריקה נוספת של דלת הכניסה שלחה את הסל מתחת לספה, ואת הבנות אל השולחן, להוטות לארוחת הבוקר.
"חג מולד שמח, מרמי! ועוד הרבה כאלה! תודה על הספרים שלנו. קראנו קצת, ואנחנו מתכוונות לקרוא כל יום," קראו כולן במקהלה.
"חג מולד שמח, בנותיי הקטנות! אני שמחה שהתחלתן מיד, ומקווה שתמשיכו. אבל אני רוצה להגיד מילה אחת לפני שנשב. לא רחוק מכאן שוכבת אישה ענייה עם תינוק קטן שזה עתה נולד. שישה ילדים מצטופפים במיטה אחת כדי לא לקפוא, כי אין להם אש. אין שם שום דבר לאכול, והילד הבכור בא לספר לי שהם סובלים מרעב ומקור. בנות שלי, האם תיתנו להם את ארוחת הבוקר שלכן כמתנת חג המולד?"
כולן היו רעבות במיוחד, אחרי שחיכו כמעט שעה, ובמשך דקה איש לא דיבר. רק דקה, כי ג'ו קראה בלהט, "אני כל כך שמחה שבאת לפני שהתחלנו!"
"אפשר שאבוא לעזור לסחוב את הדברים לילדים הקטנים המסכנים?" שאלה בת' בהתלהבות.
"אני אקח את השמנת ואת המאפינסים," הוסיפה איימי, וויתרה בגבורה על הדבר שהכי אהבה.
מג כבר כיסתה את לביבות הכוסמת וערמה את הלחם על צלחת גדולה אחת.
"חשבתי שתעשו את זה," אמרה גברת מארץ', וחייכה כאילו היא מרוצה. "כולכן תבואו לעזור לי, וכשנחזור נאכל לחם וחלב לארוחת הבוקר, ונשלים את זה בארוחת הצהריים."
עד מהרה היו מוכנות, והתהלוכה יצאה לדרך. למרבה המזל היה מוקדם, והן הלכו ברחובות צדדיים, כך שמעט אנשים ראו אותן, ואיש לא צחק על החבורה המשונה.
זה היה חדר עני, חשוף ואומלל, עם חלונות שבורים, בלי אש, עם מצעים קרועים, אם חולה, תינוק בוכה וקבוצה של ילדים חיוורים ורעבים שהתכרבלו מתחת לשמיכת טלאים ישנה אחת, בניסיון להתחמם.
איך שהעיניים הגדולות נפערו והשפתיים הכחולות חייכו כשהבנות נכנסו.
"אך, מיין גוט! מלאכים טובים באו אלינו!" אמרה האישה המסכנה, ובכתה משמחה.
"מלאכים מצחיקים עם ברדסים וכפפות," אמרה ג'ו, והצחיקה אותם.
בתוך כמה דקות באמת נראה כאילו רוחות טובות עבדו שם. האנה, שסחבה עצים, הדליקה אש, וסתמה את השמשות השבורות בכובעים ישנים ובגלימה שלה. גברת מארץ' נתנה לאם תה ודייסה, ונחמה אותה בהבטחות לעזרה, בזמן שהלבישה את התינוק הקטן ברוך, כאילו היה שלה. בינתיים ערכו הבנות את השולחן, הושיבו את הילדים סביב האש והאכילו אותם כמו להקת ציפורים רעבות, צחקו, דיברו וניסו להבין את האנגלית השבורה והמצחיקה.
"דאס איסט גוט!" "די אנגל-קינדר!" קראו המסכנים בזמן שאכלו וחיממו את ידיהם הסגולות מול הלהבה הנעימה. אף אחד לא קרא לבנות 'ילדות מלאכים' קודם לכן, והן חשבו שזה נעים מאוד, במיוחד ג'ו, שנחשבה ל'סנצ'ו' מיום שנולדה. זו הייתה ארוחת בוקר מאושרת מאוד, אף על פי שהן לא אכלו ממנה כלום. וכשהלכו משם, והשאירו נחמה מאחוריהן, אני חושבת שלא היו בכל העיר ארבעה אנשים עליזים יותר מהבנות הקטנות והרעבות שנתנו את ארוחת הבוקר שלהן והסתפקו בלחם וחלב בבוקר חג המולד.
"זה נקרא לאהוב את הרֵעַ יותר מאת עצמנו, ואני אוהבת את זה," אמרה מג, כשסידרו את המתנות שלהן בזמן שאמן הייתה למעלה ואספה בגדים בשביל משפחת הומל המסכנה.
זו לא הייתה תצוגה מפוארת במיוחד, אבל הרבה אהבה הייתה ארוזה בחבילות הקטנות והמעטות, והאגרטל הגבוה עם הוורדים האדומים, החרציות הלבנות והקנוקנות המשתלשלות, שעמד באמצע, העניק לשולחן מראה אלגנטי למדי.
"היא באה! תתחילי לנגן, בת'! תפתחי את הדלת, איימי! שלוש הידד למרמי!" קראה ג'ו, וקיפצה בזמן שמג הלכה להוביל את אמא אל מקום הכבוד.
בת' ניגנה את המארש הכי עליז שלה, איימי פתחה את הדלת לרווחה, ומג שיחקה את תפקיד המלווה בכבוד רב. גברת מארץ' הופתעה והתרגשה גם יחד, וחייכה בעיניים מלאות דמעות בזמן שבחנה את המתנות שלה וקראה את הפתקים הקטנים שצורפו אליהן. נעלי הבית נעלו מיד, ממחטה חדשה, מבושמת היטב במי הקולון של איימי, הוחלקה לכיסה, הוורד הוצמד לחזה שלה, והכפפות היפות הוכרזו כמתאימות בדיוק.
היו הרבה צחוקים ונשיקות והסברים, בדרך הפשוטה והאוהבת שהופכת את החגיגות הביתיות האלה לנעימות כל כך בזמן שהן קורות, ולמתוקות כל כך לזיכרון זמן רב אחר כך, ואז כולן ניגשו לעבודה.
מעשי הצדקה והטקסים של הבוקר לקחו כל כך הרבה זמן, שאת שאר היום הקדישו להכנות לחגיגות הערב. מכיוון שהיו עדיין צעירות מדי ללכת לתיאטרון לעתים קרובות, ולא עשירות מספיק כדי להוציא הוצאות גדולות על הצגות פרטיות, הבנות הפעילו את שכלן, ומכיוון שהצורך הוא אם ההמצאה, הכינו בעצמן כל מה שהיו צריכות. חלק מהיצירות שלהן היו מחוכמות מאוד: גיטרות מקרטון, מנורות עתיקות שנעשו מקעריות רוטב מיושנות מכוסות בנייר כסף, גלימות מפוארות מכותנה ישנה, נוצצות בפאייטים מפח ממפעל לחמוצים, ושריון מכוסה באותן חתיכות שימושיות בצורת יהלום שנשארו בגיליונות הפח אחרי שחתכו מהם את מכסי צנצנות הריבה. החדר הגדול היה זירה להרבה הילולות תמימות.
שום ג'נטלמן לא הורשה להיכנס, אז ג'ו שיחקה תפקידים של גברים כאוות נפשה, ונהנתה הנאה עצומה מזוג מגפי עור חומים-אדמדמים שקיבלה מחברה, שהכירה גברת שהכירה שחקן. המגפיים האלה, סייף ישן ומעיל קצר עם חריצים, שאמן כלשהו השתמש בו פעם לאיזו תמונה, היו האוצרות העיקריים של ג'ו, והופיעו בכל הזדמנות. מכיוון שהלהקה הייתה קטנה, נאלצו שתי השחקניות הראשיות לגלם כל אחת כמה תפקידים, והן בהחלט ראויות להערכה על העבודה הקשה שעשו בלימוד שלושה או ארבעה תפקידים שונים, בהחלפה מהירה של תלבושות שונות, ובניהול הבמה בנוסף לכל זה. זה היה תרגול מצוין לזיכרון שלהן, שעשוע תמים, וזה העסיק אותן שעות רבות שאחרת היו עוברות בבטלה, בבדידות או בחברה מועילה פחות.
בליל חג המולד נערמו תריסר בנות על המיטה ששימשה כיציע, וישבו מול הווילונות הכחולים-צהובים מבד הצ'ינץ במצב מחמיא ביותר של ציפייה. מאחורי הווילון היו הרבה רשרושים ולחישות, קצת עשן מנורה, ומדי פעם צחקוק מאיימי, שנטתה להיכנס להיסטריה בהתרגשות של הרגע. עד מהרה צלצל פעמון, הווילונות נפתחו בבת אחת, וה'טרגדיה האופראית' התחילה.
"יער קודר", לפי מודעת ההצגה היחידה, יוצג על ידי כמה שיחים בעציצים, בד לבד ירוק על הרצפה ומערה במרחק. המערה הזאת נבנתה ממתקן לייבוש כביסה בתור גג ומשידות בתור קירות, ובתוכה היה תנור קטן בוער במלוא עוזו, ועליו סיר שחור ומכשפה זקנה רכונה מעליו. הבמה הייתה חשוכה, והזוהר של התנור יצר רושם נהדר, במיוחד מפני שאדים אמיתיים יצאו מהקומקום כשהמכשפה הסירה את המכסה. ניתן רגע כדי שהצמרמורת הראשונה תשכך, ואז נכנס הוגו, הנבל, בצעדים גדולים, עם חרב מקרקשת לצדו, כובע רחב שוליים שמוט, זקן שחור, גלימה מסתורית, והמגפיים. אחרי שצעד הלוך ושוב בסערת רגשות, היכה על מצחו ופרץ בשירה פראית על שנאתו לרודריגו, על אהבתו לזארה, ועל החלטתו הנעימה להרוג את האחד ולזכות באחרת. הטונים הגסים של קולו של הוגו, עם צעקה מדי פעם כשרגשותיו גברו עליו, היו מרשימים מאוד, והקהל מחא כפיים ברגע שעצר לנשום. הוא קד באווירה של מי שרגיל לשבחים פומביים, התגנב אל המערה וציווה על האגר לצאת, בקריאה תקיפה, "הוי, משרתת! אני זקוק לך!"
החוצה יצאה מג, עם שיער סוס אפור תלוי סביב פניה, גלימה אדומה-שחורה, מטה, וסימנים קבליים על הגלימה שלה. הוגו דרש שיקוי שיגרום לזארה להעריץ אותו, ועוד אחד להשמיד את רודריגו. האגר, במנגינה דרמטית יפה, הבטיחה את שניהם, והחלה לזמן את הרוח שתביא את שיקוי האהבה.
הנה, הנה, מביתך,
רוח אוורירית, באי, אני קוראת לך!
נולדת מוורדים, ניזונה מטל,
התדעי לרקוח קסם ושיקוי כל?
הביאי לי הנה, במהירות של פיה,
את שיקוי הבושם שאני צריכה.
עשי אותו מתוק, מהיר וחזק,
רוח, עני לשירי, אל תשתתק!
נשמעה מנגינה רכה, ואז בירכתי המערה הופיעה דמות קטנה בלבן ענני, עם כנפיים נוצצות, שיער זהוב וזר ורדים על ראשה. היא הניפה שרביט ושרה...
הנה אני באה,
ממעון אוורירי,
הרחק בירח הכסוף.
קחי את הכישוף,
והשתמשי בו היטב,
או שכוחו מהר יחלוף!
והרוח הפילה בקבוק קטן ומוזהב לרגלי המכשפה ונעלמה. לחש נוסף של האגר העלה הופעה נוספת, לא יפה במיוחד, כי בקול נפץ הופיע שד קטן, שחור ומכוער, ואחרי שקרקר תשובה, זרק בקבוק כהה אל הוגו ונעלם בצחוק מלגלג. הוגו סלסל את תודתו בשירה, הכניס את השיקויים למגפיו ויצא, והאגר הודיעה לקהל שמכיוון שהרג כמה מחבריה בעבר, היא קיללה אותו, והיא מתכוונת לסכל את תוכניותיו ולנקום בו. ואז ירד המסך, והקהל נח ואכל ממתקים בזמן שדן ביתרונות המחזה.
הרבה דפיקות פטיש נשמעו לפני שהמסך עלה שוב, אבל כשהתברר איזו יצירת מופת של נגרות במה הוקמה, איש לא רטן על העיכוב. זה היה נהדר באמת. מגדל התנשא עד התקרה, בחציו הופיע חלון ובו בוערת מנורה, ומאחורי הווילון הלבן הופיעה זארה בשמלה כחולה וכסופה מקסימה, ממתינה לרודריגו. הוא הגיע בלבוש מפואר, עם כובע מנוצה, גלימה אדומה, תלתלי אהבה ערמוניים, גיטרה, וכמובן, המגפיים. הוא כרע ברך לרגלי המגדל ושר סרנדה בטונים נמסים. זארה השיבה, ואחרי דו-שיח מוזיקלי, הסכימה לברוח. ואז הגיע האפקט הגדול של המחזה. רודריגו שלף סולם חבלים בעל חמישה שלבים, זרק את קצהו האחד למעלה, והזמין את זארה לרדת. בהיסוס היא זחלה מבעד לסורג החלון שלה, הניחה את ידה על כתפו של רודריגו, ועמדה לקפוץ למטה בחן, כשלפתע, "אבוי! אבוי לזארה!", היא שכחה את השובל של שמלתה. הוא נתפס בחלון, המגדל התנודד, נטה קדימה, נפל ברעש גדול וקבר את האוהבים האומללים בין ההריסות.
צעקה כללית עלתה כשהמגפיים החומים-אדמדמים התנופפו בפראות מתוך ההריסות, וראש זהוב הגיח וקרא, "אמרתי לכן! אמרתי לכן!" בתושייה מופלאה מיהר פנימה דון פדרו, האב האכזר, משך החוצה את בתו, ולחש בחיפזון הצידה...
"אל תצחקו! תתנהגו כאילו הכול בסדר!" ואחרי שציווה על רודריגו לקום, גירש אותו מהממלכה בזעם ובבוז. אף על פי שהיה מזועזע בהחלט מנפילת המגדל עליו, רודריגו התריס נגד הג'נטלמן הזקן וסירב לזוז. הדוגמה האמיצה הזאת הלהיבה את זארה. גם היא התריסה נגד אביה, והוא ציווה להשליך את שניהם אל הצינוקים העמוקים ביותר של הטירה. משרת קטן וגוץ נכנס עם שלשלאות והוביל אותם משם, כשהוא נראה מבוהל מאוד, וכנראה שכח את הנאום שהיה אמור לשאת.
המערכה השלישית התרחשה באולם הטירה, וכאן הופיעה האגר, שבאה לשחרר את האוהבים ולחסל את הוגו. היא שומעת אותו בא ומתחבאת, רואה אותו מכניס את השיקויים לשני גביעי יין ומצווה על המשרת הקטן והביישן, "שא אותם אל השבויים בתאיהם, ואמור להם כי בקרוב אבוא." המשרת לוקח את הוגו הצידה כדי לספר לו משהו, והאגר מחליפה את הגביעים בשני גביעים אחרים, בלתי מזיקים. פרדיננדו, ה'משרת', לוקח אותם משם, והאגר מחזירה את הגביע שמכיל את הרעל שנועד לרודריגו. הוגו, שהצמיא אחרי שירה ארוכה, שותה ממנו, מאבד את שפיותו, ואחרי הרבה היאחזויות ורקיעות רגליים, נופל שטוח ומת, בזמן שהאגר מודיעה לו מה עשתה, בשיר בעל עוצמה ומנגינה נפלאות.
זו הייתה סצנה מרגשת באמת, אף על פי שאנשים מסוימים אולי היו חושבים שהנשירה הפתאומית של כמות של שיער אדום וארוך קצת קלקלה את הרושם של מות הנבל. הוא נקרא לקידה לפני המסך, ובהליכות נאות מאוד הופיע כשהוא מוביל את האגר, ששירתה נחשבה מופלאה יותר מכל שאר ההצגה גם יחד.
המערכה הרביעית הציגה את רודריגו המיואש, עומד לדקור את עצמו כי סיפרו לו שזארה נטשה אותו. בדיוק כשהפגיון מונח מול לבו, מושר שיר מקסים מתחת לחלונו, שמודיע לו שזארה נאמנה לו אבל נמצאת בסכנה, ושהוא יכול להציל אותה אם ירצה. מפתח נזרק פנימה, שפותח את הדלת, ובהתקף של אושר הוא קורע מעליו את שלשלאותיו ומזנק החוצה למצוא ולהציל את אהובתו.
המערכה החמישית נפתחה בסצנה סוערת בין זארה לדון פדרו. הוא רוצה שתיכנס למנזר, אבל היא לא מוכנה לשמוע על כך, ואחרי תחינה נוגעת ללב, היא עומדת להתעלף, כשרודריגו מתפרץ פנימה ודורש את ידה. דון פדרו מסרב, כי רודריגו אינו עשיר. הם צועקים ומנופפים בידיים בעוצמה אדירה, אבל לא מצליחים להסכים, ורודריגו עומד לשאת משם את זארה המותשת, כשהמשרת הביישן נכנס עם מכתב ושקית מהאגר, שנעלמה באופן מסתורי. המכתב מודיע לנוכחים שהיא מורישה עושר שאין לו שיעור לזוג הצעיר, וגורל נורא לדון פדרו, אם לא ישמח אותם. השקית נפתחת, וכמה ליטרים של מטבעות פח ממטירים על הבמה עד שהיא זוהרת כולה בנצנוצים. זה מרכך לגמרי את האב הקשוח. הוא מסכים בלי מילה של מחאה, כולם מצטרפים למקהלה שמחה, והמסך יורד על האוהבים הכורעים לקבל את ברכתו של דון פדרו, בתנוחות של חן רומנטי ביותר.
מחיאות כפיים סוערות באו בעקבות זאת, אבל נקטעו באופן בלתי צפוי, כי מיטת השדה המתקפלת, שעליה נבנה היציע, התקפלה פתאום וכיבתה את הקהל הנלהב. רודריגו ודון פדרו מיהרו לעזרה, וכולם חולצו בלי פגע, אף על פי שרבים לא יכלו לדבר מרוב צחוק. ההתרגשות עוד בקושי שככה כשהאנה הופיעה, עם "מחמאותיה של גברת מארץ', והאם הגבירות יואילו לרדת לארוחת הערב."
זו הייתה הפתעה אפילו לשחקניות, וכשראו את השולחן, הן הביטו זו בזו בתדהמה נלהבת. זה היה אופייני למרמי להכין להן איזה פינוק קטן, אבל דבר מפואר כמו זה לא נשמע מאז ימי השפע שחלפו. הייתה גלידה, ממש שתי קערות, ורודה ולבנה, ועוגה ופירות וממתקים צרפתיים מטריפים, ובאמצע השולחן ארבעה זרים גדולים של פרחי חממה.
זה ממש עצר את נשימתן, והן בהו תחילה בשולחן ואחר כך באמן, שנראתה כאילו היא נהנית מזה מאוד.
"האם אלה פיות?" שאלה איימי.
"סנטה קלאוס," אמרה בת'.
"אמא עשתה את זה." ומג חייכה את חיוכה המתוק ביותר, למרות הזקן האפור והגבות הלבנות שלה.
"לדודה מארץ' היה התקף של טוב לב והיא שלחה את ארוחת הערב," קראה ג'ו בהשראה פתאומית.
"הכול לא נכון. מר לורנס הזקן שלח אותה," ענתה גברת מארץ'.
"הסבא של הנער של לורנס! מה בעולם הכניס לו דבר כזה לראש? אנחנו לא מכירות אותו!" קראה מג.
"האנה סיפרה לאחד המשרתים שלו על מסיבת ארוחת הבוקר שלכן. הוא ג'נטלמן זקן ומוזר, אבל זה מצא חן בעיניו. הוא הכיר את אבי לפני שנים, והוא שלח לי היום אחר הצהריים פתק מנומס, ואמר שהוא מקווה שארשה לו להביע את רגשותיו הידידותיים כלפי ילדותיי בכך שישלח להן כמה דברים קטנים לכבוד היום. לא יכולתי לסרב, וכך יש לכן משתה קטן בלילה, כדי לפצות על ארוחת הבוקר של לחם וחלב."
"הנער הזה הכניס לו את זה לראש, אני יודעת שהוא! הוא בחור מצוין, והלוואי שיכולנו להכיר אותו. הוא נראה כאילו הוא היה רוצה להכיר אותנו, אבל הוא ביישן, ומג כל כך מעונבת שהיא לא מרשה לי לדבר איתו כשאנחנו עוברות לידו," אמרה ג'ו, בזמן שהצלחות עברו מיד ליד, והגלידה התחילה להיעלם, בקריאות 'או' ו'אה' של הנאה.
"את מתכוונת לאנשים שגרים בבית הגדול השכן, נכון?" שאלה אחת הבנות. "אמא שלי מכירה את מר לורנס הזקן, אבל אומרת שהוא גאה מאוד ולא אוהב להתערבב עם השכנים שלו. הוא מחזיק את הנכד שלו סגור בבית, כשהוא לא רוכב על סוס או מטייל עם המורה הפרטי שלו, ומכריח אותו ללמוד קשה מאוד. הזמנו אותו למסיבה שלנו, אבל הוא לא בא. אמא אומרת שהוא נחמד מאוד, אף על פי שהוא אף פעם לא מדבר איתנו, הבנות."
"החתולה שלנו ברחה פעם, והוא החזיר אותה, ודיברנו מעל הגדר, והסתדרנו מצוין, על קריקט וכל מיני דברים כאלה, כשהוא ראה את מג מתקרבת והלך משם. אני מתכוונת להכיר אותו מתישהו, כי הוא צריך קצת כיף, אני בטוחה בזה," אמרה ג'ו בהחלטיות.
"אני אוהבת את הנימוסים שלו, והוא נראה כמו ג'נטלמן קטן, אז אין לי שום התנגדות שתכירו אותו, אם תבוא הזדמנות מתאימה. הוא הביא את הפרחים בעצמו, והייתי מזמינה אותו להיכנס, אילו הייתי בטוחה מה קורה למעלה. הוא נראה כל כך מתגעגע כשהלך משם, כששמע את השמחה, וכנראה אין לו שמחה משלו."
"איזה מזל שלא הזמנת, אמא!" צחקה ג'ו, והביטה במגפיה. "אבל נעשה מתישהו עוד הצגה שהוא יוכל לראות. אולי הוא יעזור לשחק. זה לא יהיה כיף?"
"אף פעם לא היה לי זר כל כך יפה! כמה שהוא יפה!" ומג בחנה את הפרחים שלה בעניין רב.
"הם מקסימים. אבל הוורדים של בת' מתוקים לי יותר," אמרה גברת מארץ', והריחה את הזר הקטן, שכבר חצי נבל, שבחגורתה.
בת' התרפקה עליה ולחשה בשקט, "הלוואי שיכולתי לשלוח את הזר שלי לאבא. אני חוששת שאין לו חג מולד שמח כמו שיש לנו."