"ג'ו! ג'ו! איפה את?" קראה מג למרגלות המדרגות לעליית הגג.
"כאן!" ענה קול צרוד מלמעלה, ומג, שרצה למעלה, מצאה את אחותה אוכלת תפוחים ובוכה מעל "יורש רדקליף", כשהיא עטופה בשמיכת פוך על ספה ישנה בעלת שלוש רגליים ליד החלון המוצף שמש. זה היה המקלט האהוב על ג'ו, ולכאן אהבה לפרוש עם חצי תריסר תפוחים חומים וספר טוב, ליהנות מהשקט ומחברתה של חולדה מחמד שגרה בקרבת מקום ולא התייחסה אליה בכלל. כשמג הופיעה, סקראבל חמק לתוך החור שלו. ג'ו ניערה את הדמעות מלחייה וחיכתה לשמוע את החדשות.
"איזה כיף! רק תראי! פתק הזמנה של ממש מגברת גרדינר למחר בערב!" קראה מג, נופפה בנייר היקר ואז התחילה לקרוא אותו בשמחה נערית.
"'גברת גרדינר תשמח לראות את העלמה מארץ' ואת העלמה ג'וזפין בנשף ריקודים קטן בערב השנה החדשה.' מרמי מסכימה שנלך, אז מה נלבש?"
"מה הטעם לשאול את זה, כשאת יודעת שנלבש את שמלות הפופלין שלנו, כי אין לנו שום דבר אחר?" ענתה ג'ו בפה מלא.
"אילו רק הייתה לי שמלת משי!" נאנחה מג. "אמא אומרת שאולי אקבל כשאהיה בת שמונה עשרה, אבל שנתיים זה זמן אינסופי לחכות."
"אני בטוחה שהפופלינים שלנו נראים כמו משי, והם מספיק יפים בשבילנו. שלך טובה כמו חדשה, אבל שכחתי את הכתם השרוף ואת הקרע בשלי. מה אני אעשה? השריפה נראית מאוד, ואני לא יכולה להוציא אותה."
"את צריכה לשבת בשקט כמה שאפשר ולהסתיר את הגב שלך. החזית בסדר גמור. לי יהיה סרט חדש לשיער, ומרמי תשאיל לי את סיכת הפנינה הקטנה שלה, ונעלי הריקוד החדשות שלי מקסימות, והכפפות שלי יספיקו, אף על פי שהן לא יפות כמו שהייתי רוצה."
"שלי מקולקלות מלימונדה, ואני לא יכולה להשיג חדשות, אז אצטרך ללכת בלי," אמרה ג'ו, שאף פעם לא הטרידה את עצמה הרבה בעניין בגדים.
"את חייבת שיהיו לך כפפות, אחרת אני לא הולכת," קראה מג בהחלטיות. "כפפות חשובות יותר מכל דבר אחר. אי אפשר לרקוד בלעדיהן, ואם לא תהיינה לך, אני אמות מבושה."
"אז אני לא אזוז. לא אכפת לי הרבה מריקודים בחברה. אין שום כיף להסתובב בשייט מסביב. אני אוהבת לעוף מסביב ולעשות תעלולים."
"את לא יכולה לבקש מאמא חדשות, הן כל כך יקרות, ואת כל כך רשלנית. היא אמרה כשקלקלת את הקודמות שהיא לא תקנה לך יותר החורף. את לא יכולה להסתדר איתן?"
"אני יכולה להחזיק אותן מקומטות ביד, כך שאף אחד לא יידע כמה הן מוכתמות. זה כל מה שאני יכולה לעשות. לא! אני אגיד לך איך נסתדר: כל אחת תלבש כפפה טובה אחת ותחזיק ביד אחת גרועה. את מבינה?"
"הידיים שלך גדולות משלי, ואת תמתחי את הכפפה שלי בצורה נוראית," התחילה מג, שהכפפות היו נקודה רגישה אצלה.
"אז אני אלך בלי. לא אכפת לי מה אנשים יגידו!" קראה ג'ו, ולקחה את הספר שלה.
"את יכולה לקבל אותה, את יכולה! רק אל תכתימי אותה, ותתנהגי יפה. אל תשימי את הידיים מאחורי הגב, ואל תבהי, ואל תגידי 'קריסטופר קולומבוס!', טוב?"
"אל תדאגי לי. אני אהיה מעונבת כמה שאני יכולה ולא אסתבך בשום צרות, אם רק אוכל. עכשיו לכי תעני על הפתק שלך, ותני לי לגמור את הסיפור הנהדר הזה."
אז מג הלכה 'לקבל את ההזמנה בתודה', לבדוק את שמלתה ולשיר בעליזות בזמן שגיהצה את הסלסלה היחידה שלה מתחרה אמיתית, בזמן שג'ו גמרה את הסיפור שלה, את ארבעת התפוחים שלה, ושיחקה משחק השתוללות עם סקראבל.
בערב השנה החדשה הסלון היה נטוש, כי שתי הבנות הצעירות שיחקו בתפקיד משרתות ההלבשה, ושתי הבכורות היו שקועות בעניין החשוב מכול, 'ההכנות למסיבה'. פשוטות ככל שהיו התלבושות, היו הרבה ריצות למעלה ולמטה, צחוקים ודיבורים, ובשלב מסוים ריח חזק של שיער שרוף מילא את הבית. מג רצתה כמה תלתלים סביב פניה, וג'ו לקחה על עצמה ללחוץ את קווצות השיער העטופות בנייר במלקחיים חמים.
"הן אמורות להעלות עשן ככה?" שאלה בת' ממקומה על המיטה.
"זו הלחות שמתייבשת," ענתה ג'ו.
"איזה ריח משונה! זה כמו נוצות שרופות," העירה איימי, והחליקה את התלתלים היפים שלה באווירה של עליונות.
"הנה, עכשיו אני אוריד את הניירות ותראו ענן של תלתלים קטנים," אמרה ג'ו, והניחה את המלקחיים.
היא אכן הורידה את הניירות, אבל שום ענן של תלתלים לא הופיע, כי השיער יצא יחד עם הניירות, והספרית המבועתת הניחה שורה של צרורות קטנים וחרוכים על השידה מול הקורבן שלה.
"אוי, אוי, אוי! מה עשית? אני הרוסה! אני לא יכולה ללכת! השיער שלי, אוי, השיער שלי!" ייללה מג, והביטה בייאוש בסלסול הלא אחיד על מצחה.
"איזה מזל יש לי! לא היית צריכה לבקש ממני לעשות את זה. אני תמיד מקלקלת הכול. אני כל כך מצטערת, אבל המלקחיים היו חמים מדי, אז עשיתי בלגן," נאנקה ג'ו המסכנה, והביטה בלביבות השחורות הקטנות בדמעות חרטה.
"זה לא הרוס. רק תסלסלי אותו, ותקשרי את הסרט כך שהקצוות ייפלו קצת על המצח, וזה ייראה כמו האופנה האחרונה. ראיתי הרבה בנות שעושות ככה," אמרה איימי בניחום.
"מגיע לי, על שניסיתי להתגנדר. הלוואי שהייתי עוזבת את השיער שלי בשקט," קראה מג ברגזנות.
"גם אני הייתי רוצה, הוא היה כל כך חלק ויפה. אבל הוא יצמח שוב בקרוב," אמרה בת', שבאה לנשק ולנחם את הכבשה הגזוזה.
אחרי תקלות קטנות נוספות, מג הייתה מוכנה סוף סוף, ובמאמץ המשותף של המשפחה כולה, שערה של ג'ו נאסף והשמלה שלה נלבשה. הן נראו טוב מאוד בתלבושות הפשוטות שלהן: מג באפור-כסוף, עם רשת שיער מקטיפה כחולה, סלסלות תחרה וסיכת הפנינה. ג'ו בחום-אדום כהה, עם צווארון פשתן נוקשה בסגנון גברי, וחרצית לבנה אחת או שתיים כקישוט היחיד שלה. כל אחת לבשה כפפה בהירה ויפה אחת, והחזיקה ביד אחת מוכתמת, וכולן הכריזו שהתוצאה "פשוטה ויפה מאוד". נעלי העקב הגבוה של מג היו צרות מאוד והכאיבו לה, אף על פי שלא הודתה בכך, ונדמה היה שכל תשע עשרה סיכות השיער של ג'ו ננעצו ישר לתוך ראשה, מה שלא היה בדיוק נוח, אבל, אוי ואבוי, צריך להיות אלגנטיות או למות.
"תיהנו, יקירותיי!" אמרה גברת מארץ', כשהאחיות ירדו בעדינות בשביל. "אל תאכלו הרבה בארוחת הערב, ותצאו באחת עשרה, כשאשלח את האנה לקחת אתכן." כשהשער נטרק מאחוריהן, קרא קול מאחד החלונות...
"בנות, בנות! יש לשתיכן ממחטות כיס יפות?"
"כן, כן, יפות ונקיות מאוד, ומג שמה מי קולון על שלה," קראה ג'ו, והוסיפה בצחוק כשהמשיכו ללכת, "אני באמת מאמינה שמרמי הייתה שואלת את זה גם אם כולנו היינו בורחות מרעידת אדמה."
"זה אחד מהטעמים האריסטוקרטיים שלה, וזה ראוי מאוד, כי גבירה אמיתית תמיד מזוהה לפי מגפיים, כפפות וממחטה מסודרים," השיבה מג, שהיו לה לא מעט 'טעמים אריסטוקרטיים' קטנים משלה.
"עכשיו אל תשכחי להסתיר את החלק הפגום, ג'ו. האבנט שלי בסדר? והשיער שלי נראה רע מאוד?" אמרה מג, כשהסתובבה מהמראה בחדר ההלבשה של גברת גרדינר אחרי התייפייפות ממושכת.
"אני יודעת שאשכח. אם תראי אותי עושה משהו לא בסדר, פשוט תזכירי לי בקריצה, טוב?" השיבה ג'ו, ומשכה בצווארונה והעבירה מברשת חפוזה בשערה.
"לא, קריצה זה לא מתאים לגבירה. אני ארים גבות אם משהו לא בסדר, ואהנהן אם את בסדר. עכשיו תחזיקי את הכתפיים ישרות, ותעשי צעדים קטנים, ואל תלחצי ידיים אם מציגים אותך בפני מישהו. זה לא מקובל."
"איך את לומדת את כל הדרכים הנכונות? אני אף פעם לא מצליחה. המוזיקה הזאת לא עליזה?"
הן ירדו למטה, מרגישות קצת ביישניות, כי לעתים רחוקות הלכו למסיבות, ועד כמה שהמפגש הקטן הזה היה לא רשמי, בשבילן הוא היה אירוע. גברת גרדינר, גברת זקנה ומרשימה, קיבלה את פניהן בחביבות ומסרה אותן לבכורה מבין שש בנותיה. מג הכירה את סאלי והרגישה בנוח מהר מאוד, אבל ג'ו, שלא התעניינה הרבה בבנות או ברכילות של בנות, עמדה בצד, כשגבה צמוד בזהירות לקיר, והרגישה לא במקומה כמו סייח בגינת פרחים. חצי תריסר בחורים עליזים דיברו על החלקה על הקרח בצד אחר של החדר, והיא השתוקקה ללכת ולהצטרף אליהם, כי החלקה על הקרח הייתה אחת השמחות של חייה. היא איתתה למג על משאלתה, אבל הגבות עלו בצורה כל כך מבהילה שהיא לא העזה לזוז. איש לא בא לדבר איתה, ואחד אחד הקבוצה הלכה והתמעטה עד שנשארה לבד. היא לא יכלה להסתובב ולבדר את עצמה, כי החלק השרוף ייראה, אז היא בהתה באנשים בעצבות למדי עד שהריקודים התחילו. מג הוזמנה מיד, ונעלי הריקוד הצרות ריחפו בזריזות כזאת שאיש לא היה מנחש את הכאב שסבלה, בחיוך, זו שנעלה אותן. ג'ו ראתה בחור גדול ג'ינג'י מתקרב לפינה שלה, ומחשש שהוא מתכוון להזמין אותה לרקוד, היא חמקה לגומחה מוסתרת בווילון, בכוונה להציץ וליהנות בשקט. לרוע המזל, אדם ביישן אחר כבר בחר באותו מקלט, כי כשהווילון נפל מאחוריה, היא מצאה את עצמה פנים אל פנים עם 'הנער של לורנס'.
"אוי ואבוי, לא ידעתי שמישהו כאן!" גמגמה ג'ו, והתכוננה לסגת החוצה באותה מהירות שבה קפצה פנימה.
אבל הנער צחק ואמר בנעימות, אף על פי שנראה מעט מבוהל, "אל תשימי לב אליי, תישארי אם את רוצה."
"אני לא אפריע לך?"
"אפילו לא קצת. רק באתי לכאן כי אני לא מכיר הרבה אנשים, והרגשתי די זר בהתחלה, את יודעת."
"גם אני. אל תלך, בבקשה, אלא אם כן אתה מעדיף."
הנער התיישב שוב והביט בנעלי הלכה שלו, עד שג'ו אמרה, בניסיון להיות מנומסת ונינוחה, "אני חושבת שכבר היה לי העונג לראות אותך. אתה גר לידנו, נכון?"
"בבית הסמוך." והוא הרים את עיניו וצחק בקול, כי ההתנהגות המעונבת של ג'ו הייתה די מצחיקה כשנזכר איך פטפטו על קריקט כשהחזיר את החתולה הביתה.
זה גרם לג'ו להרגיש בנוח, וגם היא צחקה, כשאמרה בלבביות הגדולה ביותר שלה, "כל כך נהנינו ממתנת חג המולד הנחמדה שלך."
"סבא שלח אותה."
"אבל אתה הכנסת לו את זה לראש, נכון?"
"מה שלום החתולה שלך, העלמה מארץ'?" שאל הנער, וניסה להיראות רציני בזמן שעיניו השחורות נצצו בשובבות.
"בסדר גמור, תודה, מר לורנס. אבל אני לא העלמה מארץ', אני רק ג'ו," השיבה העלמה הצעירה.
"ואני לא מר לורנס, אני רק לורי."
"לורי לורנס, איזה שם משונה."
"השם הפרטי שלי הוא תיאודור, אבל אני לא אוהב אותו, כי החבר'ה קראו לי דורה, אז הכרחתי אותם לקרוא לי לורי במקום."
"גם אני שונאת את השם שלי, כל כך סנטימנטלי! הלוואי שכולם היו אומרים ג'ו במקום ג'וזפין. איך גרמת לבנים להפסיק לקרוא לך דורה?"
"הרבצתי להם."
"אני לא יכולה להרביץ לדודה מארץ', אז כנראה אצטרך לסבול את זה." וג'ו השלימה עם זה באנחה.
"את לא אוהבת לרקוד, העלמה ג'ו?" שאל לורי, ונראה כאילו הוא חושב שהשם מתאים לה.
"אני אוהבת את זה מספיק אם יש הרבה מקום, וכולם עליזים. במקום כמו זה אני בטוח אפיל משהו, אדרוך לאנשים על הבהונות, או אעשה משהו נורא, אז אני מתרחקת מצרות ונותנת למג לשוט מסביב. אתה לא רוקד?"
"לפעמים. את מבינה, הייתי בחוץ לארץ הרבה שנים, ועוד לא הייתי מספיק בחברה כדי לדעת איך עושים כאן דברים."
"בחוץ לארץ!" קראה ג'ו. "אוי, ספר לי על זה! אני כל כך אוהבת לשמוע אנשים מתארים את המסעות שלהם."
נראה שלורי לא ידע מאיפה להתחיל, אבל השאלות הנלהבות של ג'ו עד מהרה הניעו אותו, והוא סיפר לה איך למד בבית ספר בווה, שם הבנים אף פעם לא חבשו כובעים והיה להם צי של סירות באגם, ובחופשות יצאו לטיולים רגליים ברחבי שווייץ עם המורים שלהם.
"הלוואי שהייתי שם!" קראה ג'ו. "נסעת לפריז?"
"בילינו שם את החורף שעבר."
"אתה יודע לדבר צרפתית?"
"לא הרשו לנו לדבר שום שפה אחרת בווה."
"תגיד משהו! אני יודעת לקרוא צרפתית, אבל לא יודעת לבטא."
"קל נום א סט ז'ן דמואזל אן לה פנטופל ז'ולי?"
"כמה יפה אתה מדבר! רגע... אמרת, 'מי העלמה הצעירה בנעליים היפות', נכון?"
"וּאִי, מדמואזל."
"זאת אחותי מרגרט, וידעת שזאת היא! אתה חושב שהיא יפה?"
"כן, היא מזכירה לי את הבנות הגרמניות, היא נראית כל כך רעננה ושקטה, ורוקדת כמו גבירה."
ג'ו ממש קרנה מהנאה למשמע השבח הנערי הזה לאחותה, ושמרה אותו כדי לחזור עליו בפני מג. שניהם הציצו ומתחו ביקורת ופטפטו עד שהרגישו כמו מכרים ותיקים. הביישנות של לורי התפוגגה עד מהרה, כי ההתנהגות הג'נטלמנית של ג'ו שעשעה אותו וגרמה לו להרגיש בנוח, וג'ו חזרה להיות עליזה כתמיד, כי השמלה שלה נשכחה ואיש לא הרים אליה גבות. היא חיבבה את 'הנער של לורנס' יותר מתמיד, והביטה בו היטב כמה פעמים, כדי שתוכל לתאר אותו לבנות, כי לא היו להן אחים, היו להן מעט מאוד בני דודים, ובנים היו בשבילן יצורים כמעט לא מוכרים.
"שיער שחור מתולתל, עור שחום, עיניים שחורות גדולות, אף יפה, שיניים יפות, ידיים ורגליים קטנות, גבוה ממני, מנומס מאוד, יחסית לבן, ובסך הכול עליז. מעניין בן כמה הוא?"
השאלה הייתה על קצה הלשון של ג'ו, אבל היא עצרה את עצמה בזמן, ובטקט יוצא דופן ניסתה לברר בדרך עקיפה.
"אני מניחה שאתה הולך לקולג' בקרוב? אני רואה אותך חורש על הספרים שלך, לא, אני מתכוונת לומד קשה." וג'ו הסמיקה בגלל ה'חורש' הנורא שנפלט לה.
לורי חייך, אבל לא נראה מזועזע, וענה במשיכת כתפיים, "לא בשנה-שנתיים הקרובות. אני לא אלך לפני גיל שבע עשרה, בכל מקרה."
"אתה רק בן חמש עשרה?" שאלה ג'ו, והביטה בבחור הגבוה, שדמיינה שהוא כבר בן שבע עשרה.
"בן שש עשרה, בחודש הבא."
"כמה שהייתי רוצה ללכת לקולג'! אתה לא נראה כאילו אתה אוהב את זה."
"אני שונא את זה! רק שינון או השתובבות. ואני גם לא אוהב את הדרך שבה הבחורים מתנהגים בארץ הזאת."
"מה אתה אוהב?"
"לגור באיטליה, וליהנות בדרך שלי."
ג'ו מאוד רצתה לשאול מהי הדרך שלו, אבל גבותיו השחורות נראו די מאיימות כשכיווץ אותן, אז היא שינתה את הנושא ואמרה, בזמן שכף רגלה תופפה בקצב, "זאת פולקה נהדרת! למה שלא תלך לנסות אותה?"
"אם תבואי גם את," ענה בקידה קטנה ואבירית.
"אני לא יכולה, כי אמרתי למג שלא ארקוד, כי..." שם עצרה ג'ו, ונראתה מתלבטת אם לספר או לצחוק.
"כי מה?"
"אתה לא תספר?"
"אף פעם!"
"טוב, יש לי הרגל רע לעמוד מול האש, וכך אני שורפת את השמלות שלי, וחרכתי את השמלה הזאת, ואף על פי שהיא מתוקנת יפה, רואים את זה, ומג אמרה לי לא לזוז כדי שאף אחד לא יראה. אתה יכול לצחוק, אם אתה רוצה. זה מצחיק, אני יודעת."
אבל לורי לא צחק. הוא רק השפיל את מבטו לרגע, והבעת פניו הפליאה את ג'ו כשאמר בעדינות רבה, "לא נורא. אני אגיד לך איך נסתדר. יש שם בחוץ מסדרון ארוך, ואנחנו יכולים לרקוד שם בגדול, ואף אחד לא יראה אותנו. בבקשה, בואי."
ג'ו הודתה לו והלכה בשמחה, ורק הצטערה שאין לה שתי כפפות מסודרות כשראתה את הכפפות היפות בצבע פנינה שבן הזוג שלה לבש. המסדרון היה ריק, והם רקדו פולקה נהדרת, כי לורי רקד היטב, ולימד אותה את הצעד הגרמני, ששימח את ג'ו, כי היה מלא תנופה וקפיצה. כשהמוזיקה נפסקה, הם התיישבו על המדרגות כדי לנשום, ולורי היה באמצע תיאור של חגיגת סטודנטים בהיידלברג כשמג הופיעה בחיפוש אחר אחותה. היא סימנה לה, וג'ו הלכה אחריה בחוסר רצון לחדר צדדי, שם מצאה אותה על ספה, אוחזת בכף רגלה ונראית חיוורת.
"נקעתי את הקרסול. העקב הגבוה הטיפשי הזה התעקם ועיקם לי את הרגל בצורה נוראית. זה כל כך כואב שאני בקושי יכולה לעמוד, ואני לא יודעת איך אי פעם אגיע הביתה," אמרה, והתנדנדה קדימה ואחורה מכאב.
"ידעתי שתפגעי ברגליים עם הנעליים הטיפשיות האלה. אני מצטערת. אבל אני לא רואה מה את יכולה לעשות, חוץ מלהשיג כרכרה, או להישאר כאן כל הלילה," ענתה ג'ו, ושפשפה בעדינות את הקרסול המסכן בזמן שדיברה.
"אני לא יכולה לקחת כרכרה בלי שזה יעלה הון. אני מעזה לומר שאני בכלל לא אוכל להשיג אחת, כי רוב האנשים באים בכרכרות שלהם, וזו דרך ארוכה לאורווה, ואין את מי לשלוח."
"אני אלך."
"בשום אופן לא! השעה אחרי תשע, וחושך מצרים. אני לא יכולה להישאר כאן, כי הבית מלא. לסאלי יש כמה בנות שמתארחות אצלה. אני אנוח עד שהאנה תבוא, ואז אעשה כמיטב יכולתי."
"אני אבקש מלורי. הוא ילך," אמרה ג'ו, ונראתה מוקלת כשהרעיון עלה בדעתה.
"רחמים, לא! אל תבקשי ואל תספרי לאף אחד. תביאי לי את ערדלי הגומי שלי, ותשימי את נעלי הריקוד האלה עם הדברים שלנו. אני לא יכולה לרקוד יותר, אבל ברגע שארוחת הערב תיגמר, תחכי להאנה ותגידי לי ברגע שהיא באה."
"הם יוצאים עכשיו לארוחת הערב. אני אשאר איתך. אני מעדיפה."
"לא, יקירה, רוצי, ותביאי לי קצת קפה. אני כל כך עייפה שאני לא יכולה לזוז."
אז מג נשענה לאחור, עם ערדלי הגומי מוסתרים היטב, וג'ו הלכה ונתקלה בכל דבר בדרכה לחדר האוכל, שאותו מצאה רק אחרי שנכנסה לארון כלי חרסינה ופתחה את הדלת של חדר שבו מר גרדינר הזקן לגם לעצמו בפרטיות כיבוד קטן. היא זינקה אל השולחן והשיגה את הקפה, ששפכה מיד, וכך הפכה את חזית שמלתה לגרועה כמו הגב שלה.
"אוי, אלוהים, איזו מגושמת אני!" קראה ג'ו, וגמרה לקלקל את הכפפה של מג בכך שקרצפה בה את השמלה שלה.
"אני יכול לעזור לך?" אמר קול ידידותי. והנה היה לורי, עם ספל מלא ביד אחת וצלחת גלידה ביד השנייה.
"ניסיתי להביא משהו למג, שהיא עייפה מאוד, ומישהו טלטל אותי, והנה אני במצב יפה," ענתה ג'ו, והעיפה מבט עגום מהחצאית המוכתמת אל הכפפה בצבע קפה.
"חבל מאוד! חיפשתי למי לתת את זה. אפשר לקחת את זה לאחותך?"
"אוי, תודה! אני אראה לך איפה היא. אני לא מציעה לקחת את זה בעצמי, כי אם אעשה את זה רק אסתבך שוב."
ג'ו הובילה את הדרך, ולורי, כאילו היה רגיל לשרת גבירות, קירב שולחן קטן, הביא מנה שנייה של קפה וגלידה לג'ו, והיה כל כך אדיב שאפילו מג הקפדנית הכריזה שהוא 'נער נחמד'. הם בילו בעליזות עם הממתקים ופתקי הפתגמים, והיו באמצע משחק שקט של 'באז', עם עוד שניים-שלושה צעירים שנקלעו לשם, כשהאנה הופיעה. מג שכחה את כף רגלה וקמה כל כך מהר שנאלצה להיאחז בג'ו, בקריאת כאב.
"שקט! אל תגידי כלום," לחשה, והוסיפה בקול, "זה כלום. עיקמתי קצת את הרגל, זה הכול," וצלעה למעלה ללבוש את מעיליה.
האנה נזפה, מג בכתה, וג'ו לא ידעה מה לעשות, עד שהחליטה לקחת את העניינים לידיים. היא חמקה החוצה, רצה למטה, מצאה משרת ושאלה אם הוא יכול להשיג לה כרכרה. התברר שזה מלצר שנשכר לערב ולא ידע דבר על השכונה, וג'ו הביטה סביב בחיפוש אחר עזרה, כשלורי, ששמע מה אמרה, ניגש והציע את הכרכרה של סבו, שבדיוק הגיעה לאסוף אותו, כך אמר.
"כל כך מוקדם! אתה לא באמת מתכוון ללכת כבר?" התחילה ג'ו, ונראתה מוקלת, אבל היססה לקבל את ההצעה.
"אני תמיד הולך מוקדם, באמת, באמת! בבקשה תני לי לקחת אתכן הביתה. זה בדיוק בדרך שלי, את יודעת, וגם אומרים שיורד גשם."
זה הכריע את העניין, וג'ו סיפרה לו על התקלה של מג, קיבלה את ההצעה בהכרת תודה, ומיהרה למעלה להביא את שאר החבורה. האנה שנאה גשם כמו חתול, אז לא עשתה בעיות, והן נסעו משם בכרכרה הסגורה והמפוארת, מרגישות חגיגיות ואלגנטיות מאוד. לורי עלה על מושב העגלון כדי שמג תוכל להחזיק את רגלה למעלה, והבנות דיברו על המסיבה בחופשיות.
"היה לי מצוין. ולך?" שאלה ג'ו, פרעה את שערה והתרווחה.
"כן, עד שנפגעתי. החברה של סאלי, אנני מופט, התחבבה עליי, והזמינה אותי לבוא לבלות אצלה שבוע כשסאלי באה. היא נוסעת באביב כשהאופרה מגיעה, וזה יהיה נהדר לגמרי, אם רק אמא תרשה לי לנסוע," ענתה מג, והתעודדה מהמחשבה.
"ראיתי אותך רוקדת עם הג'ינג'י שברחתי ממנו. הוא היה נחמד?"
"אוי, מאוד! השיער שלו חום-ערמוני, לא ג'ינג'י, והוא היה מנומס מאוד, ורקדתי איתו רדובה מענגת."
"הוא נראה כמו חגב בהתקף כשעשה את הצעד החדש. לורי ואני לא יכולנו להתאפק מלצחוק. שמעת אותנו?"
"לא, אבל זה היה מאוד לא מנומס. מה עשיתם כל הזמן הזה, כשהתחבאתם שם?"
ג'ו סיפרה את הרפתקאותיה, ועד שגמרה הן כבר היו בבית. אחרי הרבה תודות, הן אמרו לילה טוב והתגנבו פנימה, בתקווה לא להפריע לאיש, אבל ברגע שהדלת שלהן חרקה, שני כובעי לילה קטנים צצו, ושני קולות מנומנמים אך להוטים קראו...
"תספרו על המסיבה! תספרו על המסיבה!"
ב'חוסר נימוס גדול', כפי שקראה לזה מג, ג'ו שמרה כמה ממתקים לבנות הקטנות, והן נרגעו עד מהרה, אחרי ששמעו את האירועים המרגשים ביותר של הערב.
"אני מצהירה, זה באמת מרגיש כמו להיות עלמה צעירה ומהודרת, לחזור הביתה מהמסיבה בכרכרה ולשבת בחלוק עם משרתת שמשרתת אותי," אמרה מג, בזמן שג'ו חבשה את רגלה בארניקה והבריש את שערה.
"אני לא מאמינה שעלמות צעירות ומהודרות נהנות אפילו טיפה יותר מאיתנו, למרות השיער השרוף שלנו, השמלות הישנות, כפפה אחת לכל אחת ונעלי ריקוד צרות שנוקעות לנו את הקרסול כשאנחנו טיפשות מספיק לנעול אותן." ואני חושבת שג'ו צדקה לגמרי.