"אוי, אלוהים, כמה קשה נראה להרים שוב את התרמילים שלנו ולהמשיך," נאנחה מג בבוקר שאחרי המסיבה. עכשיו, כשהחגים נגמרו, שבוע השמחות לא הכשיר אותה להמשיך בקלות במשימה שמעולם לא אהבה.
"הלוואי שכל הזמן היה חג המולד או השנה החדשה. לא היה כיף?" ענתה ג'ו, ופיהקה בעגמומיות.
"לא היינו נהנות אפילו חצי ממה שאנחנו נהנות עכשיו. אבל זה באמת נראה כל כך נחמד לאכול ארוחות ערב קטנות ולקבל זרי פרחים, וללכת למסיבות, ולנסוע הביתה בכרכרה, ולקרוא ולנוח, ולא לעבוד. כמו אנשים אחרים, את יודעת. ואני תמיד מקנאה בבנות שעושות דברים כאלה, אני כל כך אוהבת מותרות," אמרה מג, וניסתה להחליט איזו משתי שמלות בלויות היא הפחות בלויה.
"טוב, אנחנו לא יכולות לקבל את זה, אז בואי לא נרטון, אלא נרים את המשאות שלנו על הכתף ונתנהל קדימה בעליזות כמו שמרמי עושה. אני בטוחה שדודה מארץ' היא בשבילי ממש 'הזקן מן הים', שנתלה על הכתפיים ולא יורד, אבל אני מניחה שכשאלמד לשאת אותה בלי להתלונן, היא תיפול ממני, או תהיה כל כך קלה שלא אשים לב אליה."
הרעיון הזה שעשע את ג'ו והכניס אותה למצב רוח טוב, אבל מג לא התעודדה, כי המשא שלה, שכלל ארבעה ילדים מפונקים, נראה כבד מתמיד. לא היה לה אפילו חשק להתייפות כרגיל, לענוד סרט כחול על הצוואר ולסדר את שערה בצורה המחמיאה ביותר.
"מה הטעם להיראות יפה, כשאף אחד לא רואה אותי חוץ מהגמדים הרגזנים האלה, ולאף אחד לא אכפת אם אני יפה או לא?" מלמלה, וסגרה את המגירה בטריקה. "אני אצטרך לעמול ולטרוח כל ימיי, עם רק קצת כיף פה ושם, ולהזדקן ולהתכער ולהחמיץ, כי אני ענייה ולא יכולה ליהנות מהחיים שלי כמו בנות אחרות. זה פשוט לא הוגן!"
אז מג ירדה למטה בהבעה פגועה, ולא הייתה נעימה בכלל בזמן ארוחת הבוקר. נראה היה שכולם במצב רוח רע ונוטים לקטר.
לבת' היה כאב ראש והיא שכבה על הספה, ונסתה להתנחם בחתולה ובשלושה גורים. איימי התעצבנה כי לא למדה את השיעורים שלה, ולא מצאה את ערדלי הגומי שלה. ג'ו התעקשה לשרוק ולהקים רעש גדול בזמן שהתכוננה.
גברת מארץ' הייתה עסוקה מאוד בניסיון לגמור מכתב שהיה חייב להישלח מיד, והאנה הייתה במצב רוח עכור, כי השכבה המאוחרת לא התאימה לה.
"מעולם לא הייתה משפחה כל כך רגזנית!" קראה ג'ו, ואיבדה את עשתונותיה אחרי שהפכה קסת דיו, קרעה את שני שרוכי המגפיים שלה והתיישבה על הכובע שלה.
"את האדם הכי רגזן בה!" השיבה איימי, ומחקה את התרגיל החשבוני, שהיה שגוי לגמרי, בדמעות שנשרו על הלוח שלה.
"בת', אם לא תחזיקי את החתולים הנוראים האלה במרתף, אני אטביע אותם," קראה מג בכעס, בזמן שניסתה להיפטר מהגור שטיפס לה על הגב ונדבק כמו קוץ בדיוק במקום שלא יכלה להגיע אליו.
ג'ו צחקה, מג נזפה, בת' התחננה, ואיימי ייללה כי לא זכרה כמה זה תשע כפול שתים עשרה.
"בנות, בנות, תהיו בשקט דקה אחת! אני חייבת לשלוח את זה עם הדואר המוקדם, ואתן משגעות אותי עם הדאגות שלכן," קראה גברת מארץ', ומחקה את המשפט המקולקל השלישי במכתב שלה.
השתררה רגיעה של רגע, שנשברה בידי האנה, שנכנסה בצעדים גדולים, הניחה שני כיסנים חמים על השולחן ויצאה שוב בצעדים גדולים. הכיסנים האלה היו מוסד קבוע, והבנות קראו להם 'מחממי הידיים', כי לא היו להן מחממים אחרים, והפשטידות החמות היו מנחמות מאוד לידיים שלהן בבקרים קרים.
האנה אף פעם לא שכחה להכין אותם, לא משנה כמה הייתה עסוקה או רגזנית, כי הדרך הייתה ארוכה וקודרת. למסכנות לא הייתה שום ארוחת צהריים אחרת, והן כמעט אף פעם לא חזרו הביתה לפני שתיים.
"תתכרבלי עם החתולים שלך ותתגברי על כאב הראש, בתי'לה. להתראות, מרמי. אנחנו חבורה של נבלות הבוקר, אבל נחזור הביתה מלאכים של ממש. קדימה, מג!" וג'ו צעדה משם בכבדות, בהרגשה שהצליינים לא יוצאים לדרך כמו שהיו צריכים.
הן תמיד הביטו לאחור לפני שפנו בפינה, כי אמן תמיד עמדה בחלון כדי להנהן ולחייך ולנופף להן בידה. איכשהו נראה כאילו לא היו מסוגלות לעבור את היום בלי זה, כי יהיה מצב רוחן אשר יהיה, המבט האחרון בפנים האימהיות האלה תמיד השפיע עליהן כמו קרן שמש.
"אילו מרמי הייתה מנופפת לנו באגרוף במקום לשלוח לנו נשיקה, זה היה מגיע לנו, כי מעולם לא נראו יצורים אומללים כפויי טובה יותר מאיתנו," קראה ג'ו, ומצאה סיפוק מלא חרטה בהליכה המושלגת וברוח המרה.
"אל תשתמשי בביטויים נוראיים כאלה," השיבה מג ממעמקי הצעיף שבו עטפה את עצמה כמו נזירה שמאסה בעולם.
"אני אוהבת מילים טובות וחזקות שיש בהן משמעות," השיבה ג'ו, ותפסה את הכובע שלה כשזינק מראשה, כהכנה לעוף משם לגמרי.
"תקראי לעצמך בכל שם שאת רוצה, אבל אני לא נבלה ולא אומללה, ואני לא מסכימה שיקראו לי כך."
"את יצור מוכה גורל, ורגזנית מאוד היום כי את לא יכולה לשבת כל הזמן בחיק המותרות. מסכנה יקרה, רק חכי עד שאעשה הון, ואת תתענגי על כרכרות וגלידה ונעלי עקב גבוה, וזרי פרחים, ובחורים ג'ינג'יים לרקוד איתם."
"כמה שאת מגוחכת, ג'ו!" אבל מג צחקה מהשטויות והרגישה טוב יותר בעל כורחה.
"מזל בשבילך שאני כזאת, כי אם הייתי מתנהגת כמו מדוכאת ומנסה להיות קודרת כמוך, היינו במצב יפה. תודה לאל, אני תמיד מוצאת משהו מצחיק שמחזיק אותי. אל תקטרי יותר, אלא תחזרי הביתה עליזה, יקירה."
ג'ו טפחה לאחותה על הכתף בעידוד כשנפרדו לאותו יום, כל אחת הולכת בדרך אחרת, כל אחת מחבקת את הכיסן הקטן והחם שלה, וכל אחת מנסה להיות עליזה למרות מזג האוויר החורפי, העבודה הקשה והמשאלות הלא מסופקות של נעורים אוהבי הנאות.
כשמר מארץ' איבד את רכושו בניסיון לעזור לחבר אומלל, שתי הבנות הבכורות התחננו שירשו להן לעשות משהו כדי לפרנס את עצמן, לפחות בחלקן. מכיוון שהאמינו שלעולם לא מוקדם מדי לטפח מרץ, חריצות ועצמאות, הוריהן הסכימו, ושתיהן ניגשו לעבודה ברצון טוב ולבבי, שלמרות כל המכשולים סופו להצליח.
מרגרט מצאה משרה כאומנת ילדים והרגישה עשירה עם המשכורת הקטנה שלה. כמו שאמרה, היא 'אהבה מותרות', והצרה העיקרית שלה הייתה העוני. היה לה קשה יותר לשאת אותו מאשר לאחרות, כי היא זכרה תקופה שבה הבית היה יפה, החיים היו מלאי נוחות והנאה, ומחסור מכל סוג שהוא לא היה מוכר. היא ניסתה לא לקנא ולא להיות ממורמרת, אבל זה היה טבעי מאוד שהנערה הצעירה תשתוקק לדברים יפים, לחברים עליזים, לכישורים מהודרים ולחיים מאושרים. אצל משפחת קינג היא ראתה כל יום כל מה שרצתה, כי האחיות הבוגרות של הילדים בדיוק יצאו לחברה, ומג ראתה לעתים קרובות שמלות נשף עדינות וזרי פרחים, שמעה רכילות עליזה על תיאטראות, קונצרטים, נסיעות במזחלות ושמחות מכל הסוגים, וראתה כסף מבוזבז על זוטות שהיו כל כך יקרות לה. מג המסכנה התלוננה לעתים רחוקות, אבל תחושה של אי-צדק גרמה לה לפעמים להרגיש מרירות כלפי כולם, כי עוד לא למדה לדעת כמה היא עשירה בברכות שהן לבדן יכולות להפוך את החיים למאושרים.
במקרה ג'ו התאימה לדודה מארץ', שהייתה צולעת והייתה זקוקה לאדם זריז שישרת אותה. הגברת הזקנה, שלא היו לה ילדים, הציעה לאמץ את אחת הבנות כשהגיעו הצרות, ונעלבה מאוד כשהצעתה נדחתה. חברים אחרים אמרו לבני מארץ' שהם איבדו כל סיכוי שיזכרו אותם בצוואה של הגברת הזקנה והעשירה, אבל בני מארץ', שלא היו להוטים אחרי עושר, רק אמרו...
"אנחנו לא יכולים לוותר על הבנות שלנו גם תמורת תריסר הונות. עשירים או עניים, נישאר יחד ונהיה מאושרים זה בזה."
הגברת הזקנה לא דיברה איתם במשך זמן מה, אבל כשפגשה במקרה את ג'ו אצל חברה, משהו בפניה המשעשעות ובהתנהגותה הישירה מצא חן בעיני הגברת הזקנה, והיא הציעה לקחת אותה כבת לוויה. זה לא התאים לג'ו בכלל, אבל היא קיבלה את המשרה מכיוון שלא נמצא דבר טוב יותר, ולהפתעת כולם הסתדרה טוב להפליא עם קרובת המשפחה הרתחנית שלה. מדי פעם הייתה סערה, ופעם אחת ג'ו צעדה הביתה והכריזה שהיא לא יכולה לסבול את זה יותר, אבל דודה מארץ' תמיד נרגעה מהר, ושלחה לקרוא לה לחזור בדחיפות כזאת שהיא לא יכלה לסרב, כי בלבה היא די חיבבה את הגברת הזקנה החריפה.
אני חושדת שהמשיכה האמיתית הייתה ספרייה גדולה של ספרים משובחים, שנעזבה לאבק ולעכבישים מאז שדוד מארץ' מת. ג'ו זכרה את הג'נטלמן הזקן והחביב, שנהג להרשות לה לבנות מסילות ברזל וגשרים מהמילונים הגדולים שלו, לספר לה סיפורים על התמונות המוזרות בספרים הלטיניים שלו, ולקנות לה עוגיות ג'ינג'ר בכל פעם שפגש אותה ברחוב. החדר העמום והמאובק, עם פסלי הראשים שבהו מטה מארונות הספרים הגבוהים, הכורסאות הנוחות, הגלובוסים, והכי טוב, שממה של ספרים שבה יכלה לשוטט כרצונה, הפכו את הספרייה לממלכת אושר בשבילה.
ברגע שדודה מארץ' נמנמה, או הייתה עסוקה עם אורחים, ג'ו מיהרה למקום השקט הזה, ובעודה מתכרבלת בכורסה, טרפה שירה, רומנים, היסטוריה, ספרי מסעות ותמונות כמו תולעת ספרים של ממש. אבל, כמו כל אושר, זה לא נמשך זמן רב, כי בטוח כמו שהגיעה ללב הסיפור, לבית המתוק ביותר בשיר, או להרפתקה המסוכנת ביותר של הנוסע שלה, קול צווחני קרא, "ג'וזי-פין! ג'וזי-פין!" והיא נאלצה לעזוב את גן העדן שלה כדי לגלגל חוטי צמר, לרחוץ את הפודל, או לקרוא את המסות של בלשאם שעות על גבי שעות.
השאיפה של ג'ו הייתה לעשות משהו נהדר מאוד. מה זה יהיה, עוד לא היה לה מושג, אבל היא השאירה לזמן לספר לה, ובינתיים מצאה את הסבל הגדול ביותר שלה בעובדה שלא יכלה לקרוא, לרוץ ולרכוב כמה שרצתה. מזג חם, לשון חדה ורוח חסרת מנוחה תמיד הכניסו אותה לצרות, והחיים שלה היו שרשרת של עליות ומורדות, שהיו גם מצחיקים וגם עצובים. אבל האימון שקיבלה אצל דודה מארץ' היה בדיוק מה שהייתה צריכה, והמחשבה שהיא עושה משהו כדי לפרנס את עצמה שימחה אותה למרות ה"ג'וזי-פין!" הבלתי פוסק.
בת' הייתה ביישנית מדי מכדי ללכת לבית הספר. ניסו את זה, אבל היא סבלה כל כך שוויתרו, והיא למדה את שיעוריה בבית עם אביה. אפילו כשהוא נסע, ואמה נקראה להקדיש את כישרונה ואת מרצה לאגודות לעזרת החיילים, בת' המשיכה בנאמנות לבדה ועשתה כמיטב יכולתה. היא הייתה עקרת בית קטנה, ועזרה להאנה לשמור על הבית נקי ונוח בשביל העובדות, בלי לחשוב אף פעם על שום שכר מלבד להיות אהובה. ימים ארוכים ושקטים בילתה, לא בבדידות ולא בבטלה, כי העולם הקטן שלה היה מאוכלס בחברים דמיוניים, והיא הייתה מטבעה דבורה עמלנית. היו שש בובות שצריך היה להרים ולהלביש כל בוקר, כי בת' הייתה עדיין ילדה ואהבה את חיות המחמד שלה כמו תמיד. אף לא אחת מהן הייתה שלמה או יפה, כולן היו מנודות עד שבת' אספה אותן, כי כשאחיותיה גדלו מהאלילות האלה, הן עברו אליה, כי איימי לא רצתה שום דבר ישן או מכוער. בת' הוקירה אותן ברוך רב עוד יותר בדיוק מהסיבה הזאת, והקימה בית חולים לבובות חולות. אף סיכה לא ננעצה מעולם בקרביים מכותנה שלהן, אף מילה קשה או מכה לא ניתנו להן מעולם, אף הזנחה לא העציבה מעולם את לבה של הדוחה שבהן, אלא כולן הואכלו והולבשו, טופלו וזכו לליטופים בחיבה שלעולם לא נכשלה. שבר עלוב אחד של בובתיות היה שייך לג'ו, ואחרי שחי חיים סוערים, הושאר כהריסה בשק הסמרטוטים, ומבית המחסה העגום הזה הוא חולץ בידי בת' ונלקח למקלט שלה. מכיוון שלא היה לה חלק עליון בראש, היא קשרה עליה כובע קטן ומסודר, ומכיוון ששתי הזרועות והרגליים חסרו, היא הסתירה את החסרונות האלה בכך שעטפה אותה בשמיכה, והקדישה את המיטה הכי טובה שלה לחולה הכרונית הזאת. אילו מישהו היה יודע על הטיפול המסור שהורעף על הבובה הזאת, אני חושבת שזה היה נוגע ללבו, אפילו בזמן שהיה צוחק. היא הביאה לה פיסות של זרי פרחים, קראה לה, הוציאה אותה לנשום אוויר צח, מוסתרת מתחת למעילה, שרה לה שירי ערש, ואף פעם לא הלכה לישון בלי לנשק את פניה המלוכלכות וללחוש בעדינות, "אני מקווה שיהיה לך לילה טוב, יקירתי המסכנה."
לבת' היו צרות כמו לאחרות, ומכיוון שלא הייתה מלאך אלא ילדה קטנה ואנושית מאוד, היא לעתים קרובות 'בכתה בכי קטן', כמו שג'ו אמרה, כי לא יכלה לקחת שיעורי מוזיקה ולקבל פסנתר טוב. היא אהבה מוזיקה כל כך, ניסתה כל כך קשה ללמוד, והתאמנה בסבלנות כזאת על הכלי הישן והמקרקש, שבאמת נראה שמישהו (בלי לרמוז לדודה מארץ') צריך לעזור לה. אבל איש לא עזר, ואיש לא ראה את בת' מנגבת את הדמעות מהקלידים הצהובים, שלא שמרו על כיוון, כשהייתה לגמרי לבד. היא שרה כמו עפרוני קטן בזמן העבודה, אף פעם לא הייתה עייפה מדי בשביל מרמי והבנות, ויום אחר יום אמרה לעצמה בתקווה, "אני יודעת שאקבל את המוזיקה שלי מתישהו, אם אהיה טובה."
יש בעולם הרבה בת'ים, ביישניות ושקטות, שיושבות בפינות עד שצריכים אותן, וחיות למען אחרים בעליזות כזאת שאיש לא רואה את הקורבנות שלהן עד שהצרצר הקטן שליד האח מפסיק לצרצר, והנוכחות המתוקה והשמשית נעלמת, ומשאירה מאחוריה שקט וצל.
אילו מישהו היה שואל את איימי מה הניסיון הקשה ביותר בחייה, היא הייתה עונה מיד, "האף שלי." כשהייתה תינוקת, ג'ו הפילה אותה בטעות לתוך דלי הפחם, ואיימי התעקשה שהנפילה הרסה את אפה לנצח. הוא לא היה גדול או אדום, כמו של 'פטריאה' המסכנה, הוא היה רק די שטוח, וכל הצביטות שבעולם לא יכלו לתת לו קצה אריסטוקרטי. לאף אחד לא היה אכפת ממנו חוץ ממנה, והוא עשה כמיטב יכולתו לגדול, אבל איימי הרגישה מאוד את החסרון של אף יווני, וציירה גיליונות שלמים של אפים יפים כדי להתנחם.
"רפאל הקטן", כפי שאחיותיה קראו לה, הייתה בעלת כישרון מובהק לציור, ומעולם לא הייתה מאושרת יותר מאשר כשהעתיקה פרחים, עיצבה פיות, או איירה סיפורים בדוגמאות משונות של אמנות. המורים שלה התלוננו שבמקום לפתור את התרגילים שלה היא כיסתה את הלוח שלה בחיות, את הדפים הריקים של האטלס שלה ניצלה כדי להעתיק עליהם מפות, וקריקטורות מהסוג המגוחך ביותר עפו החוצה מכל הספרים שלה ברגעים חסרי מזל. היא עברה את השיעורים שלה כמיטב יכולתה, והצליחה להימלט מנזיפות בכך שהייתה מופת של התנהגות. היא הייתה אהובה מאוד על חברותיה, כי הייתה טובת מזג והחזיקה באמנות המשמחת של לרצות בלי מאמץ. הגינונים והחן הקטנים שלה זכו להערצה רבה, וכך גם הכישורים שלה, כי מלבד הציור, היא ידעה לנגן שתים עשרה מנגינות, לסרוג במסרגה, ולקרוא צרפתית בלי לבטא לא נכון יותר משני שלישים מהמילים. הייתה לה דרך מתלוננת לומר, "כשאבא היה עשיר, עשינו כך וכך," שהייתה נוגעת מאוד ללב, והבנות חשבו שהמילים הארוכות שלה 'אלגנטיות לגמרי'.
איימי הייתה בדרך טובה להתקלקל, כי כולם פינקו אותה, והגנדרנות והאנוכיות הקטנות שלה גדלו יפה. אבל דבר אחד די כיבה את הגנדרנות. היא נאלצה ללבוש את הבגדים של בת דודתה. ובכן, לאמא של פלורנס לא היה שמץ של טעם, ואיימי סבלה עמוקות מכך שנאלצה לחבוש מצנפת אדומה במקום כחולה, ללבוש שמלות שלא החמיאו לה וסינרים מסורבלים שלא התאימו לה. הכול היה טוב, תפור היטב וכמעט לא משומש, אבל עיניה האמנותיות של איימי סבלו מאוד, במיוחד בחורף הזה, כששמלת בית הספר שלה הייתה סגולה עמומה עם נקודות צהובות ובלי שום קישוט.
"הנחמה היחידה שלי," אמרה למג, עם דמעות בעיניים, "היא שאמא לא מקצרת את השמלות שלי בקפלים בכל פעם שאני שובבה, כמו שאמא של מריה פארקס עושה. יקירתי, זה באמת נורא, כי לפעמים היא כל כך רעה שהשמלה שלה מגיעה עד הברכיים, והיא לא יכולה לבוא לבית הספר. כשאני חושבת על ההשפּלציה הזאת, אני מרגישה שאני יכולה לסבול אפילו את האף השטוח שלי ואת השמלה הסגולה עם הזיקוקים הצהובים עליה."
מג הייתה אשת הסוד והמשגיחה של איימי, ובאיזו משיכה מוזרה של הפכים, ג'ו הייתה אשת הסוד של בת' העדינה. רק לג'ו סיפרה הילדה הביישנית את מחשבותיה, ועל אחותה הגדולה והפרועה הפעילה בת', בלי לדעת, השפעה גדולה יותר מכל אחד אחר במשפחה. שתי הבנות הבוגרות היו חשובות מאוד זו לזו, אבל כל אחת לקחה תחת חסותה אחת מהאחיות הצעירות ושמרה עליה בדרכה, 'משחקות באמא', כך קראו לזה, והציבו את אחיותיהן במקומן של הבובות הנטושות, באינסטינקט האימהי של נשים קטנות.
"יש למישהי משהו לספר? זה היה יום כל כך קודר, שאני ממש מתה לקצת שעשוע," אמרה מג, כשישבו ותפרו יחד באותו ערב.
"היה לי היום משהו משונה עם הדודה, ומכיוון שאני יצאתי וידי על העליונה, אני אספר לכן," התחילה ג'ו, שמאוד אהבה לספר סיפורים. "קראתי את הבלשאם האינסופי הזה, ומזמזמתי בקול מונוטוני כמו תמיד, כי הדודה נרדמת מהר, ואז אני מוציאה איזה ספר טוב, וקוראת בטירוף עד שהיא מתעוררת. אני ממש גרמתי לעצמי להיות מנומנמת, ולפני שהיא התחילה לנמנם, פיהקתי פיהוק כזה, שהיא שאלה אותי למה אני פותחת את הפה מספיק רחב כדי לבלוע את כל הספר בבת אחת."
"'הלוואי שיכולתי, ולגמור עם זה,' אמרתי, וניסיתי לא להיות חצופה."
"ואז היא נשאה לי הרצאה ארוכה על החטאים שלי, ואמרה לי לשבת ולחשוב עליהם בזמן שהיא רק 'תאבד' את עצמה לרגע. היא אף פעם לא מוצאת את עצמה מהר במיוחד, אז ברגע שהכובע שלה התחיל להתנדנד כמו דליה כבדת ראש, שלפתי את 'הכומר מוויקפילד' מהכיס שלי, וקראתי, עין אחת עליו ועין אחת על הדודה. בדיוק הגעתי למקום שבו כולם נופלים למים, כששכחתי את עצמי וצחקתי בקול רם. הדודה התעוררה, ומכיוון שהייתה טובת מזג יותר אחרי התנומה, היא אמרה לי לקרוא קצת ולהראות איזו יצירה קלת דעת אני מעדיפה על פני בלשאם הנכבד והמחנך. עשיתי כמיטב יכולתי, והיא אהבה את זה, אף על פי שרק אמרה..."
"'אני לא מבינה על מה כל זה. תחזרי ותתחילי מההתחלה, ילדה.'"
"חזרתי, והפכתי את משפחת פרימרוז למעניינת ככל שיכולתי. פעם אחת הייתי רעה מספיק לעצור במקום מותח ולומר בענווה, 'אני חוששת שזה מעייף אותך, גברתי. שאפסיק עכשיו?'"
"היא תפסה את הסריגה שלה, שנפלה מידיה, נתנה בי מבט חד מבעד למשקפיים שלה, ואמרה בדרכה הקצרה, 'תגמרי את הפרק, ואל תהיי חצופה, עלמה'."
"היא הודתה שהיא אהבה את זה?" שאלה מג.
"אוי, מה פתאום, לא! אבל היא נתנה לבלשאם הזקן לנוח, וכשרצתי בחזרה אחר הצהריים לקחת את הכפפות שלי, הנה היא ישבה, כל כך שקועה בכומר שלא שמעה אותי צוחקת כשרקדתי ריקוד עליז במסדרון בגלל הזמנים הטובים שבדרך. כמה חיים נעימים יכלו להיות לה, אילו רק רצתה! אני לא מקנאה בה הרבה, למרות הכסף שלה, כי אחרי הכול, לאנשים עשירים יש בערך אותה כמות של דאגות כמו לעניים, אני חושבת," הוסיפה ג'ו.
"זה מזכיר לי," אמרה מג, "שיש לי משהו לספר. זה לא מצחיק, כמו הסיפור של ג'ו, אבל חשבתי עליו הרבה בדרך הביתה. אצל משפחת קינג היום מצאתי את כולם בבהלה, ואחת הילדות אמרה שאחיה הבכור עשה משהו נורא, ואבא שלח אותו מהבית. שמעתי את גברת קינג בוכה ואת מר קינג מדבר בקול רם מאוד, וגרייס ואלן הסבו את פניהן כשעברו לידי, כדי שלא אראה כמה העיניים שלהן אדומות ונפוחות. כמובן שלא שאלתי שום שאלות, אבל הרגשתי כל כך רע בשבילן, ודי שמחתי שאין לי אחים פרועים שעושים מעשים רעים ומביישים את המשפחה."
"אני חושבת שלהתבייש בבית הספר זה הרבה יותר מְיַסֵּרִי מכל דבר שבנים רעים יכולים לעשות," אמרה איימי, והניעה בראשה, כאילו ניסיון החיים שלה היה עמוק מאוד. "סוזי פרקינס באה היום לבית הספר עם טבעת קרנליאן אדומה ויפהפייה. רציתי אותה נורא, ורציתי להיות היא בכל כוחי. טוב, היא ציירה ציור של מר דייוויס, עם אף מפלצתי וגיבנת, והמילים 'עלמות צעירות, עיני עליכן!' יוצאות מהפה שלו בתוך מין בלון כזה. צחקנו על זה כשפתאום עינו באמת הייתה עלינו, והוא ציווה על סוזי להביא את הלוח שלה. היא הייתה פּרליזית מפחד, אבל היא הלכה, ואוי, מה אתן חושבות שהוא עשה? הוא תפס אותה באוזן, באוזן! רק תדמיינו כמה נורא! והוביל אותה לבמת הדקלומים, והכריח אותה לעמוד שם חצי שעה, כשהיא מחזיקה את הלוח כך שכולן יוכלו לראות."
"הבנות לא צחקו על הציור?" שאלה ג'ו, שנהנתה מהצרה.
"צחקו? אף אחת! הן ישבו בשקט כמו עכברים, וסוזי בכתה ליטרים, אני יודעת שכן. אז לא קינאתי בה, כי הרגשתי שמיליוני טבעות קרנליאן לא היו משמחות אותי אחרי זה. אף פעם, אף פעם לא הייתי מתגברת על השפלה מייסרת כזאת." ואיימי המשיכה בעבודתה, בתודעה גאה של מידה טובה ושל הצלחה לבטא שתי מילים ארוכות בנשימה אחת.
"ראיתי משהו שמצא חן בעיניי הבוקר, והתכוונתי לספר אותו בארוחת הצהריים, אבל שכחתי," אמרה בת', וסידרה את הסל ההפוך של ג'ו בזמן שדיברה. "כשהלכתי לקנות צדפות בשביל האנה, מר לורנס היה בחנות הדגים, אבל הוא לא ראה אותי, כי נשארתי מאחורי חבית הדגים, והוא היה עסוק עם מר קאטר, מוכר הדגים. אישה ענייה נכנסה עם דלי ומגב, ושאלה את מר קאטר אם ירשה לה לקרצף קצת תמורת חתיכת דג, כי לא הייתה לה ארוחת צהריים לילדים שלה, והיא התאכזבה כי לא קיבלה יום עבודה. מר קאטר מיהר ואמר 'לא', די בכעס, אז היא עמדה ללכת, כשהיא נראית רעבה ועצובה, כשמר לורנס תפס דג גדול בקצה המעוקל של מקל ההליכה שלו והושיט לה אותו. היא הייתה כל כך שמחה ומופתעת שלקחה אותו ישר לזרועותיה, והודתה לו שוב ושוב. הוא אמר לה 'ללכת ולבשל אותו', והיא מיהרה משם, כל כך מאושרת! זה לא היה טוב מצדו? אוי, היא נראתה כל כך מצחיקה, מחבקת את הדג הגדול והחלקלק, ומאחלת שהמיטה של מר לורנס בגן עדן תהיה 'נוחה ורכה כמו שצריך'."
אחרי שצחקו על הסיפור של בת', הן ביקשו מאמן סיפור, ואחרי רגע של מחשבה, היא אמרה ברצינות, "בזמן שישבתי היום וגזרתי מעילי פלנל כחולים באולמות של האגודה, הרגשתי דאגה גדולה לאבא, וחשבתי כמה בודדות וחסרות אונים נהיה אם יקרה לו משהו. זה לא היה דבר נבון לעשות, אבל המשכתי לדאוג עד שנכנס איש זקן עם הזמנה לכמה בגדים. הוא התיישב לידי, והתחלתי לדבר איתו, כי הוא נראה עני ועייף ומודאג.
"'יש לך בנים בצבא?' שאלתי, כי הפתק שהביא לא היה מיועד לי."
"'כן, גברתי. היו לי ארבעה, אבל שניים נהרגו, אחד בשבי, ואני נוסע אל האחרון, שחולה מאוד בבית חולים בוושינגטון,' ענה בשקט."
"'עשית הרבה מאוד למען המדינה שלך, אדוני,' אמרתי, וכעת הרגשתי כבוד במקום רחמים."
"'אף לא טיפה יותר ממה שהייתי צריך, גברתי. הייתי הולך בעצמי, אילו הייתי מועיל במשהו. מכיוון שאני לא, אני נותן את הבנים שלי, ונותן אותם בלב שלם.'"
"הוא דיבר כל כך בעליזות, נראה כל כך כן, ונראה כל כך שמח לתת את כל מה שיש לו, שהתביישתי בעצמי. אני נתתי אדם אחד וחשבתי שזה יותר מדי, בזמן שהוא נתן ארבעה בלי להתמרמר. לי היו כל הבנות שלי לנחם אותי בבית, והבן האחרון שלו חיכה, במרחק קילומטרים רבים, אולי כדי להיפרד ממנו! הרגשתי כל כך עשירה, כל כך מאושרת כשחשבתי על הברכות שלי, שהכנתי לו צרור יפה, נתתי לו קצת כסף, והודיתי לו מכל הלב על השיעור שלימד אותי."
"ספרי עוד סיפור, אמא, אחד עם מוסר השכל, כמו זה. אני אוהבת לחשוב עליהם אחר כך, אם הם אמיתיים ולא מטיפים מדי," אמרה ג'ו, אחרי דקה של שתיקה.
גברת מארץ' חייכה והתחילה מיד, כי היא סיפרה סיפורים לקהל הקטן הזה שנים רבות, וידעה איך לשמח אותו.
"היו היו פעם ארבע בנות, שהיה להן מספיק לאכול ולשתות וללבוש, הרבה נוחות והנאות, חברים טובים והורים שאהבו אותן מאוד, ובכל זאת הן לא היו מרוצות." (כאן המאזינות העיפו זו בזו מבטים ערמומיים, והתחילו לתפור בחריצות.) "הבנות האלה רצו מאוד להיות טובות וקיבלו הרבה החלטות מצוינות, אבל הן לא עמדו בהן כל כך טוב, וכל הזמן אמרו, 'אילו רק היה לנו את זה,' או 'אילו רק יכולנו לעשות את זה,' ושכחו לגמרי כמה הרבה כבר יש להן, וכמה דברים הן באמת יכולות לעשות. אז הן שאלו אישה זקנה באיזה כישוף הן יכולות להשתמש כדי להיות מאושרות, והיא אמרה, 'כשאתן מרגישות לא מרוצות, חשבו על הברכות שלכן, והיו אסירות תודה.'" (כאן ג'ו הרימה את מבטה במהירות, כאילו עומדת לדבר, אבל שינתה את דעתה, כשראתה שהסיפור עוד לא נגמר.)
"מכיוון שהיו בנות נבונות, הן החליטו לנסות את העצה שלה, ועד מהרה הופתעו לראות כמה טוב מצבן. אחת גילתה שכסף לא יכול להרחיק בושה וצער מבתים של עשירים, השנייה, שאף על פי שהיא ענייה, היא הרבה יותר מאושרת, עם הנעורים, הבריאות ומצב הרוח הטוב שלה, מגברת זקנה מסוימת, רגזנית וחלשה, שלא מסוגלת ליהנות מהנוחות שלה, השלישית, שעד כמה שלא נעים לעזור בהכנת ארוחת הצהריים, עוד יותר קשה ללכת ולקבץ נדבות בשבילה, והרביעית, שאפילו טבעות קרנליאן אינן יקרות ערך כמו התנהגות טובה. אז הן הסכימו להפסיק להתלונן, ליהנות מהברכות שכבר יש להן, ולנסות להיות ראויות להן, פן יילקחו מהן לגמרי במקום להתרבות, ואני מאמינה שהן מעולם לא התאכזבו או הצטערו על כך שקיבלו את העצה של האישה הזקנה."
"נו, מרמי, זה ממש ערמומי מצדך להפוך את הסיפורים שלנו נגדנו, ולתת לנו דרשה במקום סיפור אהבה!" קראה מג.
"אני אוהבת דרשה מהסוג הזה. זה הסוג שאבא נהג לספר לנו," אמרה בת' מהורהרת, וסידרה ישר את המחטים בכרית הסיכות של ג'ו.
"אני לא מתלוננת אפילו קרוב לכמה שהאחרות מתלוננות, ועכשיו אהיה זהירה יותר מתמיד, כי קיבלתי אזהרה מהנפילה של סוזי," אמרה איימי בנימה מוסרנית.
"היינו צריכות את השיעור הזה, ולא נשכח אותו. ואם נשכח, את פשוט תגידי לנו, כמו שקלואי הזקנה אמרה ב'אוהל הדוד תום', 'תחשבו על החסדים שלכם, ילדים!' 'תחשבו על החסדים שלכם!'" הוסיפה ג'ו, שבשום אופן לא יכלה להתאפק מלהוציא קצת צחוק מהדרשה הקטנה, אף על פי שלקחה אותה ללב כמו כל אחת מהן.