"מה בשם שמיים את מתכוונת לעשות עכשיו, ג'ו?" שאלה מג אחר צהריים מושלג אחד, כשאחותה צעדה ברעש לאורך המסדרון במגפי גומי, במעיל ישן ובברדס, עם מטאטא ביד אחת ומכוש חפירה ביד השנייה
"יוצאת להתעמל," ענתה ג'ו, וניצוץ שובב בעיניה.
"הייתי חושבת ששני טיולים ארוכים הבוקר היו מספיקים! קר ואפור בחוץ, ואני ממליצה לך להישאר חמימה ויבשה ליד האח, כמוני," אמרה מג ורעדה.
"לעולם אל תקבלי עצות! אני לא מסוגלת לשבת בשקט כל היום, ומכיוון שאני לא חתלתולה, אני לא אוהבת לנמנם ליד האח. אני אוהבת הרפתקאות, ואני הולכת למצוא כמה."
מג חזרה לחמם את רגליה ולקרוא את "אייבנהו", וג'ו החלה לחפור שבילים במרץ רב. השלג היה קל, ובעזרת המטאטא שלה טאטאה במהרה שביל מסביב לכל הגינה, כדי שבת' תוכל לטייל בו כשתצא השמש והבובות החולות יזדקקו לאוויר צח. הגינה הפרידה בין ביתם של בני מארץ' לבין ביתו של מר לורנס. שני הבתים עמדו בפרבר של העיר, שעדיין היה כפרי למדי, עם חורשות ומדשאות, גינות גדולות ורחובות שקטים. גדר חיה נמוכה הפרידה בין שתי החלקות. בצד אחד עמד בית ישן וחום, שנראה חשוף ומרופט למדי, לאחר שאיבד את הגפנים שכיסו את קירותיו בקיץ ואת הפרחים שהקיפו אותו אז. בצד השני עמדה אחוזת אבן מפוארת, שהעידה בבירור על כל סוג של נוחות ומותרות, מבית הכרכרות הגדול והשטח המטופח ועד לחממה ולהצצות בדברים יפים שאפשר היה לראות בין הווילונות העשירים.
ובכל זאת נראה הבית בודד וחסר חיים, כי שום ילדים לא השתובבו על המדשאה, שום פנים של אם לא חייכו מעולם מן החלונות, ומעט אנשים נכנסו ויצאו, מלבד האדון הזקן ונכדו.
בדמיונה העשיר של ג'ו נראה הבית המפואר הזה כמו ארמון מכושף, מלא הדר ותענוגות שאיש לא נהנה מהם. מזמן רצתה לראות את ההדר הנסתר הזה, ולהכיר את הנער של משפחת לורנס, שנראה כאילו היה רוצה שיכירו אותו, אילו רק ידע איך להתחיל. מאז המסיבה הייתה להוטה יותר מתמיד, ותכננה דרכים רבות להתיידד איתו, אבל הוא לא נראה בזמן האחרון, וג'ו כבר התחילה לחשוב שנסע, כשיום אחד הבחינה בפנים שזופות בחלון העליון, שהביטו בערגה למטה אל הגינה שלהן, שבה בת' ואיימי זרקו כדורי שלג זו על זו.
"הנער הזה סובל מחוסר חברה ושעשועים," אמרה לעצמה. "סבא שלו לא יודע מה טוב בשבילו, ומחזיק אותו סגור לבד לגמרי. הוא צריך חבורה של נערים עליזים לשחק איתם, או מישהו צעיר ומלא חיים. יש לי חשק עז ללכת לשם ולהגיד את זה לאדון הזקן!"
הרעיון שעשע את ג'ו, שאהבה לעשות דברים נועזים ותמיד הדהימה את מג בתעלוליה המשונים. התוכנית 'ללכת לשם' לא נשכחה. וכשהגיע אחר הצהריים המושלג, החליטה ג'ו לנסות ולראות מה אפשר לעשות. היא ראתה את מר לורנס נוסע משם בכרכרה, ואז יצאה לחפור את דרכה עד הגדר החיה, ושם עצרה וסקרה את השטח. הכול היה שקט, הווילונות בחלונות התחתונים מוגפים, המשרתים אינם נראים, ושום דבר אנושי אינו נראה מלבד ראש שחור ומתולתל שנשען על יד דקה בחלון העליון.
"הנה הוא," חשבה ג'ו. "מסכן! לבד וחולה ביום עגום כזה. זה ממש חבל! אזרוק כדור שלג למעלה כדי שיסתכל החוצה, ואז אגיד לו מילה טובה."
חופן שלג רך עף למעלה, והראש הסתובב מייד וגילה פנים שאיבדו תוך רגע את מבטן האדיש, כשהעיניים הגדולות אורו והפה התחיל לחייך. ג'ו הנהנה וצחקה, נופפה במטאטא שלה וקראה...
"שלום! אתה חולה?"
לורי פתח את החלון וקרקר בקול צרוד כמו של עורב...
"יותר טוב, תודה. היה לי הצטננות קשה, והייתי סגור בבית שבוע."
"אני מצטערת. במה אתה משעשע את עצמך?"
"בכלום. משעמם פה למעלה כמו בבית קברות."
"אתה לא קורא?"
"לא הרבה. לא מרשים לי."
"מישהו לא יכול לקרוא לך?"
"סבא קורא לפעמים, אבל הספרים שלי לא מעניינים אותו, ואני שונא לבקש מברוק כל הזמן."
"אז תזמין מישהו לבקר אותך."
"אין אף אחד שהייתי רוצה לראות. בנים עושים כזה רעש, והראש שלי חלש."
"אין איזו נערה נחמדה שתקרא לך ותשעשע אותך? בנות הן שקטות ואוהבות לשחק באחות רחמנייה."
"אני לא מכיר אף אחת."
"אתה מכיר אותנו," התחילה ג'ו, ואז צחקה ונעצרה.
"נכון! תבואי, בבקשה?" קרא לורי.
"אני לא שקטה ונחמדה, אבל אבוא, אם אמא תרשה לי. אלך לשאול אותה. תסגור את החלון כמו ילד טוב, ותחכה עד שאבוא."
ועם זאת הניחה ג'ו את המטאטא על כתפה וצעדה הביתה, תוהה מה כולן יגידו לה. לורי היה נרגש מאוד מהרעיון שיהיו לו אורחים, והתרוצץ כדי להתכונן, כי כפי שאמרה גברת מארץ', הוא היה 'ג'נטלמן קטן', וכיבד את האורחת שעמדה לבוא בכך שהבריש את ראשו המתולתל, לבש צווארון נקי וניסה לסדר את החדר, שלמרות חצי תריסר משרתים היה כל דבר מלבד מסודר. עד מהרה נשמע צלצול חזק, ואז קול נחרץ ששאל על 'מר לורי', ומשרתת מופתעת למראה באה בריצה למעלה להודיע על בואה של גברת צעירה.
"בסדר, תעלי אותה, זאת מיס ג'ו," אמר לורי, והלך לדלת הסלון הקטן שלו לקבל את פני ג'ו, שהופיעה ורודת לחיים ונינוחה לגמרי, עם קערה מכוסה ביד אחת ושלושת החתלתולים של בת' ביד השנייה.
"הנה אני, עם כל המטלטלים," אמרה בזריזות. "אמא שולחת את אהבתה, ותשמח אם אוכל לעשות משהו בשבילך. מג רצתה שאביא קצת מהבלאנמנז' שלה, היא מכינה אותו טוב מאוד, ובת' חשבה שהחתולים שלה ינחמו אותך. ידעתי שתצחק עליהם, אבל לא יכולתי לסרב, היא כל כך רצתה לעשות משהו."
ויצא שההשאלה המשעשעת של בת' הייתה בדיוק מה שהיה צריך, כי מרוב צחוק על החתלתולים שכח לורי את ביישנותו ונעשה חברותי מייד.
"זה נראה יפה מכדי לאכול," אמר, מחייך בהנאה, כשג'ו הסירה את המכסה מהקערה וחשפה את הבלאנמנז', מוקף בזר של עלים ירוקים ובפרחים האדומים של הגרניום האהוב של איימי.
"זה כלום, פשוט כולן הרגישו חיבה ורצו להראות את זה. תגיד למשרתת לשמור את זה לתה שלך. זה כל כך פשוט שתוכל לאכול את זה, ומכיוון שזה רך, זה יחליק למטה בלי להכאיב לגרון הכואב שלך. איזה חדר נעים זה!"
"הוא היה יכול להיות נעים אילו שמרו עליו מסודר, אבל המשרתות עצלניות, ואני לא יודע איך לגרום להן לציית. אבל זה מטריד אותי."
"אני אסדר אותו בשתי דקות, כי צריך רק לטאטא את האח, ככה, ולסדר את הדברים על מדף האח, ככה, ולשים את הספרים פה, ואת הבקבוקים שם, ולסובב את הספה שלך הרחק מהאור, ולנפח קצת את הכריות. נו, הכול מסודר."
וכך באמת היה, כי בזמן שצחקה ודיברה, העיפה ג'ו את הדברים למקומם ונתנה לחדר מראה אחר לגמרי. לורי התבונן בה בשתיקה מלאת כבוד, וכשסימנה לו לגשת לספה, התיישב באנחת סיפוק ואמר בהכרת תודה...
"כמה את טובה! כן, זה מה שהיה חסר לו. עכשיו בבקשה, שבי בכורסה הגדולה ותני לי לעשות משהו כדי לשעשע את האורחת שלי."
"לא, אני באתי לשעשע אותך. שאקרא בקול?" וג'ו הביטה בחיבה לעבר כמה ספרים מפתים שהיו בסמוך.
"תודה! כבר קראתי את כולם, ואם לא אכפת לך, אני מעדיף לדבר," ענה לורי.
"בכלל לא. אני אדבר כל היום אם רק תתניע אותי. בת' אומרת שאני אף פעם לא יודעת מתי להפסיק."
"בת' זאת הוורודה, שנשארת הרבה בבית ולפעמים יוצאת עם סל קטן?" שאל לורי בעניין.
"כן, זאת בת'. היא הילדה שלי, והיא באמת ילדה טובה במיוחד."
"היפה היא מג, והמתולתלת היא איימי, נכון?"
"איך גילית את זה?"
לורי הסמיק, אבל ענה בגילוי לב, "טוב, את מבינה, אני שומע אתכן לעיתים קרובות קוראות זו לזו, וכשאני לבד פה למעלה, אני לא יכול שלא להסתכל לעבר הבית שלכן, נראה שתמיד יש לכן כל כך כיף. אני מבקש סליחה על חוסר הנימוס, אבל לפעמים אתן שוכחות להוריד את הווילון בחלון שבו עומדים הפרחים. וכשהמנורות דולקות, זה כמו להסתכל בתמונה, לראות את האש, ואתכן כולכן מסביב לשולחן עם אמא שלכן. הפנים שלה בדיוק מולי, והן נראות כל כך מתוקות מאחורי הפרחים, שאני לא יכול שלא להתבונן בהן. אין לי אמא, את יודעת." ולורי חיטט באש כדי להסתיר רעד קטן של שפתיו, שלא הצליח לשלוט בו.
המבט הבודד והרעב בעיניו נגע ישר ללבה החם של ג'ו. היא חונכה בפשטות כזאת, שלא היו בראשה שום שטויות, ובגיל חמש עשרה הייתה תמימה וגלויה כמו כל ילד. לורי היה חולה ובודד, וכשהרגישה כמה היא עשירה בבית ובאושר, ניסתה בשמחה לחלוק זאת איתו. פניה היו ידידותיות מאוד וקולה החד רך במיוחד כשאמרה...
"לעולם לא נסגור יותר את הווילון הזה, ואני מרשה לך להסתכל כמה שתרצה. אבל הלוואי שבמקום להציץ, היית בא לבקר אותנו. אמא כל כך נהדרת, היא תעשה לך המון טוב, ובת' תשיר לך אם אתחנן אליה, ואיימי תרקוד. מג ואני נצחיק אותך עם אביזרי הבמה המצחיקים שלנו, ויהיה לנו נהדר. סבא שלך לא ירשה לך?"
"אני חושב שירשה, אם אמא שלך תבקש ממנו. הוא טוב מאוד, אף על פי שהוא לא נראה כך, והוא נותן לי לעשות מה שאני רוצה, פחות או יותר, רק שהוא חושש שאהיה למטרד לזרים," התחיל לורי, ופניו אורו יותר ויותר.
"אנחנו לא זרים, אנחנו שכנים, ואל תחשוב שתהיה למטרד. אנחנו רוצות להכיר אותך, ואני מנסה לעשות את זה כבר זמן רב. אנחנו לא גרות פה הרבה זמן, אתה יודע, אבל הכרנו את כל השכנים שלנו חוץ ממך."
"את מבינה, סבא חי בין הספרים שלו, ולא כל כך אכפת לו מה קורה בחוץ. מר ברוק, המורה הפרטי שלי, לא גר כאן, את יודעת, ואין לי אף אחד שיסתובב איתי, אז אני פשוט נשאר בבית ומסתדר כמו שאני יכול."
"זה רע. אתה צריך להתאמץ וללכת לבקר בכל מקום שמזמינים אותך, ואז יהיו לך הרבה חברים ומקומות נעימים ללכת אליהם. אל תתייחס לביישנות. היא לא תימשך הרבה זמן אם תמשיך ללכת."
לורי הסמיק שוב, אבל לא נעלב מכך שהואשם בביישנות, כי היה כל כך הרבה רצון טוב בג'ו, שאי אפשר היה שלא לקבל את דבריה הבוטים באותה טוב לב שבה נאמרו.
"את אוהבת את בית הספר שלך?" שאל הנער כדי לשנות נושא, אחרי שתיקה קצרה, שבמהלכה בהה באש וג'ו הביטה סביבה בשביעות רצון.
"אני לא הולכת לבית ספר, אני איש עסקים... כלומר, נערה. אני הולכת לשרת את דודתי הגדולה, והיא נשמה זקנה, יקרה ורגזנית," ענתה ג'ו.
לורי פתח את פיו כדי לשאול שאלה נוספת, אבל נזכר בדיוק בזמן שאין זה מנומס לחקור יותר מדי בענייניהם של אנשים, וסגר אותו שוב, ונראה נבוך.
ג'ו אהבה את נימוסיו הטובים, ולא היה אכפת לה לצחוק קצת על דודה מארץ', אז תיארה לו בחיות את הגברת הזקנה והעצבנית, את הפודל השמן שלה, את התוכי שדיבר ספרדית ואת הספרייה שבה היא התענגה.
לורי נהנה מזה מאוד, וכשסיפרה על האדון הזקן והמעונב שבא פעם לחזר אחרי דודה מארץ', ואיך באמצע נאום יפה תלשה פולי את הפאה מראשו, לחרדתו הגדולה, נשכב הנער לאחור וצחק עד שהדמעות זלגו על לחייו, ומשרתת הציצה פנימה לראות מה קרה.
"הו! זה עושה לי טוב בלי סוף. תמשיכי לספר, בבקשה," אמר, והוציא את פניו מכרית הספה, אדומים וקורנים מעליזות.
ג'ו, מרוממת מאוד מהצלחתה, אכן 'המשיכה לספר', על כל ההצגות והתוכניות שלהן, על התקוות והפחדים שלהן לגבי אבא, ועל האירועים המעניינים ביותר בעולם הקטן שבו חיו האחיות. ואז התחילו לדבר על ספרים, ולשמחתה של ג'ו, גילתה שלורי אוהב אותם בדיוק כמוה, ואפילו קרא יותר ממנה.
"אם את אוהבת אותם כל כך, בואי למטה לראות את שלנו. סבא לא בבית, אז את לא צריכה לפחד," אמר לורי וקם.
"אני לא מפחדת מכלום," השיבה ג'ו בניעור ראש.
"אני מאמין לך!" קרא הנער, והביט בה בהערצה רבה, אף על פי שבינו לבין עצמו חשב שהיה לה סיבה טובה לפחד קצת מהאדון הזקן, אילו פגשה אותו באחד ממצבי רוחו.
מכיוון שבכל הבית שרר חום של קיץ, הוביל לורי את הדרך מחדר לחדר, ונתן לג'ו לעצור ולבחון כל דבר שמשך את עינה. וכך, לבסוף, הגיעו לספרייה, ושם מחאה כפיים וקיפצה, כפי שעשתה תמיד כששמחה במיוחד. הקירות היו מכוסים בספרים, והיו שם תמונות ופסלים, וארונות קטנים ומסחררים מלאים מטבעות ודברים נדירים, וכורסאות נוחות לנמנום, ושולחנות משונים, ופסלי ברונזה, והכי טוב מכולם, אח פתוחה וגדולה ומסביבה אריחים מיוחדים.
"איזה עושר!" נאנחה ג'ו, ושקעה בעומקה של כורסת קטיפה, והביטה סביבה בהבעה של סיפוק עז. "תיאודור לורנס, אתה צריך להיות הנער המאושר ביותר בעולם," הוסיפה ברצינות רבה.
"בחור לא יכול לחיות מספרים," אמר לורי וניענע בראשו, כשהתיישב על שולחן מולה.
לפני שהספיק לומר עוד, צלצל פעמון, וג'ו קפצה ממקומה וקראה בבהלה, "רחמים! זה סבא שלך!"
"אז מה אם כן? את לא מפחדת מכלום, את יודעת," השיב הנער במבט שובב.
"אני חושבת שאני קצת מפחדת ממנו, אבל אני לא יודעת למה. מרמי אמרה שמותר לי לבוא, ואני לא חושבת שזה הזיק לך," אמרה ג'ו והתאוששה, אף על פי שהמשיכה להביט בדלת.
"זה עשה לי טוב רב, ואני אסיר תודה מאוד. אני רק חושש שנמאס לך לדבר איתי. היה כל כך נעים, שלא יכולתי לשאת את המחשבה להפסיק," אמר לורי בהכרת תודה.
"הרופא בא לראות אותך, אדוני," ובזמן שדיברה סימנה לו המשרתת.
"יהיה אכפת לך אם אשאיר אותך לרגע? אני מניח שאני חייב לראות אותו," אמר לורי.
"אל תדאג לי. אני מאושרת פה כמו צרצר," ענתה ג'ו.
לורי הלך, והאורחת שלו בידרה את עצמה בדרכה שלה. היא עמדה מול דיוקן נאה של האדון הזקן כשהדלת נפתחה שוב, ובלי להסתובב אמרה בנחרצות, "עכשיו אני בטוחה שלא הייתי צריכה לפחד ממנו, כי יש לו עיניים טובות, אף על פי שהפה שלו קשוח, והוא נראה כאילו יש לו רצון עז משלו. הוא לא נאה כמו סבא שלי, אבל אני מחבבת אותו."
"תודה לך, גברתי," אמר קול נוקשה מאחוריה, ושם, לחרדתה הגדולה, עמד מר לורנס הזקן.
ג'ו המסכנה הסמיקה עד שלא יכלה להסמיק עוד יותר, ולבה התחיל לפעום מהר מדי כשחשבה על מה שאמרה. לרגע אחזה בה תשוקה פרועה לברוח, אבל זה היה פחדני, והבנות היו צוחקות עליה, אז החליטה להישאר ולצאת מהצרה כמיטב יכולתה. מבט שני הראה לה שהעיניים החיות, מתחת לגבות העבותות, טובות אפילו יותר מהעיניים המצוירות, ושיש בהן ניצוץ ערמומי, שהפחית את פחדה במידה רבה. הקול הנוקשה היה נוקשה מתמיד, כשהאדון הזקן אמר בפתאומיות, אחרי השתיקה הנוראה, "אז את לא מפחדת ממני, הא?"
"לא הרבה, אדוני."
"ואת לא חושבת שאני נאה כמו סבא שלך?"
"לא ממש, אדוני."
"ויש לי רצון עז, אה?"
"רק אמרתי שאני חושבת כך."
"אבל את מחבבת אותי למרות זאת?"
"כן, אני מחבבת, אדוני."
התשובה הזאת מצאה חן בעיני האדון הזקן. הוא צחק צחוק קצר, לחץ את ידה, ושם את אצבעו מתחת לסנטרה, הרים את פניה, בחן אותם ברצינות ושחרר אותם, ואמר בהנהון, "יש לך את הרוח של סבא שלך, גם אם אין לך את הפנים שלו. הוא היה איש נהדר, יקירתי, אבל מה שחשוב יותר, הוא היה אמיץ וישר, והייתי גאה להיות חברו."
"תודה לך, אדוני." ומאז הרגישה ג'ו בנוח לגמרי, כי זה התאים לה בדיוק.
"מה עשית לנער הזה שלי, הא?" הייתה השאלה הבאה, שנשאלה בחדות.
"רק ניסיתי להיות שכנה טובה, אדוני." וג'ו סיפרה איך יצא שבאה לבקר.
"את חושבת שהוא צריך שיעודדו אותו קצת, כן?"
"כן, אדוני, הוא נראה קצת בודד, ואולי צעירים יעשו לו טוב. אנחנו רק בנות, אבל נשמח לעזור אם נוכל, כי אנחנו לא שוכחות את מתנת חג המולד הנהדרת ששלחת לנו," אמרה ג'ו בלהיטות.
"שטויות, שטויות! זה היה עניין של הנער. מה שלום האישה המסכנה?"
"היא מסתדרת יפה, אדוני." וג'ו פתחה בדיבור מהיר מאוד, וסיפרה הכול על משפחת הומל, שאמה עניינה בה חברים עשירים יותר מהן.
"בדיוק הדרך של אביה לעשות טוב. אבוא לבקר את אמך באחד הימים. תגידי לה. הנה פעמון התה, אנחנו שותים אותו מוקדם בגלל הנער. בואי למטה ותמשיכי להיות שכנה טובה."
"אם תרצה בי, אדוני."
"לא הייתי מזמין אותך, אילו לא רציתי." ומר לורנס הציע לה את זרועו באדיבות מיושנת.
"מה מג הייתה אומרת על זה?" חשבה ג'ו כשהובלה משם, ועיניה רקדו מצחוק כשדמיינה את עצמה מספרת את הסיפור בבית.
"היי! מה לעזאזל קרה לבחור?" אמר האדון הזקן, כשלורי בא בריצה במורד המדרגות ונעצר בבהלה של הפתעה למראה המדהים של ג'ו, משולבת זרוע עם סבו האימתני.
"לא ידעתי שחזרת, אדוני," התחיל, וג'ו שלחה אליו מבט קטן של ניצחון.
"זה ברור, לפי הרעש שאתה עושה במדרגות. בוא לשתות את התה שלך, אדוני, ותתנהג כמו ג'נטלמן." ואחרי שמשך בשערו של הנער כאות חיבה, המשיך מר לורנס ללכת, בזמן שלורי עשה מאחורי גבם סדרה של תנועות מצחיקות, שכמעט גרמו לג'ו להתפוצץ מצחוק.
האדון הזקן לא דיבר הרבה בזמן ששתה את ארבע כוסות התה שלו, אבל הוא התבונן בצעירים, שעד מהרה פטפטו כמו חברים ותיקים, והשינוי בנכדו לא נעלם מעיניו. עכשיו היו צבע, אור וחיים בפניו של הנער, חיוניות בהתנהגותו ועליזות אמיתית בצחוקו.
"היא צודקת, הבחור בודד. אראה מה הנערות הקטנות האלה יכולות לעשות בשבילו," חשב מר לורנס כשהביט והקשיב. הוא חיבב את ג'ו, כי דרכיה המשונות והישירות התאימו לו, והיא נראתה כמבינה את הנער כמעט כאילו הייתה נער בעצמה.
אילו היו בני משפחת לורנס מה שג'ו כינתה 'מעונבים ומשעממים', לא הייתה מסתדרת איתם כלל, כי אנשים כאלה תמיד גרמו לה להיות ביישנית ומגושמת. אבל כשמצאה שהם חופשיים ונינוחים, נהגה גם היא כך, ועשתה רושם טוב. כשקמו מהשולחן הציעה ללכת, אבל לורי אמר שיש לו עוד משהו להראות לה, ולקח אותה לחממה, שהודלקה בה האורות לכבודה. היא נראתה לג'ו כמו מקום של פיות, כשהלכה הלוך ושוב בשבילים, נהנית מהקירות הפורחים משני הצדדים, מהאור הרך, מהאוויר הלח והמתוק ומהגפנים והעצים הנפלאים שהשתלשלו סביבה, בזמן שחברה החדש קטף את הפרחים היפים ביותר עד שידיו התמלאו. אחר כך קשר אותם יחד ואמר, עם המבט המאושר שג'ו אהבה לראות, "בבקשה תני את אלה לאמא שלך, ותגידי לה שאני מאוד אוהב את התרופה ששלחה לי."
הם מצאו את מר לורנס עומד מול האח בטרקלין הגדול, אבל תשומת לבה של ג'ו נבלעה כולה בפסנתר כנף, שעמד פתוח.
"אתה מנגן?" שאלה, ופנתה אל לורי בהבעה מלאת כבוד.
"לפעמים," ענה בצניעות.
"בבקשה תנגן עכשיו. אני רוצה לשמוע, כדי שאוכל לספר לבת'."
"את לא תנגני קודם?"
"אני לא יודעת איך. טיפשה מכדי ללמוד, אבל אני אוהבת מוזיקה מאוד."
אז לורי ניגן וג'ו הקשיבה, כשאפה טמון בהנאה בהליוטרופ ובוורדי תה. הכבוד וההערכה שלה לנער 'לורנס' גדלו מאוד, כי הוא ניגן היטב להפליא ולא התנשא כלל. היא רצתה שבת' תוכל לשמוע אותו, אבל לא אמרה זאת, רק שיבחה אותו עד שהתבייש מאוד, וסבו בא להצילו.
"מספיק, מספיק, גברת צעירה. יותר מדי סוכריות לא טוב בשבילו. הנגינה שלו לא רעה, אבל אני מקווה שיצליח באותה מידה בדברים חשובים יותר. הולכת? טוב, אני אסיר תודה לך מאוד, ואני מקווה שתבואי שוב. מסרי את דרישת שלומי לאמך. לילה טוב, דוקטור ג'ו."
הוא לחץ את ידה בחביבות, אבל נראה כאילו משהו לא מצא חן בעיניו. כשיצאו למבואה, שאלה ג'ו את לורי אם אמרה משהו לא במקום. הוא ניענע בראשו.
"לא, זה הייתי אני. הוא לא אוהב לשמוע אותי מנגן."
"למה לא?"
"אספר לך יום אחד. ג'ון ילווה אותך הביתה, כי אני לא יכול."
"אין בזה צורך. אני לא גברת צעירה, וזה רק צעד אחד. תשמור על עצמך, טוב?"
"כן, אבל את תבואי שוב, אני מקווה?"
"אם תבטיח לבוא לבקר אותנו אחרי שתבריא."
"אני אבוא."
"לילה טוב, לורי!"
"לילה טוב, ג'ו, לילה טוב!"
אחרי שסופרו כל הרפתקאות אחר הצהריים, התחשק לכל המשפחה ללכת לבקר יחד, כי כל אחת מצאה משהו מושך מאוד בבית הגדול שמעבר לגדר החיה. גברת מארץ' רצתה לדבר על אביה עם האיש הזקן שלא שכח אותו, מג השתוקקה לטייל בחממה, בת' נאנחה על הפסנתר הגדול, ואיימי השתוקקה לראות את התמונות והפסלים היפים.
"אמא, למה מר לורנס לא אהב שלורי מנגן?" שאלה ג'ו, שהייתה בעלת אופי סקרן.
"אני לא בטוחה, אבל אני חושבת שזה מפני שבנו, אביו של לורי, התחתן עם גברת איטלקייה, מוזיקאית, וזה לא מצא חן בעיני הזקן, שהוא גאה מאוד. הגברת הייתה טובה ונאה ומוכשרת, אבל הוא לא חיבב אותה, ומעולם לא ראה את בנו אחרי שהתחתן. שניהם מתו כשלורי היה ילד קטן, ואז סבו לקח אותו לביתו. נדמה לי שהנער, שנולד באיטליה, לא חזק במיוחד, והזקן חושש לאבד אותו, וזה מה שגורם לו להיות כל כך זהיר. אהבתו של לורי למוזיקה באה לו באופן טבעי, כי הוא דומה לאמו, ואני מעזה לומר שסבו חושש שירצה להיות מוזיקאי. בכל אופן, הכישרון שלו מזכיר לו את האישה שלא חיבב, ולכן הוא 'הזעיף פנים', כמו שאמרה ג'ו."
"אוי, כמה רומנטי!" קראה מג.
"כמה טיפשי!" אמרה ג'ו. "שייתן לו להיות מוזיקאי אם הוא רוצה, ולא יציק לו עד מוות כשהוא שולח אותו לקולג', כשהוא שונא ללכת."
"בגלל זה יש לו עיניים שחורות כל כך יפות ונימוסים כל כך נאים, אני מניחה. איטלקים תמיד נחמדים," אמרה מג, שהייתה קצת סנטימנטלית.
"מה את יודעת על העיניים שלו ועל הנימוסים שלו? בקושי דיברת איתו אי פעם," קראה ג'ו, שלא הייתה סנטימנטלית.
"ראיתי אותו במסיבה, ומה שאת מספרת מראה שהוא יודע איך להתנהג. זה היה נאום קטן ונחמד, על התרופה שאמא שלחה לו."
"הוא התכוון לבלאנמנז', אני מניחה."
"כמה את טיפשה, ילדה! הוא התכוון אלייך, כמובן."
"באמת?" וג'ו פקחה את עיניה לרווחה כאילו זה מעולם לא עלה בדעתה.
"לא ראיתי מעולם נערה כזאת! את לא מזהה מחמאה כשאת מקבלת אותה," אמרה מג, באווירה של גברת צעירה שיודעת הכול על העניין.
"אני חושבת שהן שטויות גמורות, ואודה לך אם לא תהיי טיפשה ותקלקלי לי את הכיף. לורי הוא נער נחמד ואני מחבבת אותו, ולא אסכים לשום שטויות סנטימנטליות על מחמאות ועל זבל כזה. כולנו נהיה טובות אליו כי אין לו אמא, והוא יכול לבוא לבקר אותנו, נכון, מרמי?"
"כן, ג'ו, החבר הקטן שלך רצוי מאוד, ואני מקווה שמג תזכור שילדים צריכים להיות ילדים כל עוד הם יכולים."
"אני לא קוראת לעצמי ילדה, ואני עוד לא בגיל העשרה," העירה איימי. "מה את אומרת, בת'?"
"חשבתי על 'מסע הצליין' שלנו," ענתה בת', שלא שמעה אף מילה. "איך יצאנו מהביצה ועברנו דרך השער הצר בכך שהחלטנו להיות טובות, ועלינו בגבעה התלולה בכך שהשתדלנו, ושאולי הבית ההוא, המלא בדברים נהדרים, יהיה הארמון היפה שלנו."
"קודם נצטרך לעבור את האריות," אמרה ג'ו, כאילו הסיכוי די מצא חן בעיניה.