הבית הגדול אכן התגלה כארמון יפה, אף על פי שעבר זמן מה עד שכולן נכנסו אליו, ובת' התקשתה מאוד לעבור את האריות. מר לורנס הזקן היה הגדול שבהם, אבל אחרי שבא לבקר, אמר משהו מצחיק או חביב לכל אחת מהבנות, ושוחח עם אמן על ימים עברו, איש לא פחד ממנו הרבה, מלבד בת' הביישנית. האריה השני היה העובדה שהן היו עניות ולורי עשיר, כי זה גרם להן להסס לקבל טובות שלא יכלו להחזיר. אבל אחרי זמן מה גילו שהוא רואה בהן את המיטיבות שלו, ואינו יכול לעשות די כדי להראות כמה הוא אסיר תודה על קבלת הפנים האימהית של גברת מארץ', על חברתן העליזה ועל הנחמה שמצא בביתן הצנוע. כך שעד מהרה שכחו את גאוותן, והחליפו ביניהם מעשי חסד בלי לעצור ולחשוב מי מהם גדול יותר.
כל מיני דברים נעימים קרו באותה תקופה, כי הידידות החדשה פרחה כמו עשב באביב. כולם חיבבו את לורי, והוא הודיע בסוד למורה הפרטי שלו ש"בנות מארץ' הן פשוט בנות נהדרות." בהתלהבות המקסימה של הנעורים, קיבלו הבנות את הנער הבודד לתוכן והרעיפו עליו תשומת לב, והוא מצא קסם רב בחברותא התמימה של הנערות הפשוטות וטובות הלב האלה. מכיוון שמעולם לא הכיר אם או אחיות, הרגיש מהר בהשפעה שהביאו לחייו, ודרכיהן העסוקות והעליזות גרמו לו להתבייש בחיי הבטלה שניהל. נמאס לו מספרים, ועכשיו מצא שאנשים מעניינים כל כך, עד שמר ברוק נאלץ לכתוב דיווחים לא משביעי רצון בכלל, כי לורי היה תמיד מבריז ורץ לבית משפחת מארץ'.
"לא נורא, תן לו לקחת חופשה, ושישלים אחר כך," אמר האדון הזקן. "הגברת הטובה מהבית הסמוך אומרת שהוא לומד קשה מדי וצריך חברה צעירה, שעשועים ופעילות גופנית. אני חושד שהיא צודקת, ושפינקתי את הבחור כאילו הייתי סבתא שלו. שיעשה מה שהוא רוצה, כל עוד הוא מאושר. הוא לא יכול להסתבך בצרות במנזר הקטן ההוא שמעבר לגדר, וגברת מארץ' עושה בשבילו יותר ממה שאנחנו יכולים."
איזה זמנים טובים היו להם, באמת. איזה הצגות ותמונות חיות, איזה נסיעות במזחלת והחלקות על הקרח, איזה ערבים נעימים בסלון הישן, ומדי פעם איזה מסיבות קטנות ועליזות בבית הגדול. מג יכלה לטייל בחממה מתי שרצתה ולהתענג על זרי פרחים, ג'ו זללה בתאוותנות את הספרייה החדשה, והצחיקה את האדון הזקן עד דמעות בביקורות שלה, איימי העתיקה תמונות ונהנתה מיופי כאוות נפשה, ולורי שיחק את 'אדון האחוזה' בסגנון המקסים ביותר.
אבל בת', אף על פי שהשתוקקה לפסנתר הגדול, לא הצליחה לאזור אומץ ללכת ל'אחוזת האושר', כפי שקראה לה מג. היא הלכה פעם אחת עם ג'ו, אבל האדון הזקן, שלא ידע על חולשתה, נעץ בה מבט חזק כל כך מתחת לגבותיו העבות, ואמר "הא!" בקול רם כל כך, שהפחיד אותה עד ש'רגליה נקשו ברצפה', כפי שסיפרה אחר כך לאמה, והיא ברחה, והכריזה שלעולם לא תלך לשם יותר, אפילו לא בשביל הפסנתר היקר. שום שכנוע או פיתוי לא הצליחו להתגבר על פחדה, עד שהעובדה הגיעה איכשהו, בדרך מסתורית, לאוזניו של מר לורנס, והוא התחיל לתקן את המצב. באחד הביקורים הקצרים שערך, הוביל בתחכום את השיחה למוזיקה, ודיבר ודיבר על זמרים גדולים שראה ועל עוגבים נהדרים ששמע, וסיפר סיפורים מקסימים כל כך, שבת' לא יכלה להישאר בפינה הרחוקה שלה, אלא התקרבה עוד ועוד, כאילו הייתה מכושפת. מאחורי כיסאו נעצרה ועמדה והקשיבה, ועיניה הגדולות פקוחות לרווחה ולחייה אדומות מהתרגשות מההתנהגות יוצאת הדופן הזאת שלה. בלי לשים לב אליה יותר מאשר אילו הייתה זבוב, המשיך מר לורנס לדבר על השיעורים והמורים של לורי. ועד מהרה, כאילו הרעיון עלה בדעתו רק עכשיו, אמר לגברת מארץ'...
"הנער מזניח עכשיו את המוזיקה שלו, ואני שמח על כך, כי הוא התחיל לאהוב אותה יותר מדי. אבל הפסנתר סובל מחוסר שימוש. אולי כמה מבנותייך ירצו לקפוץ אלינו ולהתאמן עליו מדי פעם, רק כדי לשמור שיהיה מכוון, את מבינה, גברתי?"
בת' צעדה צעד קדימה, ולחצה את ידיה חזק זו לזו כדי לא למחוא כפיים, כי זה היה פיתוי שאי אפשר לעמוד בפניו, והמחשבה להתאמן על הכלי הנהדר ההוא ממש עצרה את נשימתה. לפני שגברת מארץ' הספיקה לענות, המשיך מר לורנס בהנהון ובחיוך קטנים ומשונים...
"הן לא צריכות לראות אף אחד או לדבר עם אף אחד, רק להיכנס בכל זמן שירצו. כי אני סגור בחדר העבודה שלי בקצה השני של הבית, לורי לא בבית הרבה, והמשרתים אף פעם לא מתקרבים לטרקלין אחרי תשע."
כאן קם, כאילו עמד ללכת, ובת' החליטה לדבר, כי הסידור האחרון הזה לא השאיר שום דבר לרצות. "בבקשה, תספרי לגברות הצעירות את מה שאמרתי, ואם לא אכפת להן לבוא, נו, לא נורא." כאן החליקה יד קטנה לתוך ידו, ובת' הרימה אליו את מבטה בפנים מלאות הכרת תודה, ואמרה בדרכה הרצינית ועם זאת הביישנית...
"הו, אדוני, אכפת להן, מאוד מאוד!"
"את הילדה המוזיקלית?" שאל, בלי שום "הא!" מבהיל, כשהביט בה מלמעלה בחביבות רבה.
"אני בת'. אני אוהבת את זה מאוד, ואבוא, אם אתה בטוח לגמרי שאף אחד לא ישמע אותי ולא יוטרד," הוסיפה, מחשש שתהיה גסת רוח, ורעדה מתעוזתה שלה בזמן שדיברה.
"אף נפש חיה, יקירתי. הבית ריק חצי מהיום, אז בואי ונגני כמה שתרצי, ואני אהיה אסיר תודה לך."
"כמה אתה טוב, אדוני!"
בת' הסמיקה כמו ורד מתחת למבטו הידידותי, אבל היא לא פחדה עכשיו, ולחצה את ידו בהכרת תודה, כי לא היו לה מילים להודות לו על המתנה היקרה שנתן לה. האדון הזקן הסיט בעדינות את השיער ממצחה, ובהתכופפו נישק אותה, ואמר בטון שמעט אנשים שמעו אי פעם...
"הייתה לי פעם ילדה קטנה, עם עיניים כמו אלה. שאלוהים יברך אותך, יקירתי! יום טוב, גברתי." והוא הלך משם בחיפזון רב.
בת' שמחה שמחה גדולה עם אמה, ואז מיהרה למעלה לבשר את החדשות הנפלאות למשפחת הבובות החולות שלה, כי הבנות לא היו בבית. כמה עליזה שרה באותו ערב, וכמה צחקו כולן עליה כי העירה את איימי בלילה כשניגנה בפסנתר על פניה בשנתה. למחרת, אחרי שראתה גם את האדון הזקן וגם את הצעיר יוצאים מהבית, הצליחה בת', אחרי שתיים או שלוש נסיגות, להיכנס סוף סוף בדלת הצדדית, ופילסה את דרכה בשקט של עכבר אל הטרקלין שבו עמד האליל שלה. ממש במקרה, כמובן, היו מונחים על הפסנתר כמה תווים יפים וקלים, ובאצבעות רועדות, ותוך שהיא עוצרת לעיתים קרובות כדי להקשיב ולהביט סביב, נגעה בת' לבסוף בכלי הגדול, ומייד שכחה את פחדה, את עצמה ואת כל השאר, מלבד העונג שאין לתארו שהמוזיקה נתנה לה, כי היא הייתה כמו קולו של חבר אהוב.
היא נשארה עד שהאנה באה לקחת אותה הביתה לארוחת הצהריים, אבל לא היה לה תיאבון, והיא יכלה רק לשבת ולחייך אל כולם במצב כללי של אושר עילאי.
מאז, הברדס החום הקטן חמק דרך הגדר החיה כמעט כל יום, והטרקלין הגדול נפקד על ידי רוח מנגנת שבאה והלכה בלי שאיש ראה אותה. היא מעולם לא ידעה שמר לורנס פותח את דלת חדר העבודה שלו כדי לשמוע את המנגינות המיושנות שאהב. היא מעולם לא ראתה את לורי עומד על המשמר במסדרון כדי להרחיק את המשרתים. היא מעולם לא חשדה שספרי התרגילים והשירים החדשים שמצאה על כן התווים הונחו שם במיוחד בשבילה, וכשדיבר איתה על מוזיקה בביתה, חשבה רק כמה הוא טוב לספר דברים שעזרו לה כל כך. כך נהנתה בכל לבה, ומצאה, מה שלא תמיד קורה, שמשאלתה שהתגשמה הייתה כל מה שקיוותה. אולי מפני שהייתה אסירת תודה כל כך על הברכה הזאת, ניתנה לה ברכה גדולה יותר. בכל מקרה, היא הייתה ראויה לשתיהן.
"אמא, אני הולכת לרקום למר לורנס זוג נעלי בית. הוא כל כך טוב אליי, אני חייבת להודות לו, ואני לא יודעת שום דרך אחרת. מותר לי?" שאלה בת', כמה שבועות אחרי אותו ביקור רב משמעות שלו.
"כן, יקירתי. זה ישמח אותו מאוד, ויהיה דרך נחמדה להודות לו. הבנות יעזרו לך בהן, ואני אשלם על התפירה," ענתה גברת מארץ', שנהנתה במיוחד להיענות לבקשותיה של בת', כי היא ביקשה כל כך לעיתים רחוקות משהו בשביל עצמה.
אחרי דיונים רציניים רבים עם מג וג'ו, נבחר הדוגמה, נקנו החומרים, והתחילה העבודה על נעלי הבית. צרור של פרחי אמנון ותמר, רציניים ועם זאת עליזים, על רקע סגול כהה יותר, הוכרז כמתאים ויפה מאוד, ובת' עבדה מוקדם בבוקר ועד מאוחר, עם עזרה מדי פעם בחלקים הקשים. היא הייתה תופרת קטנה וזריזה, והנעליים הושלמו לפני שמישהו התעייף מהן. אז כתבה פתק קצר ופשוט, ובעזרתו של לורי הוברחו הנעליים אל שולחן חדר העבודה בוקר אחד, לפני שהאדון הזקן קם.
כשההתרגשות הזאת חלפה, חיכתה בת' לראות מה יקרה. יום שלם עבר וחלק מהיום שאחריו לפני שהגיעה תשובה כלשהי, והיא התחילה לחשוש שפגעה בחברה הזקן והרגזן. אחר הצהריים של היום השני יצאה לסדר משהו, ולתת לג'ואנה המסכנה, הבובה החולה, את טיול היום שלה. כשעלתה ברחוב בדרכה חזרה, ראתה שלושה, לא, ארבעה ראשים מציצים פנימה והחוצה מחלונות הסלון, וברגע שראו אותה, נופפו כמה ידיים, וכמה קולות שמחים צעקו...
"הנה מכתב מהאדון הזקן! בואי מהר ותקראי אותו!"
"הו, בת', הוא שלח לך..." התחילה איימי, ונופפה בידיה במרץ לא הולם, אבל היא לא הגיעה רחוק יותר, כי ג'ו השתיקה אותה כשטרקה את החלון.
בת' מיהרה הלאה, נרגשת ומלאת מתח. בדלת תפסו אותה אחיותיה ונשאו אותה לסלון בתהלוכת ניצחון, כולן מצביעות וכולן אומרות בבת אחת, "תסתכלי שם! תסתכלי שם!" בת' הסתכלה, והחווירה משמחה ומהפתעה, כי שם עמד פסנתר ארון קטן, ועל מכסהו המבריק מונח מכתב, הממוען, כמו שלט, אל "העלמה אליזבת מארץ'."
"בשבילי?" התנשמה בת', נאחזת בג'ו ומרגישה כאילו היא עומדת ליפול, כל כך מהמם היה הדבר כולו.
"כן, כולו בשבילך, יקרה שלי! זה לא נהדר מצידו? את לא חושבת שהוא האיש הזקן הכי יקר בעולם? הנה המפתח במכתב. לא פתחנו אותו, אבל אנחנו מתות לדעת מה הוא כותב," קראה ג'ו, וחיבקה את אחותה והושיטה לה את הפתק.
"את תקראי! אני לא יכולה, אני מרגישה כל כך מוזר! הו, זה נפלא מדי!" ובת' הסתירה את פניה בסינר של ג'ו, נסערת לגמרי מהמתנה שלה.
ג'ו פתחה את הנייר והתחילה לצחוק, כי המילים הראשונות שראתה היו...
"'העלמה מארץ': גברתי היקרה...'"
"כמה יפה זה נשמע! הלוואי שמישהו היה כותב לי ככה!" אמרה איימי, שחשבה שהפנייה המיושנת אלגנטית מאוד.
"'היו לי זוגות רבים של נעלי בית בחיי, אבל מעולם לא היו לי כאלה שהתאימו לי כמו שלך,'" המשיכה ג'ו. "'אמנון ותמר הוא הפרח האהוב עליי, והנעליים האלה תמיד יזכירו לי את הנותנת העדינה. אני אוהב לשלם את חובותיי, ולכן אני יודע שתרשי ל'אדון הזקן' לשלוח לך משהו שהיה שייך פעם לנכדה הקטנה שאיבד. בתודה מקרב לב ובאיחולים הטובים ביותר, הנני,'"
"'ידידך אסיר התודה ומשרתך הצנוע, ג'יימס לורנס.'"
"הנה, בת', זה בהחלט כבוד שאפשר להתגאות בו! לורי סיפר לי כמה מר לורנס אהב את הילדה שמתה, ואיך שמר בזהירות על כל הדברים הקטנים שלה. רק תחשבי, הוא נתן לך את הפסנתר שלה. זה מה שקורה כשיש לך עיניים כחולות גדולות ואת אוהבת מוזיקה," אמרה ג'ו, וניסתה להרגיע את בת', שרעדה ונראתה נרגשת יותר מאי פעם.
"תראי את מחזיקי הנרות המתוחכמים, ואת המשי הירוק והיפה, המקומט, עם ורד זהב באמצע, ואת כן התווים והשרפרף היפים, הכול שלם," הוסיפה מג, ופתחה את הכלי והציגה את יופיו.
"'משרתך הצנוע, ג'יימס לורנס'. רק תחשבו שהוא כתב לך את זה. אני אספר לבנות. הן יחשבו שזה נהדר," אמרה איימי, שהתרשמה מאוד מהפתק.
"תנסי אותו, מותק. בואי נשמע את הקול של הפסנתר התינוק," אמרה האנה, שתמיד לקחה חלק בשמחות ובצרות של המשפחה.
אז בת' ניסתה אותו, וכולם הכריזו שזה הפסנתר המופלא ביותר ששמעו אי פעם. כנראה כוונן זה עתה וסודר על הצד הטוב ביותר, אבל, מושלם ככל שהיה, אני חושבת שהקסם האמיתי היה בפנים המאושרות מכל הפנים המאושרות שהתכופפו מעליו, כשבת' נגעה באהבה בקלידים השחורים והלבנים היפים ולחצה על הדוושות המבריקות.
"תצטרכי ללכת להודות לו," אמרה ג'ו בצחוק, כי הרעיון שהילדה באמת תלך מעולם לא עלה בדעתה.
"כן, אני מתכוונת ללכת. אני חושבת שאלך עכשיו, לפני שאתחיל לפחד מלחשוב על זה." ולתדהמתה הגמורה של המשפחה כולה, צעדה בת' בנחישות במורד הגינה, דרך הגדר החיה, ונכנסה בדלת של משפחת לורנס.
"נו, שאמות אם זה לא הדבר הכי משונה שראיתי בחיים! הפסנתר סובב לה את הראש! בדעה צלולה היא אף פעם לא הייתה הולכת," קראה האנה, ובהתה אחריה, בזמן שהבנות נותרו פעורות פה לגמרי מול הנס.
הן היו נדהמות עוד יותר אילו ראו מה בת' עשתה אחר כך. אם תאמינו לי, היא הלכה ודפקה על דלת חדר העבודה לפני שנתנה לעצמה זמן לחשוב, וכשקול נוקשה קרא, "היכנס!" היא אכן נכנסה, היישר אל מר לורנס, שנראה מופתע למדי, והושיטה את ידה ואמרה, ברעד קטן בלבד בקולה, "באתי להודות לך, אדוני, על..." אבל היא לא סיימה, כי הוא נראה ידידותי כל כך, שהיא שכחה את הנאום שלה, ונזכרה רק שהוא איבד את הילדה הקטנה שאהב, וכרכה את שתי זרועותיה סביב צווארו ונישקה אותו.
אילו גג הבית היה עף פתאום, האדון הזקן לא היה נדהם יותר. אבל זה מצא חן בעיניו. הו, אכן, זה מצא חן בעיניו להפליא! והוא היה נרגש ושמח כל כך מהנשיקה הקטנה והבוטחת הזאת, שכל קשיחותו נעלמה, והוא פשוט הושיב אותה על ברכיו, והניח את לחיו המקומטת על לחייה הוורודה, והרגיש כאילו קיבל בחזרה את נכדתו הקטנה שלו. מאותו רגע הפסיקה בת' לפחד ממנו, וישבה שם ודיברה איתו בנינוחות כאילו הכירה אותו כל חייה, כי האהבה מגרשת את הפחד, והכרת התודה יכולה לגבור על הגאווה. כשהלכה הביתה, הוא ליווה אותה עד השער שלה, לחץ את ידה בלבביות ונגע בכובעו כשצעד בחזרה, זקוף ומלא הדר, כמו אדון זקן, נאה וחייל למראה, כפי שאכן היה.
כשהבנות ראו את המחזה הזה, התחילה ג'ו לרקוד ריקוד עליז כדי להביע את שביעות רצונה, איימי כמעט נפלה מהחלון מרוב הפתעה, ומג קראה בידיים מורמות, "נו, אני באמת מאמינה שהעולם עומד להיגמר."