"הנער הזה הוא ממש קיקלופ, לא?" אמרה איימי יום אחד, כשלורי חלף על פניהן בנקישות פרסות על גב סוסו, ונופף בשוטו כשעבר.
"איך את מעזה להגיד דבר כזה, כשיש לו שתי עיניים? ויפות מאוד, אגב," קראה ג'ו, שהתרעמה על כל הערה מזלזלת על חברה.
"לא אמרתי שום דבר על העיניים שלו, ואני לא מבינה למה את צריכה להתלקח כשאני מתפעלת מהרכיבה שלו."
"אוי, אלוהים! האווזה הקטנה הזאת מתכוונת לקנטאור, והיא קראה לו קיקלופ," קראה ג'ו בפרץ צחוק.
"את לא צריכה להיות כל כך גסה, זאת רק 'לפסוס לינגי', כמו שמר דייוויס אומר," השיבה איימי, וגמרה את ג'ו בלטינית שלה. "הלוואי שהיה לי קצת מהכסף שלורי מוציא על הסוס הזה," הוסיפה, כאילו לעצמה, אבל בתקווה שאחיותיה ישמעו.
"למה?" שאלה מג בחביבות, כי ג'ו פרצה שוב בצחוק על הטעות השנייה של איימי.
"אני צריכה אותו כל כך. אני שקועה בחובות נוראיים, והתור שלי לקבל את כסף הסמרטוטים יגיע רק בעוד חודש."
"חובות, איימי? למה את מתכוונת?" ומג נראתה רצינית.
"נו, אני חייבת לפחות תריסר לימונים כבושים, ואני לא יכולה להחזיר אותם, את יודעת, עד שיהיה לי כסף, כי מרמי אסרה עליי לקנות משהו בהקפה בחנות."
"ספרי לי הכול. לימונים הם האופנה עכשיו? פעם היו מנקבים חתיכות גומי כדי להכין כדורים." ומג ניסתה לשמור על פנים רציניות, כי איימי נראתה כל כך רצינית וחשובה.
"נו, את מבינה, הבנות כל הזמן קונות אותם, ואם את לא רוצה שיחשבו שאת קמצנית, את חייבת לעשות את זה גם. עכשיו זה רק לימונים, כי כולן מוצצות אותם מתחת לשולחן בזמן השיעור, ומחליפות אותם בהפסקה בעפרונות, בטבעות חרוזים, בבובות נייר או במשהו אחר. אם בת אחת מחבבת בת אחרת, היא נותנת לה לימון. אם היא כועסת עליה, היא אוכלת אחד מול הפנים שלה, ולא מציעה לה אפילו למצוץ פעם אחת. הן מכבדות בתורות, ואני קיבלתי המון אבל לא החזרתי, ואני צריכה להחזיר, כי אלה חובות של כבוד, את יודעת."
"כמה כסף ישלם אותם ויחזיר לך את האשראי?" שאלה מג, והוציאה את הארנק שלה.
"רבע דולר יספיק ואפילו יותר, וישאיר כמה סנטים לכיבוד בשבילך. את לא אוהבת לימונים?"
"לא ממש. את יכולה לקחת את החלק שלי. הנה הכסף. תני לו להחזיק כמה שיותר זמן, כי אין לנו ממנו הרבה, את יודעת."
"הו, תודה! זה בטח כל כך נחמד שיש דמי כיס! אני אערוך משתה גדול, כי לא טעמתי לימון כל השבוע. היה לי לא נעים לקחת, כי לא יכולתי להחזיר, ואני ממש סובלת מגעגועים ללימון."
למחרת הגיעה איימי לבית הספר באיחור מה, אבל לא הצליחה לעמוד בפיתוי להציג, בגאווה שאפשר לסלוח עליה, חבילה לחה עטופה בנייר חום, לפני שהטמינה אותה במעמקי השולחן שלה. בדקות הבאות עברה השמועה בחבורה שלה, שלאיימי מארץ' יש עשרים וארבעה לימונים טעימים (אחד אכלה בדרך) ושהיא מתכוונת לכבד, ותשומת הלב של חברותיה נעשתה ממש מציפה. קייטי בראון הזמינה אותה במקום למסיבה הבאה שלה. מרי קינגסלי התעקשה להשאיל לה את השעון שלה עד ההפסקה, וג'ני סנואו, עלמה צעירה ועוקצנית, שלעגה בשפלות לאיימי על כך שאין לה לימונים, קברה מייד את הגרזן והציעה לספק לה תשובות לכמה תרגילי חשבון נוראים. אבל איימי לא שכחה את ההערות החריפות של מיס סנואו על 'אנשים מסוימים שהאף שלהם לא שטוח מדי בשביל להריח לימונים של אחרים, ועל שחצנים שלא גאים מדי כדי לבקש אותם', והיא ריסקה מייד את תקוותיה של 'הסנואו הזאת' במברק קטלני: "את לא צריכה להיות כל כך מנומסת פתאום, כי לא תקבלי אף אחד."
אישיות נכבדה הזדמנה לבקר בבית הספר באותו בוקר, והמפות המצוירות להפליא של איימי זכו לשבחים, וכבוד זה לאויבתה ניקר בנפשה של מיס סנואו, וגרם למיס מארץ' להתנהג כמו טווס צעיר ושקדן. אבל אבוי, אבוי! לפני שבר גאון, וסנואו נקמנית הפכה את הקערה על פיה בהצלחה הרסנית. מיד כשהאורח חילק את המחמאות השחוקות הרגילות ויצא בקידה, סיפרה ג'ני, בתואנה שהיא רוצה לשאול שאלה חשובה, למר דייוויס, המורה, שלאיימי מארץ' יש לימונים כבושים בשולחן.
ובכן, מר דייוויס הכריז על לימונים כעל סחורה אסורה, ונשבע חגיגית להכות בפומבי בסרגל על כף ידו של האדם הראשון שיימצא עובר על החוק. האיש סבלני הזה הצליח לגרש את מסטיק הלעיסה אחרי מלחמה ארוכה וסוערת, עשה מדורה מהרומנים והעיתונים שהוחרמו, דיכא דואר פרטי, אסר על העוויות פנים, כינויים וקריקטורות, ועשה כל מה שאדם אחד יכול לעשות כדי לשמור על סדר בקרב חמישים נערות מרדניות. בנים מעמידים את הסבלנות האנושית בניסיון קשה למדי, אלוהים יודע, אבל בנות קשות מהם לאין ערוך, במיוחד בשביל אדונים עצבניים עם מזג רודני ועם כישרון להוראה שאינו עולה על זה של דוקטור בלימבר. מר דייוויס ידע כמויות של יוונית, לטינית, אלגברה ו"לוגיות" מכל הסוגים, ולכן נחשב מורה טוב, ונימוסים, מוסר, רגשות ודוגמה אישית לא נחשבו חשובים במיוחד. זה היה רגע אומלל ביותר להלשין על איימי, וג'ני ידעה זאת. מר דייוויס כנראה שתה קפה חזק מדי באותו בוקר, נשבה רוח מזרחית, שתמיד השפיעה על כאבי העצבים שלו, ותלמידותיו לא הביאו לו את הכבוד שהרגיש שהוא ראוי לו. לכן, אם להשתמש בשפתה הציורית, אם כי לא האלגנטית, של תלמידה, "הוא היה עצבני כמו מכשפה ורגזן כמו דוב". המילה 'לימונים' הייתה כמו אש לאבק שריפה, פניו הצהובות הסמיקו, והוא הלם על שולחנו במרץ שגרם לג'ני לקפץ למקומה במהירות יוצאת דופן.
"עלמות צעירות, תשומת לב, בבקשה!"
לשמע הפקודה החמורה פסק הזמזום, וחמישים זוגות של עיניים כחולות, שחורות, אפורות וחומות ננעצו בצייתנות בפניו האיומות.
"מיס מארץ', גשי לשולחן."
איימי קמה לציית בשלווה חיצונית, אבל פחד נסתר העיק עליה, כי הלימונים הכבידו על מצפונה.
"הביאי איתך את הלימונים שיש לך בשולחן," הייתה הפקודה הבלתי צפויה שעצרה אותה לפני שיצאה ממקומה.
"אל תיקחי את כולם," לחשה לה שכנתה, עלמה צעירה בעלת תושייה רבה.
איימי ניערה בחיפזון חצי תריסר והניחה את השאר לפני מר דייוויס, בהרגשה שכל אדם שיש לו לב אנושי יתרכך כשהניחוח הטעים הזה יגיע לאפו. לרוע המזל, מר דייוויס תיעב במיוחד את ריחו של הכבוש האופנתי, והגועל הוסיף לזעמו.
"זה הכול?"
"לא בדיוק," גמגמה איימי.
"הביאי את השאר מייד."
במבט מיואש לעבר החבורה שלה, צייתה.
"את בטוחה שאין עוד?"
"אני אף פעם לא משקרת, אדוני."
"אני רואה. עכשיו קחי את הדברים המגעילים האלה שניים שניים, וזרקי אותם מהחלון."
נשמעה אנחה משותפת, שיצרה משב רוח קטן של ממש, כשהתקווה האחרונה נמוגה והכיבוד נחטף משפתיהן המשתוקקות. איימי, אדומה מבושה ומכעס, הלכה וחזרה שש פעמים נוראות, וכשכל זוג נידון, שנראה, הו, כל כך שמנמן ועסיסי, נפל מידיה המסרבות, השלימה צעקה מהרחוב את ייסורי הבנות, כי היא סיפרה להן שהמשתה שלהן הופך לחגיגה של הילדים האירים הקטנים, שהיו אויביהן המושבעים. זה... זה כבר היה יותר מדי. כולן שלחו מבטים זועמים או מתחננים אל דייוויס שאינו מתרכך, ואחת מאוהבות הלימונים הנלהבות פרצה בבכי.
כשאיימי חזרה מהסיבוב האחרון שלה, השמיע מר דייוויס "אהֶם!" מבשר רעות, ואמר בדרכו המרשימה ביותר...
"עלמות צעירות, אתן זוכרות מה אמרתי לכן לפני שבוע. אני מצטער שזה קרה, אבל אני לעולם לא מרשה לעבור על הכללים שלי, ואני לעולם לא מפר את המילה שלי. מיס מארץ', הושיטי את ידך."
איימי נרתעה, ושמה את שתי ידיה מאחורי גבה, והפנתה אליו מבט מתחנן, שהתחנן בשבילה טוב יותר מהמילים שלא הצליחה לומר. היא הייתה די חביבה על 'דייוויס הזקן', כפי שקראו לו, כמובן, ואני מאמינה ביני לבין עצמי שהוא היה מפר את מילתו, אילו זעמה של עלמה צעירה אחת, שלא הצליחה להתאפק, לא היה מוצא פורקן בשריקת בוז. השריקה הזאת, חלשה ככל שהייתה, הרגיזה את האדון הרגזן, וחתמה את גורלה של האשמה.
"את ידך, מיס מארץ'!" הייתה התשובה היחידה שקיבלה תחינתה האילמת, ואיימי, גאה מכדי לבכות או להתחנן, חרקה שיניים, הטתה את ראשה לאחור בהתרסה, וספגה בלי להירתע כמה מכות צורבות על כף ידה הקטנה. הן לא היו רבות ולא חזקות, אבל זה לא שינה לה דבר. בפעם הראשונה בחייה היכו אותה, והחרפה, בעיניה, הייתה עמוקה כאילו הפיל אותה ארצה.
"עכשיו תעמדי על הבמה עד ההפסקה," אמר מר דייוויס, נחוש לעשות את הדבר עד הסוף, מכיוון שכבר התחיל.
זה היה נורא. היה רע מספיק ללכת למקומה ולראות את הפנים המרחמות של חברותיה, או את הפנים המרוצות של אויבותיה המעטות, אבל לעמוד מול כל בית הספר, כשהבושה הזאת עוד טרייה, נראה בלתי אפשרי, ולשנייה הרגישה שהיא יכולה רק ליפול במקום שבו עמדה ולשבור את לבה בבכי. תחושה מרה של עוול והמחשבה על ג'ני סנואו עזרו לה לשאת זאת, והיא תפסה את המקום המבזה, נעצה את עיניה בארובת התנור שמעל מה שנראה עכשיו כמו ים של פנים, ועמדה שם, ללא תנועה וחיוורת כל כך, שהבנות התקשו ללמוד כשהדמות המעוררת רחמים הזאת עומדת לפניהן.
במשך חמש עשרה הדקות שבאו אחר כך, סבלה הילדה הקטנה, הגאה והרגישה, בושה וכאב שלא שכחה לעולם. לאחרים זה אולי נראה עניין מגוחך או פעוט, אבל בשבילה זו הייתה חוויה קשה, כי במשך שתים עשרה שנות חייה הונהגה באהבה בלבד, ומכה מהסוג הזה מעולם לא נגעה בה קודם. הצריבה בידה והכאב בלבה נשכחו מול עוקץ המחשבה: "אצטרך לספר בבית, והן יתאכזבו ממני כל כך!"
חמש עשרה הדקות נראו כמו שעה, אבל לבסוף הגיעו לסופן, והמילה 'הפסקה!' מעולם לא נשמעה לה רצויה כל כך.
"את יכולה ללכת, מיס מארץ'," אמר מר דייוויס, ונראה, כפי שגם הרגיש, לא בנוח.
הוא לא שכח מהר את המבט המוכיח שאיימי שלחה אליו כשהלכה, בלי מילה לאיש, ישר לחדר הכניסה, חטפה את חפציה ועזבה את המקום "לנצח", כפי שהכריזה בלהט לעצמה. היא הייתה במצב עגום כשהגיעה הביתה, וכשהבנות הגדולות הגיעו, כעבור זמן מה, נערכה מייד אסיפת מחאה. גברת מארץ' לא אמרה הרבה, אבל נראתה מוטרדת, וניחמה את בתה הקטנה והפגועה בדרך העדינה ביותר שלה. מג שטפה את היד המושפלת בגליצרין ובדמעות, בת' הרגישה שאפילו החתלתולים האהובים שלה לא יצליחו להיות מזור לצער כזה, ג'ו הציעה בזעם שיעצרו את מר דייוויס בלי דיחוי, והאנה נופפה באגרופה כלפי 'הנבל' וכתשה תפוחי אדמה לארוחת הצהריים כאילו הוא נמצא מתחת לעלי שלה.
איש לא שם לב לבריחתה של איימי, מלבד חברותיה לכיתה, אבל העלמות חדות העין גילו שמר דייוויס היה נוח מאוד אחר הצהריים, וגם עצבני במיוחד. רגע לפני סוף הלימודים הופיעה ג'ו, בהבעה קודרת, צעדה בגאון אל השולחן ומסרה מכתב מאמה, ואז אספה את חפציה של איימי ויצאה, תוך שהיא מגרדת בקפידה את הבוץ ממגפיה על שטיח הכניסה, כאילו ניערה את אבק המקום מרגליה.
"כן, את יכולה לקבל חופשה מבית הספר, אבל אני רוצה שתלמדי קצת כל יום עם בת'," אמרה גברת מארץ' באותו ערב. "אני לא מסכימה לעונשים גופניים, במיוחד לבנות. אני לא אוהבת את שיטת ההוראה של מר דייוויס, ואני לא חושבת שהבנות שאת מתחברת איתן עושות לך טוב, אז אבקש את עצתו של אביך לפני שאשלח אותך למקום אחר."
"זה טוב! הלוואי שכל הבנות יעזבו ויהרסו לו את בית הספר הישן שלו. זה פשוט מטריף לחשוב על הלימונים הנהדרים האלה," נאנחה איימי באווירה של קדושה מעונה.
"אני לא מצטערת שאיבדת אותם, כי עברת על הכללים, והיית ראויה לעונש כלשהו על אי הציות," הייתה התשובה החמורה, שאכזבה למדי את העלמה הצעירה, שציפתה לשום דבר מלבד אהדה.
"את מתכוונת שאת שמחה שהושפלתי מול כל בית הספר?" קראה איימי.
"לא הייתי בוחרת בדרך הזאת לתקן פגם," ענתה אמה, "אבל אני לא בטוחה שזה לא יועיל לך יותר משיטה נועזת יותר. את מתחילה להיות די יהירה, יקירתי, והגיע הזמן שתתחילי לתקן את זה. יש לך לא מעט כישרונות ומעלות קטנים, אבל אין צורך להתהדר בהם, כי יהירות מקלקלת את הגאונות הטובה ביותר. אין סכנה גדולה שכישרון אמיתי או טוב לב אמיתי ייעלמו מהעין לאורך זמן, ואפילו אם כן, המודעות לכך שיש לך אותם ושאת משתמשת בהם היטב צריכה לספק אותך, והקסם הגדול של כל כוח הוא הצניעות."
"נכון מאוד!" קרא לורי, ששיחק שחמט בפינה עם ג'ו. "הכרתי פעם נערה, שהיה לה כישרון יוצא דופן באמת למוזיקה, והיא לא ידעה זאת, מעולם לא ניחשה איזה דברים קטנים ומתוקים היא מלחינה כשהיא לבד, ולא הייתה מאמינה לזה אילו מישהו היה אומר לה."
"הלוואי שהייתי מכירה את הנערה הנחמדה הזאת. אולי היא הייתה עוזרת לי, אני כל כך טיפשה," אמרה בת', שעמדה לידו והקשיבה בלהיטות.
"את כן מכירה אותה, והיא עוזרת לך יותר טוב מכל אחד אחר," ענה לורי, והביט בה עם משמעות שובבה כל כך בעיניו השחורות והעליזות, שבת' הסמיקה פתאום מאוד, והסתירה את פניה בכרית הספה, המומה לגמרי מהגילוי הבלתי צפוי.
ג'ו נתנה ללורי לנצח במשחק כגמול על השבח הזה לבת' שלה, שלא היה אפשר לשכנע אותה לנגן להם אחרי המחמאה. אז לורי עשה כמיטב יכולתו, ושר להפליא, כי היה במצב רוח עליז במיוחד, שהרי לבני מארץ' כמעט אף פעם לא הראה את הצד הקודר של אופיו. כשהלך, אמרה איימי, שהייתה מהורהרת כל הערב, פתאום, כאילו היא עסוקה ברעיון חדש כלשהו, "לורי הוא נער מוכשר?"
"כן, הוא קיבל חינוך מצוין, ויש לו הרבה כישרון. הוא יהיה איש טוב, אם לא יתקלקל מרוב פינוקים," ענתה אמה.
"והוא לא יהיר, נכון?" שאלה איימי.
"בכלל לא. בגלל זה הוא מקסים כל כך וכולנו מחבבים אותו כל כך."
"אני מבינה. נחמד שיש כישרונות ולהיות אלגנטית, אבל לא להשוויץ או להתנפח," אמרה איימי מהורהרת.
"הדברים האלה תמיד נראים ומורגשים בהתנהגות ובשיחה של אדם, אם משתמשים בהם בצניעות, אבל אין צורך להציג אותם לראווה," אמרה גברת מארץ'.
"כמו שלא מתאים ללבוש את כל המצנפות והשמלות והסרטים שלך בבת אחת, כדי שאנשים ידעו שיש לך אותם," הוסיפה ג'ו, וההרצאה הסתיימה בצחוק.