"בנות, לאן אתן הולכות?" שאלה איימי, כשנכנסה לחדרן אחר צהריים של שבת אחת ומצאה אותן מתכוננות לצאת באווירה של סודיות שעוררה את סקרנותה.
"לא משנה. ילדות קטנות לא צריכות לשאול שאלות," השיבה ג'ו בחדות.
ובכן, אם יש משהו שפוגע ברגשותינו כשאנחנו צעירים, זה לשמוע את זה, ולהישלח עם "לכי מפה, חמודה" זה אפילו קשה יותר. איימי התקוממה מול העלבון הזה, והחליטה לגלות את הסוד, גם אם תצטרך להציק שעה שלמה. היא פנתה אל מג, שמעולם לא סירבה לה על שום דבר לאורך זמן, ואמרה בחנופה, "נו, תגידי לי! הייתי חושבת שתוכלו לתת גם לי לבוא, כי בת' מתעסקת עם הפסנתר שלה, ואין לי מה לעשות, ואני כל כך בודדה."
"אני לא יכולה, חמודה, כי לא הזמינו אותך," התחילה מג, אבל ג'ו קטעה אותה בחוסר סבלנות, "נו, מג, תשתקי או שתקלקלי הכול. את לא יכולה לבוא, איימי, אז אל תהיי תינוקת ואל תייללי על זה."
"אתן הולכות לאנשהו עם לורי, אני יודעת. התלחשתן וצחקתן יחד על הספה אתמול בערב, והפסקתן כשנכנסתי. אתן לא הולכות איתו?"
"כן, אנחנו הולכות. עכשיו תהיי בשקט ותפסיקי להציק."
איימי החזיקה את לשונה, אבל השתמשה בעיניה, וראתה את מג מחליקה מניפה לכיסה.
"אני יודעת! אני יודעת! אתן הולכות לתיאטרון לראות את 'שבע הטירות'!" קראה, והוסיפה בנחישות, "ואני אבוא, כי אמא אמרה שמותר לי לראות את זה, ויש לי את כסף הסמרטוטים שלי, וזה היה מרושע לא לספר לי בזמן."
"רק תקשיבי לי רגע, ותהיי ילדה טובה," אמרה מג בקול מרגיע. "אמא לא רוצה שתלכי השבוע, כי העיניים שלך עוד לא בריאות מספיק כדי לשאת את האורות של מחזה האגדות הזה. בשבוע הבא תוכלי ללכת עם בת' והאנה, ויהיה לך נחמד."
"זה לא מוצא חן בעיניי אפילו חצי ממה שללכת איתכן ועם לורי. בבקשה תרשו לי. הייתי חולה כל כך הרבה זמן עם ההצטננות הזאת, וסגורה בבית, ואני מתה לקצת כיף. נו, מג! אני אהיה טובה מאוד," התחננה איימי, ונראתה מעוררת רחמים ככל שיכלה.
"אולי ניקח אותה. אני לא חושבת שלאמא יהיה אכפת, אם נעטוף אותה היטב," התחילה מג.
"אם היא הולכת, אני לא הולכת, ואם אני לא הולכת, זה לא ימצא חן בעיני לורי, ויהיה גס מאוד, אחרי שהוא הזמין רק אותנו, ללכת ולגרור איתנו את איימי. הייתי חושבת שהיא תשנא לדחוף את עצמה למקום שלא רוצים אותה," אמרה ג'ו בכעס, כי לא אהבה את הטרחה של להשגיח על ילדה חסרת מנוחה כשהיא רוצה ליהנות.
הטון וההתנהגות שלה הכעיסו את איימי, שהתחילה לנעול את מגפיה, ואמרה בדרכה המרגיזה ביותר, "אני אלך. מג אומרת שמותר לי, ואם אני משלמת על עצמי, ללורי אין שום קשר לזה."
"את לא יכולה לשבת איתנו, כי המקומות שלנו שמורים, ואסור לך לשבת לבד, אז לורי ייתן לך את המקום שלו, וזה יקלקל לנו את ההנאה. או שהוא ישיג לך מקום אחר, וזה לא מנומס כשלא הזמינו אותך. לא תזוזי צעד, אז את יכולה פשוט להישאר איפה שאת," נזפה ג'ו, כועסת מתמיד, כי בדיוק דקרה את אצבעה בחיפזון.
איימי, שישבה על הרצפה עם מגף אחד ברגלה, התחילה לבכות, ומג התחילה לשכנע אותה, כשלורי קרא מלמטה, ושתי הבנות מיהרו למטה, והשאירו את אחותן מייללת. כי מדי פעם שכחה איימי את דרכיה הבוגרות והתנהגה כמו ילדה מפונקת. בדיוק כשהחבורה יצאה לדרך, קראה איימי מעבר למעקה המדרגות בטון מאיים, "את עוד תצטערי על זה, ג'ו מארץ', תראי אם לא."
"שטויות במיץ!" השיבה ג'ו וטרקה את הדלת.
היה להם נפלא, כי "שבע הטירות של אגם היהלום" היה מבריק ומופלא ככל שהלב יכול לבקש. אבל למרות השדונים האדומים והמצחיקים, הפיות הנוצצות והנסיכים והנסיכות המפוארים, הייתה בהנאה של ג'ו טיפה של מרירות. התלתלים הצהובים של מלכת הפיות הזכירו לה את איימי, ובין המערכות שעשעה את עצמה במחשבה מה אחותה תעשה כדי שהיא 'תצטער על זה'. היא ואיימי ניהלו במהלך חייהן הרבה התכתשויות סוערות, כי לשתיהן היה מזג חם, והן נטו להתפרץ באלימות כשהתרגזו באמת. איימי הקניטה את ג'ו, וג'ו הרגיזה את איימי, ומדי פעם קרו התפוצצויות, ששתיהן התביישו בהן מאוד אחר כך. אף על פי שהייתה הגדולה מבין השתיים, היה לג'ו הכי פחות שליטה עצמית, והיא התקשתה מאוד לרסן את הרוח הלוהטת שכל הזמן הכניסה אותה לצרות. הכעס שלה אף פעם לא נמשך זמן רב, ואחרי שהודתה בענווה באשמתה, התחרטה בכנות וניסתה להשתפר. אחיותיה נהגו לומר שהן דווקא אוהבות להוציא את ג'ו מכליה, כי אחר כך היא נעשית מלאך כזה. ג'ו המסכנה ניסתה נואשות להיות טובה, אבל האויב שבלבה היה תמיד מוכן להתלקח ולהביס אותה, ונדרשו שנים של מאמץ סבלני כדי לאלף אותו.
כשהגיעו הביתה, מצאו את איימי קוראת בסלון. היא עטתה הבעה פגועה כשנכנסו, לא הרימה את עיניה מהספר ולא שאלה אף שאלה. אולי הסקרנות הייתה גוברת על הטינה, אילולא הייתה שם בת' כדי לשאול ולקבל תיאור נלהב של ההצגה. כשעלתה ג'ו למעלה להניח את הכובע הטוב שלה, מבטה הראשון היה לעבר השידה, כי במריבה האחרונה שלהן הרגיעה איימי את רגשותיה בכך שהפכה את המגירה העליונה של ג'ו על הרצפה. אבל הכול היה במקומו, ואחרי מבט חפוז בארונות, בתיקים ובקופסאות השונים שלה, החליטה ג'ו שאיימי סלחה ושכחה את העוולות שנעשו לה.
כאן טעתה ג'ו, כי למחרת גילתה דבר שחולל סערה. מג, בת' ואיימי ישבו יחד בשעה מאוחרת אחר הצהריים, כשג'ו התפרצה לחדר, נסערת, ודרשה בנשימה עצורה, "מישהו לקח את הספר שלי?"
מג ובת' אמרו מייד "לא," ונראו מופתעות. איימי חיטטה באש ולא אמרה דבר. ג'ו ראתה אותה מסמיקה, והתנפלה עליה תוך רגע.
"איימי, הוא אצלך!"
"לא, הוא לא אצלי."
"אז את יודעת איפה הוא!"
"לא, אני לא יודעת."
"זה שקר!" קראה ג'ו, ותפסה אותה בכתפיה, ונראתה פראית מספיק כדי להפחיד ילדה אמיצה הרבה יותר מאיימי.
"זה לא. הוא לא אצלי, אני לא יודעת איפה הוא עכשיו, ולא אכפת לי."
"את יודעת משהו עליו, וכדאי לך לספר מייד, אחרת אני אכריח אותך." וג'ו ניערה אותה קלות.
"תנזפי כמה שאת רוצה, לעולם לא תראי שוב את הספר הישן והטיפשי שלך," קראה איימי, שהתרגזה בתורה.
"למה לא?"
"שרפתי אותו."
"מה! את הספר הקטן שלי שכל כך אהבתי ועבדתי עליו, ורציתי לסיים לפני שאבא יחזור הביתה? באמת שרפת אותו?" אמרה ג'ו, והחווירה מאוד, בזמן שעיניה בערו וידיה אחזו באיימי בעצבנות.
"כן, שרפתי! אמרתי לך שאני אגרום לך לשלם על כך שהיית כל כך רעה אתמול, ועשיתי את זה, אז..."
איימי לא הגיעה רחוק יותר, כי מזגה החם של ג'ו השתלט עליה, והיא טלטלה את איימי עד שנקשו שיניה בפיה, וקראה בהתפרצות של צער וכעס...
"ילדה רעה, רעה! לעולם לא אוכל לכתוב אותו מחדש, ולעולם לא אסלח לך כל עוד אני חיה."
מג מיהרה להציל את איימי, ובת' להרגיע את ג'ו, אבל ג'ו יצאה לגמרי מדעתה, ואחרי סטירה אחרונה על אוזנה של אחותה, מיהרה מהחדר אל הספה הישנה בעליית הגג, וסיימה את הקרב שלה לבד.
הסערה למטה נרגעה, כי גברת מארץ' חזרה הביתה, ואחרי ששמעה את הסיפור, הביאה עד מהרה את איימי להבין את העוול שעשתה לאחותה. הספר של ג'ו היה גאוות לבה, ומשפחתה ראתה בו ניצן ספרותי מבטיח מאוד. היו בו רק חצי תריסר אגדות קטנות, אבל ג'ו עבדה עליהן בסבלנות, השקיעה בעבודה את כל לבה, וקיוותה ליצור משהו טוב מספיק כדי להדפיס. היא העתיקה אותן זה עתה בקפידה רבה, והשמידה את כתב היד הישן, כך שהמדורה של איימי כילתה את העבודה האוהבת של כמה שנים. לאחרים זה נראה הפסד קטן, אבל בשביל ג'ו זה היה אסון נורא, והיא הרגישה שלעולם לא יהיה אפשר לפצות אותה עליו. בת' התאבלה כמו על חתלתול שמת, ומג סירבה להגן על המפונקת שלה. גברת מארץ' נראתה רצינית ועצובה, ואיימי הרגישה שאיש לא יאהב אותה עד שתבקש סליחה על המעשה, שעכשיו התחרטה עליו יותר מכולן.
כשצלצל פעמון התה, הופיעה ג'ו, קודרת ומרוחקת כל כך, שאיימי נזקקה לכל האומץ שלה כדי לומר בענווה...
"בבקשה סלחי לי, ג'ו. אני מצטערת מאוד, מאוד."
"לעולם לא אסלח לך," הייתה התשובה הקשוחה של ג'ו, ומאותו רגע התעלמה מאיימי לגמרי.
איש לא דיבר על הצרה הגדולה, אפילו לא גברת מארץ', כי כולן למדו מניסיון שכשג'ו במצב רוח כזה, מילים הן בזבוז, והדרך החכמה ביותר היא לחכות עד שתקרית קטנה כלשהי, או טבעה הנדיב של ג'ו עצמה, ירככו את טינתה ויאחו את הקרע. זה לא היה ערב שמח, כי אף על פי שתפרו כרגיל, בזמן שאמן קראה בקול מתוך ברמר, סקוט או אדג'וורת', משהו היה חסר, והשלווה המתוקה של הבית הופרה. הן הרגישו זאת יותר מכול כשהגיעה שעת השירה, כי בת' יכלה רק לנגן, ג'ו עמדה אילמת כמו אבן, ואיימי נשברה, כך שמג ואמא שרו לבד. אבל למרות מאמציהן להיות עליזות כמו עפרונים, הקולות הצלולים כחליל לא נשמעו מתואמים כרגיל, וכולן הרגישו צורמות.
כשג'ו קיבלה את נשיקת הלילה טוב שלה, לחשה גברת מארץ' בעדינות, "יקירתי, אל תתני לשמש לשקוע על כעסך. סלחו זו לזו, עזרו זו לזו, והתחילו מחדש מחר."
ג'ו רצתה להניח את ראשה על החיק האימהי הזה, ולבכות עד שכל הצער והכעס שלה ייעלמו, אבל דמעות היו חולשה לא גברית, והיא הרגישה פגועה כל כך עמוקות, שבאמת לא הצליחה לסלוח עדיין. אז מצמצה בחוזקה, ניענעה בראשה ואמרה בקול גס, כי איימי הקשיבה, "זה היה דבר מתועב, והיא לא ראויה שיסלחו לה."
ועם זאת צעדה למיטה, ולא היו באותו לילה שום רכילות עליזה או שיחת סודות.
איימי נעלבה מאוד מכך שניסיונות הפיוס שלה נדחו, והתחילה להצטער שהשפילה את עצמה, להרגיש פגועה יותר מתמיד, ולהתגאות במעלתה הנעלה בדרך שהייתה מרגיזה במיוחד. ג'ו עדיין נראתה כמו ענן סערה, ושום דבר לא הלך טוב כל היום. היה קר מר בבוקר, היא הפילה את המאפה היקר שלה לתעלה, דודה מארץ' קיבלה התקף עצבים, מג הייתה רגישה, בת' נראתה עצובה ומתגעגעת בכל פעם שג'ו חזרה הביתה, ואיימי לא הפסיקה להעיר הערות על אנשים שתמיד מדברים על להיות טובים, ובכל זאת לא מוכנים אפילו לנסות כשאנשים אחרים נותנים להם דוגמה של מוסר.
"כולם כל כך מעצבנים, אבקש מלורי ללכת להחליק על הקרח. הוא תמיד חביב ועליז, והוא יסדר אותי, אני יודעת," אמרה ג'ו לעצמה, והלכה.
איימי שמעה את נקישת המחליקיים, והציצה החוצה בקריאה חסרת סבלנות.
"הנה! היא הבטיחה שאני אבוא בפעם הבאה, כי זה הקרח האחרון שיהיה לנו. אבל אין טעם לבקש מרגזנית כזאת לקחת אותי."
"אל תגידי את זה. היית מאוד שובבה, וקשה לסלוח על אובדן הספר הקטן והיקר שלה, אבל אני חושבת שהיא עשויה לסלוח עכשיו, ואני מנחשת שהיא תסלח, אם תנסי ברגע הנכון," אמרה מג. "לכי אחריהם. אל תגידי שום דבר עד שג'ו תהיה במצב רוח טוב עם לורי, ואז תחכי לרגע שקט ופשוט תנשקי אותה, או תעשי משהו חביב, ואני בטוחה שהיא תחזור להיות חברה שלך בכל לבה."
"אנסה," אמרה איימי, כי העצה התאימה לה, ואחרי התארגנות נמהרת, רצה אחרי השניים, שבדיוק נעלמו מעבר לגבעה.
הנהר לא היה רחוק, אבל שניהם כבר היו מוכנים לפני שאיימי הגיעה אליהם. ג'ו ראתה אותה מגיעה, והפנתה לה את גבה. לורי לא ראה, כי החליק בזהירות לאורך החוף ובדק את הקרח, שכן תקופה חמימה קדמה לגל הקור.
"אחליק עד העיקול הראשון, ואראה אם הכול בסדר לפני שנתחיל להתחרות," שמעה איימי אותו אומר, כשנורה משם, ונראה כמו נער רוסי צעיר במעיל ובכובע המעוטרים בפרווה.
ג'ו שמעה את איימי מתנשפת אחרי הריצה, רוקעת ברגליה ונושפת על אצבעותיה כשניסתה לנעול את המחליקיים, אבל ג'ו לא הסתובבה אפילו פעם אחת, והחליקה לאט בזיגזג במורד הנהר, ומצאה סוג של סיפוק מר ואומלל בצרותיה של אחותה. היא טיפחה את כעסה עד שהתחזק והשתלט עליה, כפי שמחשבות ורגשות רעים עושים תמיד, אלא אם כן מגרשים אותם מייד. כשלורי פנה בעיקול, צעק לאחור...
"תישארו קרוב לחוף. באמצע לא בטוח." ג'ו שמעה, אבל איימי נאבקה לקום על רגליה ולא קלטה אף מילה. ג'ו הציצה מעבר לכתפה, והשד הקטן שאירחה בלבה אמר באוזנה...
"לא משנה אם שמעה או לא, שתשמור על עצמה לבד."
לורי נעלם מעבר לעיקול, ג'ו הייתה בדיוק בפנייה, ואיימי, הרחק מאחור, החליקה לעבר הקרח החלק יותר באמצע הנהר. לרגע עמדה ג'ו דוממת עם תחושה מוזרה בלבה, ואז החליטה להמשיך, אבל משהו עצר אותה וסובב אותה, בדיוק בזמן לראות את איימי מרימה את ידיה ושוקעת, בחבטה פתאומית של קרח רקוב, ניתוז מים וצעקה שגרמה ללבה של ג'ו לעמוד מלכת מפחד. היא ניסתה לקרוא ללורי, אבל קולה נעלם. היא ניסתה לזנק קדימה, אבל נדמה היה שאין כוח ברגליה, ולשנייה יכלה רק לעמוד ללא תנועה, ולבהות בפנים מוכות אימה בברדס הכחול הקטן שמעל המים השחורים. משהו חלף על פניה במהירות, וקולו של לורי קרא...
"תביאי מוט. מהר, מהר!"
איך עשתה זאת, היא לעולם לא ידעה, אבל בדקות הבאות עבדה כאילו אחוזת דיבוק, וצייתה בעיוורון ללורי, ששמר על קור רוח מלא, ושכב שטוח והחזיק את איימי למעלה בזרועו ובמקל ההוקי שלו, עד שג'ו גררה מוט מהגדר, ויחד הוציאו את הילדה, מבוהלת יותר מפגועה.
"נו, עכשיו אנחנו חייבים להביא אותה הביתה כמה שיותר מהר. תערמי עליה את הדברים שלנו, בזמן שאני מוריד את המחליקיים הארורים האלה," קרא לורי, ועטף את איימי במעילו, ומשך ברצועות שמעולם לא נראו לו מסובכות כל כך.
רועדים, נוטפים ובוכים, הביאו את איימי הביתה, ואחרי זמן סוער היא נרדמה, מגולגלת בשמיכות מול אש חמה. במהלך המהומה ג'ו כמעט לא דיברה, אלא התרוצצה חיוורת ופרועה, כשחצי מבגדיה מוסרים, שמלתה קרועה וידיה חתוכות וחבולות מהקרח, מהמוטות ומהאבזמים העקשנים. כשאיימי ישנה בנוחות, הבית היה שקט וגברת מארץ' ישבה ליד המיטה, קראה לג'ו אליה והתחילה לחבוש את ידיה הפצועות.
"את בטוחה שהיא בסדר?" לחשה ג'ו, והביטה בחרטה בראש הזהוב, שיכול היה להיסחף מעיניה לנצח מתחת לקרח הבוגדני.
"בטוחה לגמרי, יקירתי. היא לא נפגעה, ואני חושבת שאפילו לא תצטנן, כי היית נבונה כל כך כשכיסית אותה והבאת אותה הביתה מהר," ענתה אמה בעליזות.
"לורי עשה הכול. אני רק הנחתי לה ללכת. אמא, אילו היא הייתה מתה, זה היה באשמתי." וג'ו צנחה ליד המיטה בפרץ של דמעות חרטה, וסיפרה כל מה שקרה, גינתה במרירות את קשיות לבה, והתייפחה בהכרת תודה על כך שנחסך ממנה העונש הכבד שיכול היה לבוא עליה.
"זה המזג הנורא שלי! אני מנסה לרפא אותו, אני חושבת שהצלחתי, ואז הוא מתפרץ גרוע מתמיד. הו, אמא, מה אעשה? מה אעשה?" קראה ג'ו המסכנה בייאוש.
"שמרי והתפללי, יקירתי, לעולם אל תתעייפי מלנסות, ולעולם אל תחשבי שאי אפשר לגבור על הפגם שלך," אמרה גברת מארץ', ומשכה את הראש הפרוע אל כתפה ונישקה את הלחי הרטובה ברוך כזה, שג'ו בכתה עוד יותר.
"את לא יודעת, את לא יכולה לנחש כמה זה רע! נדמה לי שאני מסוגלת לעשות כל דבר כשאני בהתקף זעם. אני נעשית כל כך פראית, שאני יכולה לפגוע בכל אחד וליהנות מזה. אני מפחדת שיום אחד אעשה משהו נורא, ואהרוס את חיי, ואגרום לכולם לשנוא אותי. הו, אמא, עזרי לי, בבקשה עזרי לי!"
"אעזור, ילדתי, אעזור. אל תבכי במרירות כזאת, אבל זכרי את היום הזה, והחליטי בכל נפשך שלעולם לא תדעי עוד יום כמוהו. ג'ו, יקירתי, לכולנו יש פיתויים, לחלקנו גדולים בהרבה משלך, ולעיתים קרובות לוקח לנו כל החיים לגבור עליהם. את חושבת שהמזג שלך הוא הגרוע בעולם, אבל המזג שלי היה פעם בדיוק כמוהו."
"שלך, אמא? אבל את אף פעם לא כועסת!" ולרגע שכחה ג'ו את חרטתה מרוב הפתעה.
"אני מנסה לרפא אותו כבר ארבעים שנה, והצלחתי רק לשלוט בו. אני כועסת כמעט כל יום בחיי, ג'ו, אבל למדתי לא להראות את זה, ואני עדיין מקווה ללמוד לא להרגיש את זה, אף על פי שאולי ייקח לי עוד ארבעים שנה לעשות זאת."
הסבלנות והענווה בפנים שאהבה כל כך היו שיעור טוב יותר לג'ו מההרצאה החכמה ביותר, מהנזיפה החריפה ביותר. היא הרגישה מייד מנוחמת בזכות האהדה והאמון שניתנו לה. הידיעה שלאמה יש פגם כמו שלה, ושהיא מנסה לתקן אותו, הקלה עליה לשאת את הפגם שלה וחיזקה את נחישותה לרפא אותו, אף על פי שארבעים שנה נראו לנערה בת חמש עשרה זמן ארוך למדי לשמור ולהתפלל.
"אמא, את כועסת כשאת מהדקת את שפתייך חזק ויוצאת מהחדר לפעמים, כשדודה מארץ' נוזפת או כשאנשים מטרידים אותך?" שאלה ג'ו, והרגישה קרובה ויקרה לאמה יותר מאי פעם.
"כן, למדתי לעצור את המילים הנמהרות שעולות על שפתיי, וכשאני מרגישה שהן עומדות להתפרץ בניגוד לרצוני, אני פשוט יוצאת לרגע, ומנערת את עצמי קצת על כך שאני חלשה ורעה כל כך," ענתה גברת מארץ' באנחה ובחיוך, כשהחליקה והידקה את שערה הפרוע של ג'ו.
"איך למדת לשתוק? זה מה שמטריד אותי, כי המילים החדות עפות החוצה לפני שאני יודעת מה אני עושה, וככל שאני אומרת יותר, אני נעשית גרועה יותר, עד שזה כבר תענוג לפגוע ברגשות של אנשים ולהגיד דברים נוראים. ספרי לי איך את עושה את זה, מרמי היקרה."
"אמי הטובה נהגה לעזור לי..."
"כמו שאת עוזרת לנו..." קטעה אותה ג'ו בנשיקה אסירת תודה.
"אבל איבדתי אותה כשהייתי קצת יותר מבוגרת ממך, ובמשך שנים נאלצתי להיאבק לבד, כי הייתי גאה מכדי להודות בחולשתי בפני מישהו אחר. היה לי קשה, ג'ו, והזלתי הרבה דמעות מרות על כישלונותיי, כי למרות מאמציי נדמה היה שאני לא מתקדמת אף פעם. ואז בא אביך, והייתי מאושרת כל כך, שמצאתי שקל להיות טובה. אבל עם הזמן, כשהיו סביבי ארבע בנות קטנות והיינו עניים, הצרה הישנה התחילה מחדש, כי אני לא סבלנית מטבעי, וקשה היה לי מאוד לראות את ילדותיי חסרות משהו."
"אמא מסכנה! מה עזר לך אז?"
"אביך, ג'ו. הוא אף פעם לא מאבד את הסבלנות, אף פעם לא מפקפק ולא מתלונן, אלא תמיד מקווה, ועובד ומחכה בעליזות כזאת, שמתביישים לנהוג אחרת לידו. הוא עזר לי וניחם אותי, והראה לי שעליי לנסות לקיים את כל המעלות שהייתי רוצה שיהיו לבנותיי הקטנות, כי אני הייתי הדוגמה שלהן. היה קל יותר לנסות למענכן מאשר למעני. מבט מבוהל או מופתע של אחת מכן כשדיברתי בחריפות נזף בי יותר מכל מילה, והאהבה, הכבוד והאמון של ילדותיי היו הפרס המתוק ביותר שיכולתי לקבל על מאמציי להיות האישה שהייתי רוצה שתחקו."
"הו, אמא, אם אהיה אי פעם אפילו חצי טובה כמוך, אהיה מרוצה," קראה ג'ו, נרגשת מאוד.
"אני מקווה שתהיי טובה הרבה יותר, יקירתי, אבל את חייבת לשמור על 'האויב שבלבך', כפי שאבא קורא לו, אחרת הוא עלול להעציב, אם לא להרוס, את חייך. קיבלת אזהרה. זכרי אותה, ונסי בכל לבך ובכל נפשך לשלוט במזג החם הזה, לפני שיביא עלייך צער וחרטה גדולים יותר ממה שידעת היום."
"אנסה, אמא, אני באמת אנסה. אבל את חייבת לעזור לי, להזכיר לי ולמנוע ממני להתפרץ. ראיתי לפעמים את אבא שם אצבע על שפתיו ומביט בך בפנים חביבות מאוד אבל רציניות, ואת תמיד הידקת את שפתייך ויצאת. הוא הזכיר לך אז?" שאלה ג'ו בשקט.
"כן. ביקשתי ממנו לעזור לי כך, והוא לעולם לא שכח, והציל אותי מהרבה מילים חריפות בתנועה הקטנה הזאת ובמבט החביב."
ג'ו ראתה שעיני אמה התמלאו דמעות ושפתיה רעדו כשדיברה, ומחשש שאמרה יותר מדי, לחשה בדאגה, "זה היה לא בסדר להסתכל עלייך ולדבר על זה? לא התכוונתי להיות גסה, אבל כל כך נוח לי להגיד לך כל מה שאני חושבת, ולהרגיש כאן כל כך בטוחה ומאושרת."
"ג'ו שלי, את יכולה להגיד לאמא שלך כל דבר, כי זה האושר והגאווה הגדולים ביותר שלי להרגיש שבנותיי בוטחות בי ויודעות כמה אני אוהבת אותן."
"חשבתי שציערתי אותך."
"לא, יקירתי, אבל הדיבור על אבא הזכיר לי כמה אני מתגעגעת אליו, כמה אני חייבת לו, וכמה נאמנה עליי לשמור ולעבוד כדי לשמור על בנותיו הקטנות בטוחות וטובות בשבילו."
"אבל את אמרת לו ללכת, אמא, ולא בכית כשהלך, ואת אף פעם לא מתלוננת עכשיו, ולא נראה שאת צריכה עזרה כלשהי," אמרה ג'ו בפליאה.
"נתתי את הטוב ביותר שלי לארץ שאני אוהבת, ושמרתי את הדמעות שלי עד שהלך. למה שאתלונן, כששנינו רק עשינו את חובתנו ובוודאי נהיה מאושרים יותר בזכות זה בסוף? אם נראה שאני לא צריכה עזרה, זה מפני שיש לי חבר טוב יותר אפילו מאבא, שמנחם ותומך בי. ילדתי, הצרות והפיתויים של חייך רק מתחילים ואולי יהיו רבים, אבל את יכולה להתגבר על כולם ולשרוד את כולם אם תלמדי להרגיש את הכוח והרוך של אביך שבשמיים כפי שאת מרגישה את אלה של אביך שעל פני האדמה. ככל שתאהבי אותו ותבטחי בו יותר, כך תרגישי קרובה אליו יותר, ותהיי תלויה פחות בכוח ובחוכמה של בני אדם. אהבתו ודאגתו לעולם אינן מתעייפות ואינן משתנות, אי אפשר לקחת אותן ממך, והן יכולות להפוך למקור של שלווה, אושר וכוח לכל החיים. האמיני בזה בכל לבך, ולכי אל אלוהים עם כל הדאגות הקטנות, התקוות, החטאים והצער שלך, בחופשיות ובביטחון כמו שאת באה אל אמך."
התשובה היחידה של ג'ו הייתה לחבק את אמה חזק, ובשתיקה שבאה אחר כך יצאה מלבה, בלי מילים, התפילה הכנה ביותר שהתפללה אי פעם. כי באותה שעה עצובה ועם זאת מאושרת, למדה לא רק את המרירות של החרטה והייאוש, אלא גם את המתיקות של ויתור עצמי ושליטה עצמית, ובהובלת ידה של אמה התקרבה אל החבר שתמיד מקבל כל ילד באהבה חזקה מזו של כל אב ורכה מזו של כל אם.
איימי זזה ונאנחה בשנתה, וכאילו הייתה להוטה להתחיל מייד לתקן את הפגם שלה, הרימה ג'ו את מבטה בהבעה שלא הייתה על פניה מעולם.
"נתתי לשמש לשקוע על כעסי. לא רציתי לסלוח לה, והיום, אילולא לורי, היה יכול להיות מאוחר מדי! איך יכולתי להיות רעה כל כך?" אמרה ג'ו בחצי קול, כשהתכופפה מעל אחותה וליטפה ברכות את השיער הרטוב שהתפזר על הכרית.
כאילו שמעה, פקחה איימי את עיניה, והושיטה את זרועותיה בחיוך שנגע ישר ללבה של ג'ו. אף אחת מהן לא אמרה מילה, אבל הן התחבקו חזק, למרות השמיכות, והכול נסלח ונשכח בנשיקה אחת לבבית.