"אני באמת חושבת שזה היה המזל הכי גדול בעולם שהילדים האלה חלו בחצבת דווקא עכשיו," אמרה מג ביום אחד של אפריל, כשעמדה וארזה את מזוודת ה'נסיעות לחוץ לארץ' בחדרה, מוקפת באחיותיה.
"וכמה נחמד מצד אנני מופט שלא שכחה את ההבטחה שלה. שבועיים שלמים של כיף יהיו פשוט נהדרים," ענתה ג'ו, ונראתה כמו טחנת רוח כשקיפלה חצאיות בזרועותיה הארוכות.
"ואיזה מזג אוויר יפה, אני כל כך שמחה על זה," הוסיפה בת', שמיינה בסדר רב סרטים לצוואר ולשיער בקופסה הכי יפה שלה, שהושאלה לכבוד המאורע הגדול.
"הלוואי שגם אני הייתי נוסעת ליהנות וללבוש את כל הדברים היפים האלה," אמרה איימי, ופיה מלא סיכות, בעודה ממלאת באמנותיות את כרית הסיכות של אחותה.
"הלוואי שכולכן הייתן נוסעות, אבל מכיוון שאי אפשר, אשמור את ההרפתקאות שלי כדי לספר לכן כשאחזור. זה הדבר המעט ביותר שאני יכולה לעשות, אחרי שהייתן כל כך טובות אליי, השאלתן לי דברים ועזרתן לי להתכונן," אמרה מג, והעיפה מבט סביב החדר על המלתחה הפשוטה מאוד, שנראתה בעיניהן כמעט מושלמת.
"מה אמא נתנה לך מתיבת האוצר?" שאלה איימי, שלא נכחה בפתיחתה של תיבת ארז מסוימת, שבה שמרה גברת מארץ' כמה שרידים מימי פאר שעברו, כמתנות לבנותיה כשיגיע הזמן המתאים.
"זוג גרבי משי, את המניפה המגולפת היפה, ואבנט כחול מקסים. רציתי את שמלת המשי הסגולה, אבל אין זמן לתפור אותה מחדש, אז אני צריכה להסתפק בשמלת הטרלטן הישנה שלי."
"היא תיראה יפה מעל חצאית המוסלין החדשה שלי, והאבנט ישלים אותה נהדר. חבל שניפצתי את צמיד האלמוגים שלי, אחרת יכולת לקבל אותו," אמרה ג'ו, שאהבה לתת ולהשאיל, אבל חפציה היו בדרך כלל מרופטים מכדי להועיל במשהו.
"יש בתיבת האוצר מערכת פנינים מיושנת ויפה, אבל אמא אמרה שפרחים אמיתיים הם הקישוט היפה ביותר לנערה צעירה, ולורי הבטיח לשלוח לי כמה שאני רוצה," ענתה מג. "עכשיו, בואו נראה, יש את חליפת הטיול האפורה והחדשה שלי. רק תסלסלי את הנוצה בכובע שלי, בת'. אחר כך שמלת הפופלין שלי ליום ראשון ולמסיבה הקטנה. היא נראית כבדה לאביב, נכון? שמלת המשי הסגולה הייתה כל כך מתאימה. אוי, ואבוי!"
"לא נורא, יש לך את הטרלטן למסיבה הגדולה, ואת תמיד נראית כמו מלאך בלבן," אמרה איימי, ושקעה בהתבוננות במאגר הקטן של הבגדים היפים שנפשה התענגה עליהם.
"היא לא חשופת צוואר, והשובל שלה לא מספיק ארוך, אבל היא תצטרך להספיק. שמלת הבית הכחולה שלי נראית כל כך טוב, אחרי שהפכו אותה וקישטו אותה מחדש, שאני מרגישה כאילו קיבלתי שמלה חדשה. מעיל המשי הקצר שלי לא באופנה בכלל, והמצנפת שלי לא נראית כמו של סאלי. לא רציתי להגיד כלום, אבל התאכזבתי מאוד מהמטרייה שלי. אמרתי לאמא שחורה עם ידית לבנה, אבל היא שכחה וקנתה ירוקה עם ידית צהבהבה. היא חזקה ומסודרת, אז אני לא צריכה להתלונן, אבל אני יודעת שאתבייש בה ליד מטריית המשי של אנני עם הראש המוזהב," נאנחה מג, והביטה במטרייה הקטנה בחוסר שביעות רצון גדול.
"תחליפי אותה," יעצה ג'ו.
"אני לא אהיה כל כך טיפשה, ולא אפגע ברגשות של מרמי, אחרי שהיא טרחה כל כך להשיג לי את הדברים. זה רעיון שטותי שלי, ואני לא מתכוונת להיכנע לו. גרבי המשי שלי ושני זוגות הכפפות החדשים הם הנחמה שלי. את פשוט מתוקה שהשאלת לי את שלך, ג'ו. אני מרגישה כל כך עשירה ואלגנטית, עם שני זוגות חדשים, והישנים מנוקים לימים רגילים." ומג הציצה בהנאה מרעננת בקופסת הכפפות שלה.
"לאנני מופט יש סרטים כחולים וורודים על כובעי הלילה. היית שמה כמה גם על שלי?" שאלה, כשבת' הביאה ערימה של בגדי מוסלין לבנים כשלג, טריים מידיה של האנה.
"לא, לא הייתי, כי הכובעים המהודרים לא יתאימו לכותונות הפשוטות שאין עליהן שום קישוט. אנשים עניים לא צריכים להתגנדר," אמרה ג'ו בהחלטיות.
"אני תוהה אם אי פעם אהיה מאושרת מספיק כדי שיהיו לי תחרה אמיתית על הבגדים וסרטים על הכובעים?" אמרה מג בקוצר רוח.
"אמרת לפני כמה ימים שתהיי מאושרת לגמרי אם רק תוכלי לנסוע לאנני מופט," העירה בת' בדרכה השקטה.
"נכון, אמרתי! טוב, אני מאושרת, ואני לא אתלונן, אבל באמת נראה שככל שמקבלים יותר, רוצים יותר, נכון? הנה, המגשים מוכנים, והכול בפנים חוץ משמלת הנשף שלי, שאשאיר לאמא לארוז," אמרה מג, והתעודדה כשהעבירה את מבטה מהמזוודה המלאה למחצה אל שמלת הטרלטן הלבנה, שגוהצה ותוקנה פעמים רבות כל כך, ושאותה כינתה בחשיבות 'שמלת הנשף שלי'.
היום הבא היה יפה, ומג יצאה לדרכה בסטייל, לשבועיים של חידוש והנאה. גברת מארץ' הסכימה לביקור בלב כבד למדי, מחשש שמרגרט תחזור עוד פחות מרוצה משהייתה כשיצאה. אבל מג התחננה כל כך, וסאלי הבטיחה לשמור עליה היטב, וקצת הנאה נראתה נפלאה כל כך אחרי חורף של עבודה מייגעת, שהאם נכנעה, והבת יצאה לטעום לראשונה את טעמם של חיי החברה הגבוהה.
בני מופט היו אופנתיים מאוד, ומג הפשוטה נבהלה מעט בהתחלה מפאר הבית ומהאלגנטיות של יושביו. אבל הם היו אנשים טובי לב, למרות החיים הקלי דעת שניהלו, ועד מהרה גרמו לאורחת שלהם להרגיש בנוח. אולי מג הרגישה, בלי להבין למה, שהם לא היו אנשים משכילים או נבונים במיוחד, ושכל ההזהבה שלהם לא יכלה להסתיר עד הסוף את החומר הרגיל שממנו היו עשויים. בהחלט היה נעים לאכול מטעמים, לנסוע בכרכרה מהודרת, ללבוש את השמלה הכי יפה שלה כל יום, ולא לעשות דבר מלבד ליהנות. זה התאים לה בדיוק, ועד מהרה היא התחילה לחקות את הנימוסים ואת דרך הדיבור של הסובבים אותה, להתגנדר ולהתייפייף, להשתמש בביטויים צרפתיים, לסלסל את שערה, להצר את שמלותיה ולדבר על אופנה ככל שידעה. ככל שראתה יותר מהדברים היפים של אנני מופט, כך קינאה בה יותר ונאנחה ברצון להיות עשירה. הבית נראה לה עכשיו חשוף וקודר כשחשבה עליו, העבודה נראתה קשה מתמיד, והיא הרגישה שהיא נערה חסרת כול ומקופחת מאוד, למרות הכפפות החדשות וגרבי המשי.
אבל לא היה לה הרבה זמן להתמרמר, כי שלוש הנערות היו עסוקות מאוד ב'לבלות'. הן עשו קניות, טיילו, רכבו וערכו ביקורים כל היום, הלכו לתיאטרון ולאופרה או השתובבו בבית בערב, כי לאנני היו חברים רבים והיא ידעה איך לארח אותם. אחיותיה הגדולות היו עלמות מהודרות מאוד, ואחת מהן הייתה מאורסת, דבר שהיה מעניין ורומנטי ביותר, כך חשבה מג. מר מופט היה ג'נטלמן זקן, שמן ועליז, שהכיר את אביה, וגברת מופט הייתה גברת זקנה, שמנה ועליזה, שהתחבבה על מג לא פחות מבתה. כולם פינקו אותה, ו'דייזי', כפי שקראו לה, הייתה בדרך הבטוחה לכך שהראש שלה יסתחרר.
כשהגיע ערב המסיבה הקטנה, היא גילתה ששמלת הפופלין לא מתאימה בכלל, כי הנערות האחרות לבשו שמלות דקות והתגנדרו מאוד. אז יצאה שמלת הטרלטן, שנראתה ישנה יותר, רפויה יותר ובלויה יותר מתמיד ליד השמלה החדשה והפריכה של סאלי. מג ראתה את הנערות מעיפות מבט בשמלה ואחר כך זו בזו, ולחייה התחילו לבעור, כי למרות כל עדינותה היא הייתה גאה מאוד. איש לא אמר על כך מילה, אבל סאלי הציעה לסדר לה את השיער, ואנני לקשור לה את האבנט, ובל, האחות המאורסת, שיבחה את זרועותיה הלבנות. אבל בטוב ליבן ראתה מג רק רחמים על עוניה, וליבה היה כבד מאוד כשעמדה לבדה, בזמן שהאחרות צחקו, פטפטו ועפו סביב כמו פרפרים שקופים. ההרגשה הקשה והמרה כבר נעשתה רעה למדי, כשהמשרתת הביאה קופסת פרחים. לפני שמג הספיקה לדבר, אנני כבר הסירה את המכסה, וכולן קראו בהתפעלות למראה הוורדים הנפלאים, האברש והשרכים שבפנים.
"זה בשביל בל, כמובן, ג'ורג' תמיד שולח לה פרחים, אבל אלה ממש מהממים," קראה אנני, ורחרחה רחרוח גדול.
"הם בשביל העלמה מארץ', כך אמר השליח. והנה פתק," התערבה המשרתת, והושיטה אותו למג.
"איזה כיף! ממי הם? לא ידענו שיש לך מחזר," קראו הנערות, ורפרפו סביב מג בסקרנות ובהפתעה עזות.
"הפתק מאמא, והפרחים מלורי," אמרה מג בפשטות, אבל שמחה מאוד שהוא לא שכח אותה.
"אה, באמת!" אמרה אנני במבט מצחיק, כשמג החליקה את הפתק לכיסה כמעין קמע נגד קנאה, יוהרה וגאווה כוזבת, כי המילים האוהבות המעטות עשו לה טוב, והפרחים עודדו אותה ביופיים.
כשהרגישה שוב כמעט מאושרת, היא הניחה בצד כמה שרכים וורדים לעצמה, ובמהירות סידרה את השאר בזרים קטנים ועדינים לחזה, לשיער או לחצאיות של חברותיה, והגישה אותם בחן כזה, שקלרה, האחות הבכורה, אמרה לה שהיא 'היצור הקטן המתוק ביותר שראתה אי פעם', והן נראו מוקסמות לגמרי מתשומת הלב הקטנה שלה. איכשהו, המעשה הטוב הזה סילק את דכדוכה, וכשכל האחרות הלכו להראות את עצמן לגברת מופט, היא ראתה במראה פנים מאושרות ועיניים בורקות, כשהניחה את השרכים על שערה הגלי והצמידה את הוורדים לשמלה, שעכשיו כבר לא נראתה לה בלויה כל כך.
היא נהנתה מאוד באותו ערב, כי רקדה כאוות נפשה. כולם היו נחמדים מאוד, והיא קיבלה שלוש מחמאות. אנני ביקשה ממנה לשיר, ומישהו אמר שיש לה קול יפה במיוחד. מייג'ור לינקולן שאל מי 'הנערה הקטנה והרעננה עם העיניים היפות', ומר מופט התעקש לרקוד איתה כי היא 'לא מתבטלת, יש בה קפיץ', כפי שהתבטא בחן. כך שבסך הכול היה לה זמן נחמד מאוד, עד ששמעה במקרה קטע משיחה, שהטריד אותה מאוד. היא ישבה ממש בפתח החממה, וחיכתה שבן זוגה לריקוד יביא לה גלידה, כששמעה קול שואל מעבר לקיר הפרחים...
"בן כמה הוא?"
"שש עשרה או שבע עשרה, הייתי אומרת," ענה קול אחר.
"זה היה דבר נהדר בשביל אחת הבנות האלה, נכון? סאלי אומרת שהם מאוד קרובים עכשיו, והזקן ממש מת עליהן."
"גברת מ. כבר עשתה את התוכניות שלה, אני מניחה, ותשחק את הקלפים שלה היטב, אף על פי שעוד מוקדם. הנערה כנראה עוד לא חושבת על זה," אמרה גברת מופט.
"היא סיפרה את השקר הקטן הזה על אמא שלה, כאילו היא באמת יודעת, והסמיקה כל כך יפה כשהגיעו הפרחים. מסכנה! היא הייתה כל כך נחמדה אם רק הייתה מתלבשת בסטייל. את חושבת שהיא תיעלב אם נציע להשאיל לה שמלה ליום חמישי?" שאל קול אחר.
"היא גאה, אבל אני לא מאמינה שיהיה לה אכפת, כי שמלת הטרלטן המוזנחת הזאת היא כל מה שיש לה. אולי היא תקרע אותה הערב, וזה יהיה תירוץ טוב להציע לה שמלה הגונה."
כאן הופיע בן זוגה של מג לריקוד, ומצא אותה סמוקה מאוד ונסערת למדי. היא הייתה גאה, והגאווה שלה הועילה לה באותו רגע, כי עזרה לה להסתיר את ההשפלה, הכעס והגועל ממה ששמעה זה עתה. כי תמימה וחסרת חשדות ככל שהייתה, היא לא יכלה שלא להבין את הרכילות של חברותיה. היא ניסתה לשכוח אותה, אבל לא הצליחה, וחזרה ואמרה לעצמה, "גברת מ. כבר עשתה את התוכניות שלה," "השקר הקטן הזה על אמא שלה," ו"שמלת הטרלטן המוזנחת," עד שהייתה מוכנה לבכות ולרוץ הביתה לספר על צרותיה ולבקש עצה. מכיוון שזה היה בלתי אפשרי, היא עשתה כמיטב יכולתה להיראות עליזה, ומכיוון שהייתה נרגשת למדי, הצליחה כל כך, שאיש לא העלה על דעתו כמה מאמץ היא משקיעה. היא שמחה מאוד כשהכול נגמר והיא שכבה בשקט במיטתה, שם יכלה לחשוב ולתהות ולרתוח עד שראשה כאב ולחייה הלוהטות התקררו מכמה דמעות טבעיות. המילים הטיפשיות האלה, אף שנאמרו בכוונה טובה, פתחו בפני מג עולם חדש, והפרו מאוד את השלווה של העולם הישן, שבו חיה עד עכשיו באושר כמו ילדה. החברות התמימה שלה עם לורי התקלקלה בגלל הדיבורים הטיפשיים ששמעה. האמון שלה באמה התערער מעט בגלל התוכניות החומרניות שייחסה לה גברת מופט, ששפטה אחרים לפי עצמה. וההחלטה הנבונה להסתפק במלתחה הפשוטה שהתאימה לבתו של אדם עני נחלשה בגלל הרחמים המיותרים של נערות שחשבו ששמלה בלויה היא אחד האסונות הגדולים ביותר תחת השמיים.
למג המסכנה היה לילה חסר מנוחה, והיא קמה בעיניים כבדות, אומללה, חצי ממורמרת כלפי חברותיה וחצי מתביישת בעצמה שלא דיברה בגלוי ולא העמידה הכול על דיוקו. כולם התבטלו באותו בוקר, והשעה הייתה כבר צהריים לפני שהנערות מצאו מספיק מרץ אפילו כדי להרים את עבודות הרקמה שלהן. משהו בהתנהגות של חברותיה הפתיע את מג מיד. הן התייחסו אליה ביותר כבוד, כך חשבה, גילו עניין רך במה שאמרה, והביטו בה בעיניים שהסגירו בבירור סקרנות. כל זה הפתיע אותה והחמיא לה, אף שלא הבינה זאת עד שהעלמה בל הרימה את עיניה מהכתיבה ואמרה בנימה רגשנית...
"דייזי, יקירתי, שלחתי הזמנה לחבר שלך, מר לורנס, ליום חמישי. היינו רוצות להכיר אותו, וזו רק מחווה הולמת כלפייך."
מג הסמיקה, אבל רעיון שובב להקניט את הבנות גרם לה לענות בצניעות, "את נחמדה מאוד, אבל אני חוששת שהוא לא יבוא."
"למה לא, שרי?" שאלה העלמה בל.
"הוא זקן מדי."
"ילדתי, למה את מתכוונת? בן כמה הוא, אם יורשה לי לשאול!" קראה העלמה קלרה.
"כמעט שבעים, אני חושבת," ענתה מג, וספרה תפרים כדי להסתיר את השמחה בעיניה.
"שובבה ערמומית! ברור שהתכוונו לבחור הצעיר," קראה העלמה בל וצחקה.
"אין שום בחור כזה, לורי הוא רק ילד קטן." ומג צחקה גם היא למראה המבט המוזר שהחליפו האחיות, כשתיארה כך את המחזר שלה, כביכול.
"בערך בגילך," אמרה נאן.
"יותר קרוב לגיל של אחותי ג'ו. אני אהיה בת שבע עשרה באוגוסט," השיבה מג, והניעה את ראשה בגאווה.
"זה מאוד נחמד מצידו לשלוח לך פרחים, נכון?" אמרה אנני, ונראתה חכמה בעניין שלא היה בו כלום.
"כן, הוא שולח לעתים קרובות, לכולנו, כי הבית שלהם מלא בהם, ואנחנו כל כך אוהבות אותם. אמא שלי ומר לורנס הזקן חברים, אתן יודעות, אז זה טבעי לגמרי שאנחנו הילדים נשחק יחד," ומג קיוותה שהן לא יגידו יותר.
"ברור שדייזי עוד לא יצאה לחברה," אמרה העלמה קלרה לבל, והנהנה.
"מצב של תמימות כפרית בכל מקום," השיבה העלמה בל ומשכה בכתפיה.
"אני יוצאת לקנות כמה דברים קטנים לבנות שלי. אני יכולה לעשות משהו בשבילכן, עלמותיי הצעירות?" שאלה גברת מופט, שנכנסה בכבדות כמו פיל במשי ותחרה.
"לא, תודה, גברתי," ענתה סאלי. "יש לי את שמלת המשי הוורודה החדשה ליום חמישי ואני לא צריכה כלום."
"גם אני לא..." התחילה מג, אבל עצרה, כי עלה בדעתה שהיא כן צריכה כמה דברים ולא יכולה לקבל אותם.
"מה את תלבשי?" שאלה סאלי.
"שוב את השמלה הלבנה הישנה שלי, אם אצליח לתקן אותה כך שאפשר יהיה להראות אותה. היא נקרעה קשות אתמול בלילה," אמרה מג, וניסתה לדבר בקלילות, אבל הרגישה לא נוח בכלל.
"למה שלא תשלחי הביתה לבקש שמלה אחרת?" אמרה סאלי, שלא הייתה עלמה שמבחינה בדברים.
"אין לי שום שמלה אחרת." היה למג קשה לומר את זה, אבל סאלי לא הבחינה בכך וקראה בהפתעה חביבה, "רק זאת? כמה מצחיק..." היא לא סיימה את דבריה, כי בל הנידה אליה בראשה והתערבה ואמרה בחביבות...
"בכלל לא. מה התועלת בהרבה שמלות כשהיא עוד לא יצאה לחברה? אין צורך לשלוח הביתה, דייזי, גם אם היו לך תריסר, כי יש לי שמלת משי כחולה ומתוקה שמורה בצד, שגדלתי ממנה, ואת תלבשי אותה כדי לשמח אותי, נכון, יקירה?"
"את נחמדה מאוד, אבל לא אכפת לי מהשמלה הישנה שלי, אם לך לא אכפת. היא טובה מספיק בשביל ילדה קטנה כמוני," אמרה מג.
"עכשיו תני לי לשמח את עצמי ולהלביש אותך בסטייל. אני אוהבת לעשות את זה, ואת תהיי יפהפייה קטנה של ממש עם נגיעה פה ושם. לא אתן לאף אחד לראות אותך עד שתהיי מוכנה, ואז נתפרץ לפניהם כמו סינדרלה והפיה הסנדקית שלה בדרך לנשף," אמרה בל בנימתה המשכנעת.
מג לא יכלה לסרב להצעה שהוצעה בחביבות כזאת, כי הרצון לראות אם תהיה 'יפהפייה קטנה' אחרי כמה שיפורים גרם לה להסכים ולשכוח את כל רגשותיה הלא נוחים הקודמים כלפי בני מופט.
ביום חמישי בערב הסתגרה בל עם המשרתת שלה, ויחד הן הפכו את מג לגברת מהודרת. הן סלסלו ותלתלו את שערה, הבריקו את צווארה וזרועותיה באבקה ריחנית, נגעו בשפתיה במשחה אלמוגית כדי להאדים אותן, והורטנס הייתה מוסיפה 'קורטוב של סומק', אילולא מג התמרדה. הן שרכו אותה לתוך שמלה בצבע תכלת שמיים, שהייתה צמודה כל כך שבקושי יכלה לנשום, וחשופה כל כך בצוואר שמג הצנועה הסמיקה למראה עצמה במראה. נוספה מערכת של עבודת פיליגרן מכסף: צמידים, שרשרת, סיכה ואפילו עגילים, כי הורטנס קשרה אותם בפיסת משי ורודה שלא נראתה. אשכול של ניצני ורדי תה על החזה ועיטור קפלים פייסו את מג עם חשיפת כתפיה הלבנות והיפות, וזוג מגפוני משי בעקב גבוה סיפק את המשאלה האחרונה של ליבה. ממחטת תחרה, מניפת נוצות וזר פרחים במחזיק על הכתף השלימו את המראה, והעלמה בל הביטה בה בסיפוק של ילדה קטנה עם בובה שהלבישו זה עתה.
"מדמואזל שרמנט, טרה ז'ולי, נכון?" קראה הורטנס, ושילבה את ידיה בהתלהבות מעושה.
"בואי ותראי את עצמך," אמרה העלמה בל, והובילה אל החדר שבו חיכו האחרות.
כשמג הלכה אחריה ברשרוש, עם החצאיות הארוכות נגררות, העגילים מצלצלים, התלתלים מתנופפים והלב פועם, היא הרגישה כאילו הכיף שלה באמת התחיל סוף סוף, כי המראה אמרה לה בבירור שהיא 'יפהפייה קטנה'. חברותיה חזרו על הביטוי המחמיא בהתלהבות, ובמשך כמה דקות היא עמדה, כמו הקאק במשל, ונהנתה מהנוצות השאולות שלה, בזמן שהאחרות פטפטו כמו להקה של עקעקים.
"בזמן שאני מתלבשת, תאמני אותה, נאן, איך להתנהל עם החצאית ועם העקבים הצרפתיים האלה, אחרת היא תמעד. קחי את פרפר הכסף שלך, קלרה, ותאספי את התלתל הארוך הזה בצד שמאל של ראשה, ושאף אחת מכן לא תפריע ליצירה המקסימה של ידיי," אמרה בל, ומיהרה משם, מרוצה מאוד מהצלחתה.
"את בכלל לא נראית כמו עצמך, אבל את נחמדה מאוד. אני כלום לידך, כי לבל יש טעם מצוין, ואת ממש צרפתייה, אני מבטיחה לך. תני לפרחים שלך להשתלשל, אל תשמרי עליהם כל כך, ותיזהרי לא למעוד," השיבה סאלי, וניסתה שלא יהיה לה אכפת שמג יפה ממנה.
מרגרט שמרה היטב את האזהרה הזאת בראשה, ירדה בשלום במדרגות ושטה אל הטרקלינים, שבהם התאספו בני מופט וכמה אורחים מוקדמים. מהר מאוד היא גילתה שיש בבגדים יפים קסם שמושך סוג מסוים של אנשים ומבטיח את כבודם. כמה עלמות צעירות, שלא שמו לב אליה קודם, נעשו פתאום חביבות מאוד. כמה ג'נטלמנים צעירים, שבמסיבה הקודמת רק בהו בה, עכשיו לא רק בהו, אלא גם ביקשו שיציגו אותם בפניה, ואמרו לה כל מיני דברים טיפשיים אבל נעימים. וכמה גברות זקנות, שישבו על הספות וביקרו את שאר האורחים, שאלו מי היא בעניין רב. היא שמעה את גברת מופט עונה לאחת מהן...
"דייזי מארץ', האבא קולונל בצבא, אחת המשפחות הטובות ביותר שלנו, אבל היו להם מהפכים בגורל, את יודעת. חברים קרובים של משפחת לורנס. יצור מתוק, אני מבטיחה לך. נד שלי ממש משתגע עליה."
"אוי לי!" אמרה הגברת הזקנה, והרימה את משקפת היד שלה כדי להתבונן שוב במג, שניסתה להיראות כאילו לא שמעה, אף שהזדעזעה למדי מהשקרים של גברת מופט. 'ההרגשה המוזרה' לא חלפה, אבל היא דמיינה את עצמה משחקת את התפקיד החדש של גברת מהודרת, וכך הסתדרה לא רע, אף שהשמלה הצמודה גרמה לה כאב בצד, השובל כל הזמן נכנס לה מתחת לרגליים, והיא פחדה כל הזמן שהעגילים יעופו ויאבדו או יישברו. היא נפנפה במניפה בגנדרנות וצחקה לבדיחות החלשות של ג'נטלמן צעיר שניסה להיות שנון, כשפתאום הפסיקה לצחוק ונראתה נבוכה, כי ממש מולה היא ראתה את לורי. הוא בהה בה בהפתעה גלויה, וגם בהסתייגות, כך חשבה, כי אף שהשתחווה וחייך, משהו בעיניו הכנות גרם לה להסמיק ולהצטער שאינה לובשת את השמלה הישנה שלה. וכדי להשלים את מבוכתה, היא ראתה את בל מרפקת את אנני, ושתיהן מעיפות מבט ממנה אל לורי, שלשמחתה נראה נערי וביישן יותר מהרגיל.
"יצורים טיפשים, להכניס לי מחשבות כאלה לראש. לא אכפת לי מזה, ולא אתן לזה לשנות אותי אפילו קצת," חשבה מג, וחצתה את החדר ברשרוש כדי ללחוץ את ידו של חברה.
"אני שמחה שבאת, פחדתי שלא תבוא," אמרה, בהבעה הכי מבוגרת שלה.
"ג'ו רצתה שאבוא ואספר לה איך את נראית, אז באתי," ענה לורי, בלי להפנות אליה את עיניו, אף שחייך חצי חיוך לנימה האימהית שלה.
"ומה תספר לה?" שאלה מג, מלאת סקרנות לדעת מה דעתו עליה, אבל מרגישה לא בנוח איתו בפעם הראשונה.
"אגיד שלא הכרתי אותך, כי את נראית כל כך מבוגרת ושונה מעצמך, שאני ממש מפחד ממך," אמר, ומשמש בכפתור הכפפה שלו.
"איזה שטויות! הבנות הלבישו אותי בשביל הכיף, ואני דווקא אוהבת את זה. ג'ו לא הייתה פוערת עיניים אם הייתה רואה אותי?" אמרה מג, נחושה לגרום לו לומר אם הוא חושב שהשתפרה או לא.
"כן, אני חושב שהייתה פוערת," השיב לורי ברצינות.
"אתה לא אוהב אותי ככה?" שאלה מג.
"לא, אני לא," הייתה התשובה הבוטה.
"למה לא?" בנימה מודאגת.
הוא העיף מבט בראשה המסולסל, בכתפיה החשופות ובשמלה המקושטת בהגזמה, בהבעה שהביכה אותה יותר מתשובתו, שלא היה בה שמץ מהנימוס הרגיל שלו.
"אני לא אוהב גינונים ונוצות."
זה כבר היה יותר מדי מנער צעיר ממנה, ומג הלכה משם ואמרה בעלבון, "אתה הנער הכי חצוף שראיתי בחיים."
היא הרגישה נסערת מאוד, והלכה לעמוד ליד חלון שקט כדי לקרר את לחייה, כי השמלה הצמודה העניקה לה צבע עז באופן לא נוח. כשעמדה שם, עבר מייג'ור לינקולן, ורגע אחר כך היא שמעה אותו אומר לאמו...
"הם עושים צחוק מהנערה הקטנה הזאת. רציתי שתראי אותה, אבל הם קלקלו אותה לגמרי. היא לא יותר מבובה הערב."
"אוי, ואבוי!" נאנחה מג. "הלוואי שהייתי נבונה ולובשת את הבגדים שלי, ואז לא הייתי מעוררת גועל אצל אנשים אחרים, ולא הייתי מרגישה כל כך לא בנוח ומתביישת בעצמי."
היא השעינה את מצחה על הזגוגית הקרירה ועמדה חצי מוסתרת בווילונות, בלי לשים לב שהוואלס האהוב עליה התחיל, עד שמישהו נגע בה, וכשהסתובבה, ראתה את לורי, שנראה מתחרט, כשאמר בקידה הכי יפה שלו ובידו המושטת...
"בבקשה תסלחי לי על החוצפה, ובואי לרקוד איתי."
"אני חוששת שזה יהיה לא נעים לך מדי," אמרה מג, וניסתה להיראות נעלבת ולא הצליחה בכלל.
"בכלל לא, אני מת לעשות את זה. בואי, אני אהיה ילד טוב. אני לא אוהב את השמלה שלך, אבל אני באמת חושב שאת פשוט נהדרת." והוא נופף בידיו, כאילו המילים אינן מספיקות כדי לבטא את התפעלותו.
מג חייכה והתרככה, ולחשה כשעמדו וחיכו לתפוס את הקצב, "תיזהר שהחצאית שלי לא תכשיל אותך. היא המכה של חיי, והייתי אווזה שלבשתי אותה."
"תצמידי אותה סביב הצוואר, ואז היא תהיה שימושית," אמר לורי, והביט למטה במגפונים הכחולים הקטנים, שכנראה מצאו חן בעיניו.
הם יצאו לרקוד במהירות ובחן, כי התאמנו בבית והתאימו זה לזה היטב, והזוג הצעיר והעליז היה מחזה נעים, כשהסתחררו בשמחה סביב סביב, ומרגישים ידידותיים מתמיד אחרי המריבה הקטנה שלהם.
"לורי, אני רוצה שתעשה לי טובה, תעשה?" אמרה מג, כשעמד ונפנף בה במניפה, אחרי שנגמרה לה הנשימה, דבר שקרה מהר מאוד, אף שלא רצתה להודות למה.
"ועוד איך!" אמר לורי בזריזות.
"בבקשה אל תספר בבית על השמלה שלי הערב. הם לא יבינו את הבדיחה, וזה ידאיג את אמא."
"אז למה עשית את זה?" אמרו עיניו של לורי, בבירור כזה שמג מיהרה להוסיף...
"אני אספר להם על הכול בעצמי, ואתוודה בפני אמא כמה טיפשה הייתי. אבל אני מעדיפה לעשות את זה בעצמי. אז לא תספר, נכון?"
"אני נותן לך את המילה שלי שלא אספר, רק מה אגיד כשישאלו אותי?"
"פשוט תגיד שנראיתי די יפה ושנהניתי."
"את הראשון אגיד בכל ליבי, אבל מה עם השני? את לא נראית כאילו את נהנית. את נהנית?" ולורי הביט בה בהבעה שגרמה לה לענות בלחש...
"לא, לא עכשיו. אל תחשוב שאני נוראית. רק רציתי קצת כיף, אבל אני מגלה שכיף מהסוג הזה לא משתלם, ואני מתחילה להתעייף ממנו."
"הנה בא נד מופט. מה הוא רוצה?" אמר לורי, וכיווץ את גבותיו השחורות, כאילו לא ראה במארח הצעיר שלו תוספת נעימה למסיבה.
"הוא רשם את שמו לשלושה ריקודים, ואני מניחה שהוא בא לקחת אותם. איזה שעמום!" אמרה מג, ולבשה ארשת עייפה ומפונקת ששעשעה את לורי מאוד.
הוא לא דיבר איתה שוב עד ארוחת הערב, כשראה אותה שותה שמפניה עם נד וחברו פישר, שהתנהגו 'כמו זוג טיפשים', כפי שלורי אמר לעצמו, כי הוא הרגיש שיש לו מעין זכות של אח לשמור על בנות מארץ' ולהילחם את מלחמותיהן בכל פעם שהיה צורך במגן.
"יהיה לך כאב ראש מפלח מחר, אם תשתי הרבה מזה. אני לא הייתי שותה, מג, אמא שלך לא אוהבת את זה, את יודעת," לחש, ורכן מעל הכיסא שלה, כשנד הסתובב כדי למלא שוב את הכוס שלה ופישר התכופף להרים את המניפה שלה.
"אני לא מג הערב, אני 'בובה' שעושה כל מיני דברים משוגעים. מחר אניח בצד את 'הגינונים והנוצות' שלי ואהיה שוב טובה בטירוף," ענתה בצחוק קטן ומעושה.
"הלוואי שמחר כבר היה כאן," מלמל לורי, והלך משם, לא מרוצה מהשינוי שראה בה.
מג רקדה ופלרטטה, פטפטה וצחקקה, כמו שאר הנערות. אחרי ארוחת הערב היא השתתפה בריקוד הקוטיליון, ומעדה לאורכו, כמעט הפילה את בן זוגה עם החצאית הארוכה שלה, והשתוללה באופן שהזעזע את לורי, שהביט מהצד ותכנן לה הטפה. אבל לא הייתה לו הזדמנות לשאת אותה, כי מג התרחקה ממנו עד שבא לומר לילה טוב.
"תזכור!" אמרה, וניסתה לחייך, כי כאב הראש המפלח כבר התחיל.
"שתיקה עד המוות," ענה לורי, בתנועה דרמטית, כשהלך.
ההצגה הקטנה הזאת עוררה את סקרנותה של אנני, אבל מג הייתה עייפה מדי לרכילות והלכה לישון, בהרגשה שהייתה בנשף מסכות ולא נהנתה כמו שציפתה. כל היום שלמחרת היא הייתה חולה, וביום שבת חזרה הביתה, מותשת לגמרי משבועיים של כיף, ובהרגשה ש'ישבה בחיק המותרות' מספיק זמן.
"באמת נעים להיות בשקט, ולא להתנהג כל הזמן בנימוסי אורחים. הבית הוא מקום נחמד, אף שהוא לא מפואר," אמרה מג, והביטה סביבה בהבעה רגועה, כשישבה עם אמה ועם ג'ו ביום ראשון בערב.
"אני שמחה לשמוע אותך אומרת את זה, יקירתי, כי חששתי שהבית ייראה לך משעמם ועני אחרי המגורים המהודרים שלך," ענתה אמה, שהעיפה בה מבטים מודאגים רבים באותו יום. כי עיניים של אם מהירות לראות כל שינוי בפני ילדיה.
מג סיפרה על הרפתקאותיה בעליזות, ואמרה שוב ושוב כמה נהדר היה לה, אבל משהו עדיין העיק על רוחה, וכשהבנות הצעירות הלכו לישון, היא ישבה ובהתה מהורהרת באש, אמרה מעט ונראתה מודאגת. כשהשעון צלצל תשע וג'ו הציעה ללכת לישון, מג קמה פתאום מהכיסא, לקחה את השרפרף של בת', השעינה את מרפקיה על ברכי אמה, ואמרה באומץ...
"מרמי, אני רוצה להתוודות."
"חשבתי כך. מה העניין, יקירתי?"
"שאלך?" שאלה ג'ו בטקט.
"ברור שלא. אני לא תמיד מספרת לך הכול? התביישתי לדבר על זה ליד הקטנות, אבל אני רוצה שתדעו את כל הדברים הנוראים שעשיתי אצל בני מופט."
"אנחנו מוכנות," אמרה גברת מארץ', מחייכת אבל נראית מעט מודאגת.
"סיפרתי לכן שהם הלבישו אותי, אבל לא סיפרתי שהם פידרו אותי והידקו אותי וסלסלו אותי, ועשו אותי דומה לציור מעיתון אופנה. לורי חשב שזה לא היה הולם. אני יודעת שחשב כך, אף שלא אמר, ואיש אחד קרא לי 'בובה'. ידעתי שזה טיפשי, אבל הם החמיאו לי ואמרו שאני יפהפייה, והמון שטויות, אז נתתי להם לעשות ממני צחוק."
"זה הכול?" שאלה ג'ו, כשגברת מארץ' הביטה בשתיקה בפניה המושפלות של בתה היפה, ולא מצאה בליבה לנזוף בה על שטויותיה הקטנות.
"לא, שתיתי שמפניה והשתוללתי וניסיתי לפלרטט, והייתי פשוט נתעבת," אמרה מג בתוכחה עצמית.
"יש עוד משהו, אני חושבת." וגברת מארץ' ליטפה את הלחי הרכה, שהוורידה פתאום כשמג ענתה לאט...
"כן. זה מאוד טיפשי, אבל אני רוצה לספר, כי אני שונאת שאנשים אומרים וחושבים דברים כאלה עלינו ועל לורי."
ואז סיפרה את פיסות הרכילות השונות ששמעה אצל בני מופט, ובזמן שדיברה, ג'ו ראתה את אמה מהדקת את שפתיה, כאילו לא מרוצה מכך שרעיונות כאלה הוכנסו לראשה התמים של מג.
"טוב, אם זה לא השטות הכי גדולה ששמעתי בחיים," קראה ג'ו בכעס. "למה לא קפצת החוצה ואמרת להן את זה במקום?"
"לא יכולתי, זה היה כל כך מביך בשבילי. בהתחלה לא יכולתי שלא לשמוע, ואחר כך הייתי כל כך כועסת ומתביישת, שלא זכרתי שאני צריכה ללכת משם."
"רק חכי שאפגוש את אנני מופט, ואני אראה לך איך מסדרים שטויות מגוחכות כאלה. הרעיון שיש 'תוכניות', ושאנחנו נחמדות ללורי כי הוא עשיר ואולי יתחתן עם אחת מאיתנו מתישהו! הוא יתפקע מצחוק כשאספר לו מה הטיפשות האלה אומרות עלינו, הילדות המסכנות!" וג'ו צחקה, כאילו במחשבה שנייה העניין נראה לה בדיחה טובה.
"אם תספרי ללורי, לעולם לא אסלח לך! אסור לה, נכון, אמא?" אמרה מג, ונראתה במצוקה.
"לא, לעולם אל תחזרו על הרכילות הטיפשית הזאת, ושכחו אותה מהר ככל שתוכלו," אמרה גברת מארץ' ברצינות. "לא נהגתי בתבונה כשנתתי לך ללכת אל אנשים שאני יודעת עליהם כל כך מעט. טובי לב, אני מניחה, אבל חומרניים, חסרי חינוך ומלאים ברעיונות הגסים האלה על צעירים. אני מצטערת יותר משאני יכולה לבטא על הנזק שהביקור הזה אולי גרם לך, מג."
"אל תצטערי, אני לא אתן לזה לפגוע בי. אשכח את כל הרע ואזכור רק את הטוב, כי באמת נהניתי מאוד, ותודה רבה שנתת לי ללכת. אני לא אהיה רגשנית או לא מרוצה, אמא. אני יודעת שאני ילדה קטנה וטיפשה, ואשאר איתך עד שאהיה מסוגלת לדאוג לעצמי. אבל נעים שמשבחים ומעריצים אותך, ואני לא יכולה שלא להגיד שאני אוהבת את זה," אמרה מג, ונראתה חצי מתביישת בווידוי.
"זה טבעי לגמרי, ולא מזיק בכלל, אם האהבה הזאת לא הופכת לתשוקה ומביאה אותך לעשות דברים טיפשיים או לא הולמים לנערה. למדי להכיר ולהעריך את השבחים שכדאי לקבל, ולעורר את ההערצה של אנשים טובים בכך שתהיי צנועה וגם יפה, מג."
מרגרט ישבה וחשבה רגע, בזמן שג'ו עמדה וידיה מאחורי גבה, ונראתה גם מתעניינת וגם מעט מבולבלת, כי זה היה דבר חדש לראות את מג מסמיקה ומדברת על הערצה, מחזרים ודברים מהסוג הזה. וג'ו הרגישה כאילו במשך השבועיים האלה אחותה התבגרה בצורה מדהימה, והתחילה להתרחק ממנה אל עולם שהיא לא יכלה ללכת אחריה אליו.
"אמא, יש לך 'תוכניות', כמו שגברת מופט אמרה?" שאלה מג בביישנות.
"כן, יקירתי, יש לי הרבה מאוד, לכל האימהות יש, אבל אני חושדת שהתוכניות שלי שונות במקצת משל גברת מופט. אספר לכן על כמה מהן, כי הגיע הזמן שמילה אחת תוכל ליישר את הראש והלב הקטנים והרומנטיים שלך, בנושא רציני מאוד. את צעירה, מג, אבל לא צעירה מדי כדי להבין אותי, ושפתיה של אם הן המתאימות ביותר לדבר על דברים כאלה עם נערות כמוך. ג'ו, תורך יגיע עם הזמן, אולי, אז הקשיבי ל'תוכניות' שלי ועזרי לי לבצע אותן, אם הן טובות."
ג'ו הלכה והתיישבה על אחת מידיות הכורסה, ונראתה כאילו חשבה שהן עומדות להשתתף באיזה עניין חגיגי מאוד. גברת מארץ' אחזה ביד של כל אחת מהן, הביטה בגעגוע בשתי הפנים הצעירות, ואמרה בדרכה הרצינית אך העליזה...
"אני רוצה שבנותיי יהיו יפות, מוכשרות וטובות. שיעריצו אותן, יאהבו אותן ויכבדו אותן. שיהיו להן נעורים מאושרים, שיתחתנו היטב ובתבונה, ושיחיו חיים מועילים ונעימים, עם מעט ככל האפשר דאגות וצער שינסו אותן, כפי שאלוהים ימצא לנכון לשלוח. להיות אהובה ונבחרת על ידי אדם טוב הוא הדבר הטוב והמתוק ביותר שיכול לקרות לאישה, ואני מקווה בכנות שבנותיי יכירו את החוויה היפה הזאת. טבעי לחשוב על זה, מג, נכון לקוות ולחכות לזה, ונבון להתכונן לזה, כדי שכשיגיע הזמן המאושר, תרגישי מוכנה לחובות וראויה לשמחה. בנותיי היקרות, יש לי שאיפות גדולות בשבילכן, אבל לא שתעשו רושם בעולם, שתתחתנו עם גברים עשירים רק כי הם עשירים, או שיהיו לכן בתים מפוארים שאינם בית אמיתי כי חסרה בהם אהבה. כסף הוא דבר נחוץ ויקר, וכשמשתמשים בו היטב, הוא דבר נעלה, אבל אני לא רוצה לעולם שתחשבו שהוא הפרס הראשון או היחיד שיש לשאוף אליו. אני מעדיפה לראות אתכן נשותיהם של גברים עניים, אם תהיו מאושרות, אהובות ומרוצות, מאשר מלכות על כסאות, בלי כבוד עצמי ובלי שלווה."
"לבנות עניות אין שום סיכוי, כך אומרת בל, אלא אם הן דוחפות את עצמן קדימה," נאנחה מג.
"אז נהיה רווקות זקנות," אמרה ג'ו בתקיפות.
"נכון, ג'ו. עדיף להיות רווקות זקנות ומאושרות מאשר נשים נשואות ואומללות, או נערות לא צנועות שמתרוצצות כדי למצוא בעלים," אמרה גברת מארץ' בהחלטיות. "אל תדאגי, מג, עוני לעתים רחוקות מרתיע מחזר כן. כמה מהנשים הטובות והמכובדות ביותר שאני מכירה היו נערות עניות, אבל כל כך ראויות לאהבה, שלא הניחו להן להישאר רווקות זקנות. השאירו את הדברים האלה לזמן. עשו את הבית הזה מאושר, כדי שתהיו ראויות לבתים משלכן, אם יוצעו לכן, ומרוצות כאן אם לא. דבר אחד זכרו, בנותיי. אמא תמיד מוכנה להיות זו שאתן מגלות לה את סודותיכן, ואבא להיות חבר שלכן, ושנינו מקווים ובוטחים שבנותינו, נשואות או רווקות, יהיו הגאווה והנחמה של חיינו."
"נהיה, מרמי, נהיה!" קראו שתיהן בכל ליבן, כשאיחלה להן לילה טוב.