כשהאביב הגיע, נכנסה לאופנה סדרה חדשה של שעשועים, והימים שהתארכו העניקו אחר צהריים ארוכים לעבודה ולמשחק מכל הסוגים. היה צריך לסדר את הגינה, ולכל אחת מהאחיות היה רבע מהחלקה הקטנה, לעשות בו ככל העולה על רוחה. האנה נהגה לומר, "הייתי יודעת של מי כל אחת מהגינות האלה, גם אם הייתי רואה אותן בסין," וכנראה באמת הייתה יודעת, כי הטעם של הבנות היה שונה בדיוק כמו האופי שלהן. בגינה של מג היו ורדים והליוטרופ, הדס ועץ תפוזים קטן. הערוגה של ג'ו מעולם לא נראתה אותו דבר שתי עונות ברציפות, כי היא תמיד ערכה ניסויים. השנה היא תכננה מטע של חמניות, שזרעיו של הצמח העליז והשאפתן הזה היו אמורים להאכיל את דודה כרבולת ואת משפחת האפרוחים שלה. לבת' היו בגינה פרחים ריחניים מיושנים: אפונה ריחנית ורזדה, דורבנית, ציפורנים, אמנון ותמר, ולענה, עם כוכבית לציפורים ונפית לחתולים. לאיימי הייתה בגינה סוכה, קטנה למדי ומלאה בצבטנים, אבל יפה מאוד למראה, עם יערה ולפופיות שתלו את החצוצרות והפעמונים הצבעוניים שלהם בזרים חינניים על כולה, חבצלות לבנות וגבוהות, שרכים עדינים, וכמה שיותר צמחים מבריקים וציוריים שהסכימו לפרוח שם.
גינון, טיולים, שיט בסירה על הנהר וציד פרחים מילאו את הימים היפים, ולימי הגשם היו להן שעשועים בבית, חלקם ישנים, חלקם חדשים, וכולם מקוריים פחות או יותר. אחד מהם היה ה'מ.פ.', כי מכיוון שאגודות סודיות היו באופנה, נראה להן ראוי שתהיה להן אחת, ומכיוון שכל הבנות העריצו את דיקנס, הן קראו לעצמן מועדון פיקוויק. עם כמה הפסקות, הן שמרו על המועדון במשך שנה, ונפגשו בכל מוצאי שבת בעליית הגג הגדולה. באירועים האלה הטקס היה כך: שלושה כיסאות סודרו בשורה לפני שולחן שעליו עמדה מנורה, וגם ארבעה תגים לבנים, ועל כל אחד מהם 'מ.פ.' גדול בצבע אחר, והעיתון השבועי שנקרא "תיק פיקוויק", שכולן תרמו לו משהו, וג'ו, שהתענגה על עטים ודיו, הייתה העורכת. בשעה שבע עלו ארבע החברות לחדר המועדון, קשרו את התגים סביב ראשיהן, והתיישבו בחגיגיות רבה. מג, כבכורה, הייתה סמואל פיקוויק. ג'ו, שהייתה בעלת נטייה ספרותית, הייתה אוגוסטוס סנודגראס. בת', מפני שהייתה עגולה וורודה, הייתה טרייסי טאפמן. ואיימי, שתמיד ניסתה לעשות מה שלא הצליחה, הייתה נתנאל וינקל. פיקוויק, הנשיא, קרא את העיתון, שהיה מלא בסיפורים מקוריים, שירה, חדשות מקומיות, מודעות מצחיקות ורמזים, שבהם הזכירו זו לזו ברוח טובה את פגמיהן וחסרונותיהן. בפעם אחת, מר פיקוויק הרכיב משקפיים בלי זכוכיות, דפק על השולחן, כחכח בגרונו, ואחרי שבהה בחומרה במר סנודגראס, שהתנדנד לאחור בכיסאו, עד שהתיישב כראוי, התחיל לקרוא:
"תיק פיקוויק"
20 במאי, 18--
פינת המשורר
שיר יום השנה
שוב נפגשנו לחגוג כאן
עם תג וטקס נכבד,
את יום השנה החמישים ושניים,
באולם פיקוויק, הלילה, יחד.
כולנו כאן, בריאים לגמרי,
איש לא חסר מהחבורה;
שוב אנו רואים כל פנים מוכרות,
ולוחצים כל יד ידידה.
את פיקוויק שלנו, תמיד בעמדתו,
ביראת כבוד נברך,
כשמשקפיים על אפו, הוא קורא
את גיליוננו השבועי המלא כל כך.
אף שהוא סובל מהצטננות,
שמחים אנו לשמוע אותו מדבר,
כי דברי חוכמה נופלים מפיו,
למרות קרקור וצפצוף מוזר.
סנודגראס הזקן, גבוה כמעט שני מטרים, מתנשא,
בחן של פיל,
וקורן אל החבורה
בפנים שזופות ועליזות.
אש שירה מאירה את עינו,
הוא נאבק בגורלו.
הביטו בשאפתנות שעל מצחו,
ובכתם הדיו שעל אפו.
אחר כך בא טאפמן השליו שלנו,
ורוד, שמנמן ומתוק כל כך,
שנחנק מצחוק למשמע משחקי המילים,
ומתגלגל ונופל מהכיסא.
גם וינקל הקטן והמהוגן כאן,
כל שערה במקומה,
מופת של נימוס והליכות,
אף שהוא שונא לרחוץ את הפנים במים.
השנה חלפה, ואנו עדיין מתאחדים
כדי להתבדח, לצחוק ולקרוא,
ולצעוד בשביל הספרות
המוביל אל התהילה והאורה.
יאריך עיתוננו ימים בשגשוג,
מועדוננו לא יתפרק לעולם,
והשנים הבאות ישפכו את ברכותיהן
על ה'מ.פ.' המועיל והעליז שלנו, כולם.
א. סנודגראס
הנישואים במסכה
(סיפור מוונציה)
גונדולה אחר גונדולה החליקה אל מדרגות השיש, והותירה את מטענה היפה להגדיל את ההמון הנוצץ שמילא את האולמות המפוארים של הרוזן אדלון. אבירים וגבירות, גמדונים ונערי חצר, נזירים ונערות פרחים, כולם התערבבו בעליזות בריקוד. קולות מתוקים ומנגינה עשירה מילאו את האוויר, וכך, בצחוק ובמוזיקה, נמשך נשף המסכות. "האם הוד מעלתך ראתה את הגבירה ויולה הלילה?" שאל טרובדור אביר את מלכת הפיות, שריחפה לאורך האולם כשהיא נשענת על זרועו.
"כן, האם היא לא מקסימה, אף שהיא כה עצובה! גם שמלתה נבחרה היטב, כי בעוד שבוע היא נישאת לרוזן אנטוניו, שאותו היא שונאת בלהט."
"באמונתי, אני מקנא בו. הנה הוא בא, לבוש כחתן, מלבד המסכה השחורה. כשזו תוסר, נראה כיצד הוא מביט בעלמה היפה שאת ליבה אינו יכול לכבוש, אף שאביה הקשוח נותן לו את ידה," השיב הטרובדור.
"לוחשים שהיא אוהבת את הצייר האנגלי הצעיר שהולך בעקבותיה, ושהרוזן הזקן דחה אותו בבוז," אמרה הגבירה, כשהצטרפו לריקוד. החגיגה הייתה בשיאה כשהופיע כומר, ולקח את הזוג הצעיר אל גומחה מוקפת קטיפה סגולה, ורמז להם לכרוע ברך. דממה מיידית נפלה על ההמון העליז, ושום קול, מלבד שכשוך המזרקות או רשרוש חורשות התפוזים הישנות לאור הירח, לא הפר את השקט, כשהרוזן דה אדלון דיבר כך:
"אדוניי וגבירותיי, סלחו לי על התחבולה שבה אספתי אתכם לכאן כדי לחזות בנישואי בתי. אבי הכומר, אנו ממתינים לשירותיך." כל העיניים פנו אל בני הזוג, ורחש של תדהמה עבר בהמון, כי לא הכלה ולא החתן הסירו את מסכותיהם. סקרנות ופליאה מילאו את כל הלבבות, אבל הכבוד עצר את כל הלשונות עד שהטקס הקדוש הסתיים. אז התקבצו הצופים הנלהבים סביב הרוזן ודרשו הסבר.
"בשמחה הייתי נותן אותו אילו יכולתי, אבל אני יודע רק שזה היה גחמה של ויולה הביישנית שלי, ונעניתי לה. עכשיו, ילדיי, די למשחק. הסירו את המסכות וקבלו את ברכתי."
אבל איש מהם לא כרע ברך, כי החתן הצעיר ענה בקול שהדהים את כל השומעים, כשהמסכה נפלה וחשפה את פניו האצילים של פרדיננד דוורו, הצייר המאוהב. ונשענת על חזהו, שעליו נצץ עכשיו כוכב של רוזן אנגלי, עמדה ויולה היפה, קורנת משמחה ומיופי.
"אדוני, בבוז ציווית עליי לבוא לבקש את בתך כשאוכל להתהדר בשם רם ובהון עצום כמו של הרוזן אנטוניו. אני יכול לעשות יותר מזה, כי אפילו נפשך השאפתנית אינה יכולה לסרב לרוזן דוורו ודה ויר, כשהוא נותן את שמו העתיק ואת עושרו האינסופי בתמורה לידה האהובה של הגבירה היפה הזאת, שהיא עכשיו אשתי."
הרוזן עמד כמי שהפך לאבן, ופרדיננד פנה אל ההמון הנדהם והוסיף, בחיוך עליז של ניצחון, "לכם, ידידיי האבירים, אני יכול רק לאחל שחיזוריכם יצליחו כמו שלי הצליח, ושכולכם תזכו בכלה יפה כמו זו שזכיתי בה בנישואים האלה במסכה."
ס. פיקוויק
למה מועדון פיקוויק דומה למגדל בבל?
כי הוא מלא בחברים פרועים.
תולדותיו של דלעת
פעם אחת שתל איכר זרע קטן בגינה שלו, ואחרי זמן מה הוא נבט והפך לצמח מטפס ונשא דלעות רבות. יום אחד באוקטובר, כשהן הבשילו, הוא קטף אחת ולקח אותה לשוק. חנווני קנה אותה ושם אותה בחנות שלו. באותו בוקר, ילדה קטנה בכובע חום ושמלה כחולה, עם פנים עגולות ואף סולד, הלכה וקנתה אותה בשביל אמא שלה. היא סחבה אותה הביתה, חתכה אותה, ובישלה אותה בסיר הגדול, ריסקה חלק ממנה עם מלח וחמאה, לארוחת הצהריים. ולשאר היא הוסיפה חצי ליטר חלב, שתי ביצים, ארבע כפות סוכר, אגוז מוסקט וכמה קרקרים, שמה את זה בקערה עמוקה, ואפתה את זה עד שהשחים ונעשה טעים, ולמחרת אכלה את זה משפחה בשם מארץ'.
ט. טאפמן
מר פיקוויק, אדוני:
אני פונה אליך בנושא של חטא החוטא שאני מתכוון אליו הוא אדם בשם וינקל שעושה צרות במועדון שלו כי הוא צוחק ולפעמים לא כותב את החלק שלו בעיתון היפה הזה אני מקווה שתסלח לו על הרעות שלו ותיתן לו לשלוח משל צרפתי כי הוא לא יכול לכתוב מהראש כי יש לו כל כך הרבה שיעורים ואין לו שכל בעתיד אנסה לתפוס את הזמן בקרסול ולהכין עבודה שתהיה כולה קומי לה פו זאת אומרת בסדר גמור אני ממהר כי כמעט הגיע זמן בית הספר.
שלך בכבודות,
נ. וינקל
[האמור לעיל הוא הודאה גברית ויפה בעבירות העבר. אילו חברנו הצעיר היה לומד פיסוק, היה טוב.]
תאונה עצובה
ביום שישי האחרון נבהלנו מטלטלה עזה במרתף שלנו, ואחריה קריאות מצוקה. כשמיהרנו כולנו יחד למרתף, מצאנו את הנשיא האהוב שלנו שרוע על הרצפה, אחרי שמעד ונפל בזמן שהביא עצים לצורכי הבית. מחזה של הרס מוחלט נגלה לעינינו, כי בנפילתו טבל מר פיקוויק את ראשו וכתפיו בגיגית מים, הפך חבית של סבון רך על גופו הגברי, וקרע את בגדיו קשות. כשהוצא מהמצב המסוכן הזה, התברר שלא נפגע מלבד כמה חבורות, ואנו שמחים להוסיף שהוא מרגיש עכשיו טוב.
העורך
אבל ציבורי
חובתנו הכואבת היא לתעד את היעלמותה הפתאומית והמסתורית של ידידתנו היקרה, גברת סנובול פט-פו. החתולה המקסימה והאהובה הזאת הייתה חביבתו של מעגל גדול של ידידים חמים ומעריצים, כי יופייה משך את כל העיניים, חינה ומעלותיה חיבבו אותה על כל הלבבות, ואובדנה מורגש עמוקות בכל הקהילה.
כשנראתה לאחרונה, היא ישבה ליד השער והתבוננה בעגלת הקצב, ויש חשש שאיזה נבל, שהתפתה לקסמיה, גנב אותה בשפלות. שבועות חלפו, אבל שום עקבות שלה לא נמצאו, ואנו מוותרים על כל תקווה, קושרים סרט שחור לסל שלה, מניחים בצד את הקערה שלה, ובוכים עליה כמי שאבדה לנו לנצח.
ידיד משתתף בצער שולח את הפנינה הבאה:
קינה
על ס. ב. פט-פו
אנו מתאבלים על אובדן חיית המחמד הקטנה,
ונאנחים על גורלה המר,
כי לעולם לא תשב עוד ליד האש,
ולא תשחק ליד השער הירוק הישן.
הקבר הקטן שבו ישן גוריה
נמצא מתחת לעץ הערמון.
אבל על קברה שלה לא נוכל לבכות,
כי איננו יודעים איפה הוא.
מיטתה הריקה, הכדור שלה שמונח,
לא יראו אותה עוד לעולם;
שום הקשה עדינה, שום גרגור אוהב
לא נשמעים עוד ליד דלת הטרקלין.
חתולה אחרת באה לצוד את העכברים שלה,
חתולה עם פרצוף מלוכלך,
אבל היא לא צדה כמו שצדה יקירתנו,
ולא משחקת בחינה הקליל והרך.
כפותיה החשאיות דורכות באותו מסדרון
שבו סנובול הייתה משחקת לה,
אבל היא רק יורקת על הכלבים שחביבתנו
גירשה באומץ כל כך.
היא מועילה ועדינה, ועושה כמיטב יכולתה,
אבל אין היא יפה למראה,
ולא נוכל לתת לה את מקומך, יקירה,
ולא להעריץ אותה כפי שאותך הערצנו.
א. ס.
מודעות
העלמה אורנתי בלאגאג', המרצה המוכשרת ובעלת הדעות התקיפות, תישא את הרצאתה המפורסמת "האישה ומעמדה" באולם פיקוויק, במוצאי השבת הבאה, אחרי ההופעות הרגילות.
פגישה שבועית תתקיים בכיכר המטבח, כדי ללמד עלמות צעירות לבשל. האנה בראון תנהל אותה, וכולם מוזמנים להשתתף.
אגודת היעה תיפגש ביום רביעי הבא, ותצעד במצעד בקומה העליונה של בית המועדון. כל החברות צריכות להופיע במדים ולשאת את המטאטאים על הכתף בשעה תשע בדיוק.
גברת בת' באונסר תפתח בשבוע הבא את המבחר החדש שלה של כובעים לבובות. אופנות פריז האחרונות הגיעו, והזמנות יתקבלו בכבוד.
מחזה חדש יעלה בתיאטרון בארנוויל בעוד כמה שבועות, ויעלה על כל מה שנראה אי פעם על הבמה האמריקנית. "השפחה היוונית, או קונסטנטין הנוקם", זה שמה של הדרמה המרטיטה הזאת!!!
רמזים
אילו ס.פ. לא היה משתמש בכל כך הרבה סבון על הידיים, הוא לא היה מאחר תמיד לארוחת הבוקר. א.ס. מתבקש לא לשרוק ברחוב. ט.ט., בבקשה אל תשכח את המפית של איימי. נ.ו. לא צריך להתעצבן כי בשמלה שלו אין תשעה קפלים.
דוח שבועי
מג - טוב.
ג'ו - רע.
בת' - טוב מאוד.
איימי - בינוני.
כשהנשיא סיים לקרוא את העיתון (ואני מבקשת להבטיח לקוראיי שזהו העתק אמיתי של עיתון שנכתב בידי נערות אמיתיות, פעם, לפני זמן רב), באה סערת מחיאות כפיים, ואז קם מר סנודגראס להציע הצעה.
"אדוני הנשיא ורבותיי," פתח, כשהוא מאמץ תנוחה וטון של חבר פרלמנט, "אני רוצה להציע לקבל חבר חדש, אחד שראוי מאוד לכבוד, יהיה אסיר תודה עליו מאוד, ויוסיף המון לרוח המועדון ולערך הספרותי של העיתון, ויהיה עליז ונחמד בלי סוף. אני מציע את מר תיאודור לורנס כחבר כבוד במועדון פיקוויק. נו, באמת, תקבלו אותו."
השינוי הפתאומי בטון של ג'ו הצחיק את הבנות, אבל כולן נראו מודאגות למדי, ואף אחת לא אמרה מילה כשסנודגראס התיישב.
"נעמיד את זה להצבעה," אמר הנשיא. "כל מי שבעד ההצעה הזאת, נא להביע זאת באמירת 'בעד'."
תשובה רועמת מסנודגראס, ואחריה, להפתעת כולן, תשובה ביישנית מבת'.
"המתנגדים יאמרו 'נגד'."
מג ואיימי התנגדו, ומר וינקל קם ואמר באלגנטיות רבה, "אנחנו לא רוצים בנים, הם רק מתבדחים וקופצים בכל מקום. זה מועדון של גבירות, ואנחנו רוצים להיות פרטיים ומהוגנים."
"אני חוששת שהוא יצחק על העיתון שלנו, וילעג לנו אחר כך," העיר פיקוויק, ומשכה בתלתל הקטן שעל מצחה, כמו שתמיד עשתה כשהייתה מסופקת.
סנודגראס קם, ברצינות רבה. "אדוני, אני נותן לך את מילתי כג'נטלמן, לורי לא יעשה שום דבר כזה. הוא אוהב לכתוב, והוא ייתן טון לתרומות שלנו וימנע מאיתנו להיות רגשניות, אתן לא מבינות? אנחנו יכולות לעשות בשבילו כל כך מעט, והוא עושה בשבילנו כל כך הרבה, שאני חושבת שהדבר המעט ביותר שאנחנו יכולות לעשות הוא להציע לו מקום כאן, ולקבל אותו בברכה אם יבוא."
הרמז המתוחכם הזה לטובות שקיבלו הקים את טאפמן על רגליו, ונראה כאילו החליט סופית.
"כן, אנחנו צריכות לעשות את זה, גם אם אנחנו מפחדות. אני אומרת שהוא יכול לבוא, וגם סבא שלו, אם הוא רוצה."
ההתפרצות הנלהבת הזאת של בת' חשמלה את המועדון, וג'ו קמה ממקומה ולחצה את ידה באישור. "ובכן, הצביעו שוב. שכל אחת תזכור שזה לורי שלנו, ותגיד 'בעד!'" קרא סנודגראס בהתרגשות.
"בעד! בעד! בעד!" ענו שלושה קולות בבת אחת.
"יופי! תבורכו! ועכשיו, מכיוון שאין כמו 'לתפוס את הזמן בקרסול', כפי שווינקל מעיר כדרכו, הרשו לי להציג את החבר החדש." ולתדהמת שאר חברות המועדון, ג'ו פתחה בתנופה את דלת הארון, וגילתה את לורי יושב על שק סמרטוטים, סמוק ועיניו נוצצות מצחוק עצור.
"נוכל שכמוך! בוגדת! ג'ו, איך יכולת?" קראו שלוש הבנות, כשסנודגראס הוביל את חברו החוצה בניצחון, הביא גם כיסא וגם תג, והכניס אותו לתפקידו כהרף עין.
"הקור רוח של שניכם, הנוכלים, מדהים," התחיל מר פיקוויק, וניסה להעלות על פניו זעף נורא, אבל הצליח להפיק רק חיוך חביב. אבל החבר החדש היה ראוי לאירוע, וקם, הצדיע בהכרת תודה ליושב הראש, ואמר בדרך המקסימה ביותר, "אדוני הנשיא וגבירותיי, סליחה, רבותיי, הרשו לי להציג את עצמי בתור סאם ולר, המשרת הצנוע מאוד של המועדון."
"יופי! יופי!" קראה ג'ו, ודפקה בידית של מחבת החימום הישנה שעליה נשענה.
"ידידתי הנאמנה ופטרוניתי האצילה," המשיך לורי בתנועת יד, "שהציגה אותי בצורה כה מחמיאה, אינה אשמה בתחבולה השפלה של הערב. אני תכננתי אותה, והיא נכנעה רק אחרי הרבה הצקות."
"נו, באמת, אל תיקח הכול על עצמך. אתה יודע שאני הצעתי את הארון," התערב סנודגראס, שנהנה מהבדיחה מאוד.
"אל תשים לב למה שהיא אומרת. אני העלוב שעשה את זה, אדוני," אמר החבר החדש, בהנהון בסגנון ולר למר פיקוויק. "אבל בכבודי, לעולם לא אעשה זאת שוב, ומעתה אקדיש את עצמי לטובת המועדון הנצחי הזה."
"שמעו! שמעו!" קראה ג'ו, והקישה במכסה של מחבת החימום כמו במצלתיים.
"המשך, המשך!" הוסיפו וינקל וטאפמן, והנשיא השתחווה בחביבות.
"אני רק רוצה לומר, שכאות קטנה להכרת התודה שלי על הכבוד שנעשה לי, וכאמצעי לקידום יחסי ידידות בין עמים שכנים, הקמתי סניף דואר בגדר החיה שבפינה התחתונה של הגינה. בניין נאה ומרווח עם מנעולים על הדלתות וכל הנוחיות לדואר, וגם לדוֹאֲרוֹת, אם יורשה לי הביטוי. זה בית הסנוניות הישן, אבל סתמתי את הפתח ופתחתי את הגג, כך שיהיה אפשר להכניס לתוכו כל מיני דברים, וזה יחסוך לנו זמן יקר. אפשר להעביר דרכו מכתבים, כתבי יד, ספרים וחבילות, ומכיוון שלכל עם יהיה מפתח, זה יהיה נחמד במיוחד, אני מניח. הרשו לי להגיש את המפתח של המועדון, ובתודה רבה על חסדכם, אני חוזר למקומי."
מחיאות כפיים סוערות כשמר ולר הניח מפתח קטן על השולחן והתיישב, מחבת החימום הקישה ונופפה בפראות, ועבר זמן מה עד שהסדר הושב על כנו. אחר כך התנהל דיון ארוך, וכל אחת הפתיעה, כי כל אחת עשתה כמיטב יכולתה. כך שזו הייתה פגישה תוססת במיוחד, והיא לא ננעלה עד שעה מאוחרת, אז התפזרה בשלוש קריאות הידד צווחניות לכבוד החבר החדש.
אף אחת לא הצטערה מעולם על קבלתו של סאם ולר, כי לשום מועדון לא יכול היה להיות חבר מסור יותר, מנומס יותר ועליז יותר. הוא בהחלט הוסיף 'רוח' לפגישות ו'טון' לעיתון, כי נאומיו הרעידו את שומעיו מצחוק ותרומותיו היו מצוינות, פטריוטיות, קלאסיות, קומיות או דרמטיות, אבל אף פעם לא רגשניות. ג'ו ראתה בהן יצירות ראויות לבייקון, למילטון או לשייקספיר, ועיבדה מחדש את יצירותיה שלה, ולדעתה זה הועיל להן.
הדואר היה מוסד קטן ומצוין, והוא שגשג להפליא, כי עברו דרכו כמעט כמו דרך סניף הדואר האמיתי דברים משונים: טרגדיות ועניבות, שירה וחמוצים, זרעים לגינה ומכתבים ארוכים, תווים ועוגות ג'ינג'ר, ערדליים, הזמנות, נזיפות וגורי כלבים. האדון הזקן אהב את השעשוע, ובידר את עצמו בשליחת חבילות מוזרות, הודעות מסתוריות ומברקים מצחיקים, והגנן שלו, שהתאהב בקסמיה של האנה, אפילו שלח מכתב אהבה לג'ו, כדי שתעביר אותו. כמה הם צחקו כשהסוד התגלה, בלי לשער כמה מכתבי אהבה יכיל סניף הדואר הקטן הזה בשנים שיבואו.