"הראשון ביוני! משפחת קינג נוסעת מחר לחוף הים, ואני חופשייה. שלושה חודשים של חופשה, כמה אני אהנה!" קראה מג, כשחזרה הביתה ביום חם אחד ומצאה את ג'ו שרועה על הספה במצב של תשישות יוצאת דופן, בזמן שבת' חלצה את מגפיה המאובקים, ואיימי הכינה לימונדה לרענון כל החבורה.
"דודה מארץ' נסעה היום, ועל כך, הו, שמחה וששון!" אמרה ג'ו. "פחדתי פחד מוות שהיא תבקש ממני לנסוע איתה. אם הייתה מבקשת, הייתי מרגישה שאני חייבת, אבל פלאמפילד עליזה בערך כמו בית קברות, אתן יודעות, והייתי מעדיפה לוותר. הייתה המולה שלמה עד ששלחנו את הגברת הזקנה לדרכה, ונבהלתי בכל פעם שדיברה אליי, כי מיהרתי כל כך לגמור עם זה שהייתי עוזרת ומתוקה בצורה יוצאת דופן, ופחדתי שהיא לא תוכל להיפרד ממני. רעדתי עד שהיא ישבה סוף סוף בכרכרה, ואז נבהלתי פעם אחרונה, כי כשהכרכרה התחילה לנסוע, היא הוציאה את הראש ואמרה, 'ג'וזפינה, אולי את...?' לא שמעתי יותר, כי הסתובבתי בשפלות וברחתי. ממש רצתי, ונעלמתי מעבר לפינה, שם הרגשתי בטוחה."
"ג'ו המסכנה! היא נכנסה כאילו דובים רודפים אחריה," אמרה בת', כשליטפה את רגלי אחותה בארשת אימהית.
"דודה מארץ' היא ערפל אמיתי, נכון?" העירה איימי, וטעמה את התערובת שלה בעין ביקורתית.
"היא מתכוונת לערפד, לא לערפל, אבל זה לא משנה. חם מדי בשביל להקפיד על חלקי הדיבור," מלמלה ג'ו.
"מה תעשי כל החופשה?" שאלה איימי, ושינתה את הנושא בטקט.
"אשכב במיטה עד מאוחר, ולא אעשה כלום," ענתה מג ממעמקי כיסא הנדנדה. "הוציאו אותי מהמיטה מוקדם כל החורף, והייתי צריכה לבלות את הימים שלי בעבודה בשביל אנשים אחרים, אז עכשיו אני הולכת לנוח ולהתענג כאוות נפשי."
"לא," אמרה ג'ו, "הדרך המנומנמת הזאת לא מתאימה לי. אגרתי ערימה של ספרים, ואני הולכת לנצל את השעות הזוהרות שלי לקריאה על המוט שלי בעץ התפוחים הישן, כשאני לא עושה עפר..."
"אל תגידי 'עפרונים'!" התחננה איימי, כנקמה על התיקון של ה'ערפל'.
"אז אגיד 'זמירים', עם לורי. זה מהוגן ומתאים, כי הוא ציפור שיר."
"בואי לא נעשה שום שיעורים לזמן מה, בת', אלא נשחק כל הזמן וננוח, כמו שהבנות מתכוונות לעשות," הציעה איימי.
"טוב, אני מוכנה, אם לאמא לא אכפת. אני רוצה ללמוד כמה שירים חדשים, והילדים שלי צריכים להצטייד לקיץ. הם במצב נוראי וממש סובלים מחוסר בגדים."
"מותר לנו, אמא?" שאלה מג, ופנתה אל גברת מארץ', שישבה ותפרה במה שהן קראו לו 'הפינה של מרמי'.
"אתן יכולות לנסות את הניסוי שלכן במשך שבוע ולראות איך הוא מוצא חן בעיניכן. אני חושבת שעד מוצאי שבת תגלו שרק משחק בלי עבודה גרוע בדיוק כמו רק עבודה בלי משחק."
"אוי, ממש לא! זה יהיה נפלא, אני בטוחה," אמרה מג בשביעות רצון.
"אני מציעה עכשיו הרמת כוסית, כמו שאומרת 'ידידתי ושותפתי, סיירי גאמפ'. כיף לנצח, ובלי עבודה קשה!" קראה ג'ו, וקמה עם כוס ביד, כשהלימונדה עברה מיד ליד.
כולן שתו בעליזות, והתחילו את הניסוי בהתבטלות במשך שארית היום. למחרת בבוקר מג לא הופיעה עד השעה עשר. ארוחת הבוקר הבודדה שלה לא הייתה טעימה, והחדר נראה בודד ולא מסודר, כי ג'ו לא מילאה את האגרטלים, בת' לא ניגבה אבק, והספרים של איימי היו מפוזרים בכל מקום. שום דבר לא היה מסודר ונעים מלבד 'הפינה של מרמי', שנראתה כרגיל. ושם ישבה מג, כדי 'לנוח ולקרוא', כלומר לפהק ולדמיין אילו שמלות קיץ יפות תקנה במשכורת שלה. ג'ו בילתה את הבוקר על הנהר עם לורי ואת אחר הצהריים בקריאה ובבכי על "העולם הרחב, הרחב", למעלה על עץ התפוחים. בת' התחילה בהוצאת כל מה שהיה בארון הגדול שבו גרה משפחתה, אבל התעייפה לפני שסיימה חצי, השאירה את הממלכה שלה הפוכה, והלכה לנגן, שמחה שאין לה כלים לשטוף. איימי סידרה את הסוכה שלה, לבשה את השמלה הלבנה הכי יפה שלה, החליקה את תלתליה, והתיישבה לצייר מתחת ליערה, בתקווה שמישהו יראה וישאל מי היא האמנית הצעירה. מכיוון שאיש לא הופיע מלבד עכביש קציר סקרן, שבחן את עבודתה בעניין, היא הלכה לטייל, נתפסה בממטר, וחזרה הביתה רטובה עד העצם.
בשעת התה הן השוו רשמים, וכולן הסכימו שזה היה יום נפלא, אף שארוך במיוחד. מג, שהלכה לקניות אחר הצהריים וקנתה 'מוסלין כחול מתוק', גילתה, אחרי שכבר גזרה את היריעות, שאי אפשר לכבס אותו, והתקלה הזאת עצבנה אותה מעט. ג'ו שרפה את העור של האף בשיט בסירה, וקיבלה כאב ראש משתולל מקריאה ממושכת מדי. בת' הייתה מוטרדת מהבלגן בארון שלה ומהקושי ללמוד שלושה או ארבעה שירים בבת אחת, ואיימי הצטערה מאוד על הנזק שנגרם לשמלה שלה, כי המסיבה של קייטי בראון הייתה אמורה להתקיים למחרת, ועכשיו, כמו פלורה מקפלימזי, לא היה לה 'מה ללבוש'. אבל אלה היו זוטות בלבד, והן הבטיחו לאמן שהניסוי מצליח מצוין. היא חייכה, לא אמרה דבר, ובעזרת האנה עשתה את העבודה שהן הזניחו, כך שהבית נשאר נעים ומכונת משק הבית פעלה בלי תקלות. היה מדהים איזה מצב משונה ולא נוח נוצר מתהליך ה'מנוחה וההתענגות'. הימים נעשו ארוכים וארוכים יותר, מזג האוויר היה הפכפך במיוחד, וכך גם מצבי הרוח. תחושה של חוסר מנוחה השתלטה על כולן, והשטן מצא הרבה שובבויות לידיים הבטלות. כשיא המותרות, מג מסרה חלק מהתפירה שלה לאחרים, ואז גילתה שהזמן זוחל כל כך לאט, שהתחילה לגזור ולקלקל את הבגדים שלה בניסיונות לחדש אותם בסגנון מופט. ג'ו קראה עד שעיניה כשלו ונמאס לה מספרים, נעשתה עצבנית כל כך שאפילו לורי הטוב רב איתה, ורוחה נפלה כל כך שהיא הצטערה נואשות שלא נסעה עם דודה מארץ'. בת' הסתדרה לא רע, כי שכחה כל הזמן שהכול אמור להיות משחק בלי עבודה, וחזרה מדי פעם להרגליה הישנים. אבל משהו באוויר השפיע עליה, ויותר מפעם אחת השלווה שלה הופרה מאוד, עד כדי כך שבפעם אחת היא ממש ניערה את ג'ואנה המסכנה והיקרה ואמרה לה שהיא 'מפלצת'. לאיימי היה הכי קשה מכולן, כי לא היו לה הרבה דרכים להעסיק את עצמה, וכשאחיותיה השאירו אותה לבדר את עצמה, היא גילתה מהר מאוד שה'אני' הקטן, המוכשר והחשוב שלה הוא נטל כבד. היא לא אהבה בובות, אגדות היו ילדותיות, ואי אפשר לצייר כל הזמן. מסיבות תה לא היו שוות הרבה, וגם לא פיקניקים, אלא אם הם מאורגנים היטב מאוד. "אילו היה אפשר לגור בבית מפואר, מלא בנערות נחמדות, או לצאת לטיול, הקיץ היה נפלא, אבל להישאר בבית עם שלוש אחיות אנוכיות ונער מבוגר, זה מספיק כדי להעמיד במבחן את הסבלנות של בועז," התלוננה העלמה מאלאפרופ, אחרי כמה ימים שהוקדשו להנאה, לרטינות ולשעמום.
אף אחת לא הודתה שנמאס לה מהניסוי, אבל עד יום שישי בערב כל אחת הודתה בינה לבין עצמה שהיא שמחה שהשבוע כמעט נגמר. בתקווה להטביע את הלקח עמוק יותר, החליטה גברת מארץ', שהיה לה חוש הומור רב, לסיים את הניסוי בדרך מתאימה, ולכן נתנה להאנה יום חופש ונתנה לבנות ליהנות מהתוצאה המלאה של שיטת המשחק.
כשהן קמו בשבת בבוקר, לא הייתה אש במטבח, לא הייתה ארוחת בוקר בחדר האוכל, ואמא לא נראתה בשום מקום.
"רחמים עלינו! מה קרה?" קראה ג'ו, והביטה סביבה באימה.
מג רצה למעלה ועד מהרה חזרה, נראית רגועה יותר אבל מבולבלת למדי, ומעט מתביישת.
"אמא לא חולה, רק עייפה מאוד, והיא אומרת שהיא תישאר בשקט בחדר שלה כל היום ותיתן לנו להסתדר כמיטב יכולתנו. זה דבר מאוד מוזר מצידה, היא לא מתנהגת בכלל כמו עצמה. אבל היא אומרת שהיה לה שבוע קשה, אז אסור לנו לרטון, אלא לדאוג לעצמנו."
"זה קל מאוד, ואני אוהבת את הרעיון. אני כמהה למשהו לעשות, כלומר, לאיזה שעשוע חדש, אתן יודעות," הוסיפה ג'ו במהירות.
למעשה, הייתה זו הקלה עצומה לכולן שיש קצת עבודה, והן ניגשו אליה ברצון, אבל עד מהרה הבינו את האמת שבאמרה של האנה, "משק בית זה לא בדיחה." היה הרבה אוכל במזווה, ובזמן שבת' ואיימי ערכו את השולחן, מג וג'ו הכינו ארוחת בוקר, ותהו בינתיים למה משרתים מדברים תמיד על עבודה קשה.
"אעלה קצת לאמא, אף שהיא אמרה שלא נחשוב עליה, כי היא תדאג לעצמה," אמרה מג, שעמדה בראש השולחן והרגישה ממש כמו עקרת בית מאחורי קנקן התה.
אז לפני שמישהי התחילה לאכול, הוכן מגש, ונלקח למעלה עם ברכותיה של הטבחית. התה המבושל היה מר מאוד, החביתה חרוכה, והביסקוויטים מנוקדים בסודה לשתייה, אבל גברת מארץ' קיבלה את ארוחתה בתודה וצחקה עליה מכל הלב אחרי שג'ו הלכה.
"נשמות קטנות ומסכנות, יהיה להן קשה, אני חוששת, אבל הן לא יסבלו, וזה יעשה להן טוב," אמרה, והוציאה את המאכלים הטעימים יותר שהצטיידה בהם, ונפטרה מארוחת הבוקר הרעה, כדי שרגשותיהן לא ייפגעו. הייתה זו הונאה אימהית קטנה, שהבנות היו אסירות תודה עליה.
למטה היו תלונות רבות, ותסכולה של הטבחית הראשית מכישלונותיה היה גדול. "לא נורא, אני אכין את ארוחת הצהריים ואהיה המשרתת, ואת תהיי הגבירה, תשמרי על הידיים שלך יפות, תקבלי אורחים ותיתני הוראות," אמרה ג'ו, שידעה עוד פחות ממג על עניינים של בישול.
ההצעה האדיבה הזאת התקבלה בשמחה, ומרגרט פרשה לטרקלין, שאותו סידרה בחיפזון בכך שדחפה את הלכלוך מתחת לספה וסגרה את התריסים כדי לחסוך את הטרחה של ניגוב האבק. ג'ו, באמונה מלאה ביכולותיה וברצון ידידותי ליישב את המריבה, מיד שמה פתק בדואר והזמינה את לורי לארוחת הצהריים.
"כדאי שתראי מה יש לך לפני שאת חושבת להזמין אורחים," אמרה מג, כשנודע לה על המעשה המכניס אורחים אבל הפזיז.
"אה, יש בשר בקר כבוש והרבה תפוחי אדמה, ואני אקנה קצת אספרגוס ולובסטר, 'בשביל הטעם', כמו שהאנה אומרת. יהיה לנו חסה ונכין סלט. אני לא יודעת איך, אבל הספר אומר. אכין בלאנמנז' ותותים לקינוח, וגם קפה, אם את רוצה להיות אלגנטית."
"אל תנסי יותר מדי תבשילים, ג'ו, כי את לא יודעת להכין שום דבר ראוי לאכילה מלבד עוגת ג'ינג'ר וסוכריות דבשה. אני רוחצת את ידיי מהארוחה הזאת, ומכיוון שהזמנת את לורי על אחריותך, את יכולה פשוט לטפל בו."
"אני לא רוצה שתעשי שום דבר חוץ מלהיות מנומסת אליו ולעזור להגיש את הפודינג. תיתני לי עצה אם אסתבך, נכון?" שאלה ג'ו, פגועה למדי.
"כן, אבל אני לא יודעת הרבה, חוץ מלחם וכמה דברים קטנים. כדאי שתבקשי רשות מאמא לפני שאת מזמינה משהו," השיבה מג בזהירות.
"ברור שאבקש. אני לא טיפשה." וג'ו הלכה משם נעלבת מהספקות שהובעו ביכולותיה.
"קני מה שאת רוצה, ואל תפריעי לי. אני יוצאת לארוחת צהריים ולא יכולה לדאוג לענייני הבית," אמרה גברת מארץ', כשג'ו דיברה איתה. "אף פעם לא נהניתי מניהול משק בית, ואני לוקחת היום חופשה, ואקרא, אכתוב, אצא לביקורים ואבדר את עצמי."
המחזה יוצא הדופן של אמה העסוקה מתנדנדת בנוחות וקוראת מוקדם בבוקר גרם לג'ו להרגיש כאילו התרחשה איזו תופעה לא טבעית, כי ליקוי, רעידת אדמה או התפרצות הר געש בקושי היו נראים מוזרים יותר.
"הכול לא כשורה, איכשהו," אמרה לעצמה, כשירדה במדרגות. "הנה בת' בוכה, וזה סימן בטוח שמשהו לא בסדר במשפחה הזאת. אם איימי מציקה, אני אנער אותה."
בהרגשה שגם היא עצמה לא כשורה, ג'ו מיהרה אל הטרקלין ומצאה את בת' מתייפחת על פיפ, הכנרי, ששכב מת בכלוב עם טפריו הקטנים פשוטים באופן מעורר רחמים, כאילו התחנן לאוכל שבגלל מחסורו מת.
"הכול באשמתי, שכחתי אותו, לא נשאר אף גרגר ולא טיפה. אוי, פיפ! אוי, פיפ! איך יכולתי להיות כל כך אכזרית אליך?" בכתה בת', ולקחה את היצור המסכן בידיה וניסתה להחיות אותו.
ג'ו הציצה בעינו הפקוחה למחצה, משמשה את ליבו הקטן, וכשמצאה שהוא קשה וקר, הנידה בראשה, והציעה את קופסת הדומינו שלה כארון קבורה.
"תשימו אותו בתנור, ואולי הוא יתחמם ויתעורר," אמרה איימי בתקווה.
"הוא מת מרעב, ולא יאפו אותו עכשיו שהוא מת. אתפור לו תכריכים, והוא ייקבר בגינה, ולעולם לא תהיה לי עוד ציפור, לעולם, פיפ שלי! כי אני רעה מדי בשביל שתהיה לי," מלמלה בת', שישבה על הרצפה וחיית המחמד שלה בין ידיה.
"ההלוויה תהיה אחר הצהריים, וכולנו נלך. עכשיו, אל תבכי, בתי'לה. זה חבל, אבל שום דבר לא מצליח השבוע, ולפיפ היה הכי גרוע מכל הניסוי. תתפרי את התכריכים, ותשכיבי אותו בקופסה שלי, ואחרי ארוחת הצהריים נערוך הלוויה קטנה ויפה," אמרה ג'ו, והתחילה להרגיש כאילו לקחה על עצמה לא מעט.
היא השאירה את האחרות לנחם את בת', ויצאה למטבח, שהיה במצב מייאש מאוד של בלגן. היא לבשה סינר גדול, ניגשה לעבודה וערמה את הכלים מוכנים לשטיפה, כשגילתה שהאש כבתה.
"איזה סיכוי מתוק!" מלמלה ג'ו, ופתחה בטריקה את דלת התנור, ונברה במרץ בין הגחלים.
אחרי שהדליקה את האש מחדש, היא חשבה שתלך לשוק בזמן שהמים מתחממים. ההליכה הפיחה בה רוח חדשה, והיא, שהחמיאה לעצמה שעשתה עסקאות טובות, צעדה בכבדות חזרה הביתה, אחרי שקנתה לובסטר צעיר מאוד, קצת אספרגוס זקן מאוד ושתי קופסאות תותים חמוצים. עד שסיימה לנקות, הגיעה שעת ארוחת הצהריים והתנור היה לוהט. האנה השאירה תבנית של בצק לתפיחה, מג לשה אותו מוקדם, הניחה אותו ליד האח לתפיחה שנייה, ושכחה אותו. מג אירחה את סאלי גרדינר בטרקלין, כשהדלת נפתחה בתנופה והופיעה דמות מקומחת, מפויחת, סמוקה ופרועה, ושאלה בחומרה...
"תגידי, לחם לא 'התפח' מספיק כשהוא גולש מהתבניות?"
סאלי התחילה לצחוק, אבל מג הנהנה והרימה את גבותיה הכי גבוה שאפשר, מה שגרם לרוח הרפאים להיעלם ולהכניס את הלחם החמוץ לתנור בלי שום עיכוב נוסף. גברת מארץ' יצאה, אחרי שהציצה פה ושם לראות איך העניינים מתקדמים, ואמרה גם מילת נחמה לבת', שישבה ותפרה תכריכים, בזמן שהמנוח היקר היה מוטל בכבוד בקופסת הדומינו. תחושה מוזרה של חוסר אונים נפלה על הבנות כשהמצנפת האפורה נעלמה מעבר לפינה, וייאוש אחז בהן כשכמה דקות אחר כך הופיעה העלמה קרוקר ואמרה שבאה לארוחת הצהריים. הגברת הזאת הייתה רווקה רזה וצהבהבה, עם אף חד ועיניים סקרניות, שראתה הכול ורכלה על כל מה שראתה. הן לא אהבו אותה, אבל לימדו אותן להיות טובות אליה, פשוט כי הייתה זקנה ועניה ולא היו לה חברים רבים. אז מג נתנה לה את הכורסה וניסתה לבדר אותה, בזמן שהיא שאלה שאלות, מתחה ביקורת על הכול וסיפרה סיפורים על אנשים שהכירה.
אין מילים לתאר את הדאגות, החוויות והמאמצים שעברה ג'ו באותו בוקר, והארוחה שהגישה הפכה לבדיחה קבועה. מפחד לבקש עוד עצות, היא עשתה כמיטב יכולתה לבד, וגילתה שכדי להיות טבחית צריך משהו יותר ממרץ ורצון טוב. היא בישלה את האספרגוס שעה שלמה, ונעצבה לגלות שהראשים התפרקו מרוב בישול והגבעולים קשים מתמיד. הלחם נשרף עד שהשחיר, כי רוטב הסלט הרגיז אותה כל כך שלא הצליחה להפוך אותו לראוי לאכילה. הלובסטר היה בשבילה תעלומה ארגמנית, אבל היא דפקה ונברה עד שקילפה אותו, והסתירה את גודלו הזעום בחורשה של עלי חסה. היה צריך לזרז את תפוחי האדמה, כדי לא להשאיר את האספרגוס לחכות, ובסוף הם לא התבשלו. הבלאנמנז' היה גושי, והתותים לא היו בשלים כפי שנראו, כי 'סודרו בחוכמה' על ידי המוכר, עם היפים למעלה.
"טוב, הם יכולים לאכול בשר ולחם וחמאה, אם הם רעבים, רק שזה משפיל לבזבז את כל הבוקר לחינם," חשבה ג'ו, כשצלצלה בפעמון חצי שעה מאוחר מהרגיל, ועמדה, לוהטת, עייפה ומדוכדכת, והביטה במשתה שהוגש לפני לורי, שהיה רגיל לכל סוגי האלגנטיות, ולפני העלמה קרוקר, שלשונה הרכלנית תפיץ את הסיפור לכל עבר.
ג'ו המסכנה הייתה שמחה לזחול מתחת לשולחן, כשטעמו דבר אחר דבר והשאירו אותו, בזמן שאיימי צחקקה, מג נראתה במצוקה, העלמה קרוקר כיווצה את שפתיה, ולורי דיבר וצחק בכל כוחו כדי להעניק נימה עליזה למעמד החגיגי. הנקודה החזקה היחידה של ג'ו הייתה הפירות, כי היא המתיקה אותם היטב, והיה לה כד של שמנת עשירה לאכול איתם. לחייה הלוהטות התקררו מעט, והיא נשמה נשימה עמוקה כשצלחות הזכוכית היפות עברו מיד ליד, וכולם הביטו בחן באיים הוורודים הקטנים שצפו בים של שמנת. העלמה קרוקר טעמה ראשונה, עיוותה את פניה, ושתתה מעט מים בחיפזון. ג'ו, שוויתרה על מנה, מחשש שלא יהיה מספיק, כי הם הצטמקו בצורה עצובה אחרי הברירה, העיפה מבט בלורי, אבל הוא אכל בגבורה, אף שהיה קמט קל סביב פיו והוא נעץ את עיניו בצלחת. איימי, שאהבה מאכלים עדינים, לקחה כף גדושה, נחנקה, הסתירה את פניה במפית, ועזבה את השולחן בבהלה.
"אוי, מה קרה?" קראה ג'ו ברעד.
"מלח במקום סוכר, והשמנת חמוצה," ענתה מג בתנועה טרגית.
ג'ו השמיעה אנקה ונפלה לאחור בכיסאה, כשנזכרה שבפעם האחרונה, בחיפזון, פיזרה על התותים אבקה מאחת משתי הקופסאות שעל שולחן המטבח, ושכחה להכניס את החלב למקרר. היא האדימה כולה והייתה על סף בכי, כשפגשה את עיניו של לורי, שנראו עליזות למרות מאמציו ההרואיים. הצד הקומי של העניין הכה בה פתאום, והיא צחקה עד שהדמעות זלגו על לחייה. וכך גם כל השאר, אפילו 'קרקרנית', כפי שהבנות קראו לגברת הזקנה, והארוחה האומללה הסתיימה בעליזות, עם לחם וחמאה, זיתים והרבה צחוק.
"אין לי כוח נפשי לנקות עכשיו, אז נפכח את עצמנו בהלוויה," אמרה ג'ו, כשקמו, והעלמה קרוקר התכוננה ללכת, להוטה לספר את הסיפור החדש ליד שולחן האוכל של ידידה אחרת.
הן אכן פיכחו את עצמן, למען בת'. לורי חפר קבר מתחת לשרכים שבחורשה, פיפ הקטן הונח בתוכו, עם הרבה דמעות של בעליו רכת הלב, וכוסה בטחב, וזר של סיגליות וכוכבית נתלה על האבן שנשאה את כתובת הקבר שלו, שג'ו חיברה בזמן שנאבקה בארוחה.
כאן טמון פיפ מארץ',
שמת בשבעה ביוני;
נאהב והוספד במרירות,
ולא יישכח במהרה.
בתום הטקס פרשה בת' לחדרה, מוכרעת מרגשות ומלובסטר, אבל לא היה שם מקום מנוחה, כי המיטות לא היו מוצעות, והיא גילתה שצערה פחת מאוד כשניערה את הכריות וסידרה את החדר. מג עזרה לג'ו לפנות את שאריות המשתה, מה שלקח חצי מאחר הצהריים והשאיר אותן עייפות כל כך שהסכימו להסתפק בתה וטוסט לארוחת הערב.
לורי לקח את איימי לנסיעה בכרכרה, וזה היה מעשה של צדקה, כי נראה שהשמנת החמוצה השפיעה רע על מצב רוחה. גברת מארץ' חזרה הביתה ומצאה את שלוש הבנות הגדולות עובדות קשה באמצע אחר הצהריים, ומבט אחד בארון נתן לה מושג על הצלחתו של חלק אחד מהניסוי.
לפני שעקרות הבית הספיקו לנוח, באו כמה אנשים לביקור, והייתה התרוצצות כדי להתכונן לקבל אותם. אחר כך היה צריך להכין תה, לסדר שליחויות, ולגמור תפירה נחוצה או שתיים שהוזנחו עד הרגע האחרון. כשהדמדומים ירדו, לחים ושקטים, הן התאספו אחת אחת במרפסת, שבה ורדי יוני הנצו יפה, וכל אחת נאנקה או נאנחה כשהתיישבה, כאילו הייתה עייפה או מוטרדת.
"איזה יום נורא היה היום!" פתחה ג'ו, שבדרך כלל הייתה הראשונה לדבר.
"הוא נראה קצר מהרגיל, אבל כל כך לא נוח," אמרה מג.
"בכלל לא כמו בבית," הוסיפה איימי.
"זה לא יכול להרגיש כמו בבית בלי מרמי ובלי פיפ הקטן," נאנחה בת', והעיפה מבט בעיניים מלאות דמעות בכלוב הריק שמעל ראשה.
"הנה אמא, יקירתי, ותקבלי ציפור אחרת מחר, אם תרצי."
בזמן שדיברה, באה גברת מארץ' ותפסה את מקומה ביניהן, ונראתה כאילו החופשה שלה לא הייתה נעימה בהרבה משלהן.
"אתן מרוצות מהניסוי שלכן, בנות, או שאתן רוצות עוד שבוע כזה?" שאלה, כשבת' התרפקה עליה והשאר פנו אליה בפנים שהאירו, כמו פרחים שפונים אל השמש.
"אני לא!" קראה ג'ו בהחלטיות.
"גם אני לא," הדהדו האחרות.
"אתן חושבות, אם כן, שעדיף שיהיו כמה חובות ולחיות קצת בשביל אחרים, נכון?"
"להתבטל ולהשתולל לא משתלם," העירה ג'ו, והנידה בראשה. "נמאס לי מזה, ואני מתכוונת להתחיל לעבוד על משהו מיד."
"אולי תלמדי בישול פשוט? זו מיומנות מועילה, שלאף אישה אסור שתחסר," אמרה גברת מארץ', וצחקה בלי קול לזכר ארוחת הצהריים של ג'ו, כי היא פגשה את העלמה קרוקר ושמעה את התיאור שלה.
"אמא, הלכת והשארת הכול כמו שהוא רק כדי לראות איך נסתדר?" קראה מג, שחשדה בכך כל היום.
"כן, רציתי שתראו איך הנוחות של כולם תלויה בכך שכל אחת עושה את חלקה בנאמנות. בזמן שהאנה ואני עשינו את העבודה שלכן, הסתדרתן לא רע, אף שאני לא חושבת שהייתן מאושרות או נעימות במיוחד. אז חשבתי, כשיעור קטן, להראות לכן מה קורה כשכל אחת חושבת רק על עצמה. אתן לא מרגישות שנעים יותר לעזור זו לזו, שיהיו חובות יומיומיות שהופכות את הפנאי למתוק כשהוא מגיע, ולסבול ולוותר, כדי שהבית יהיה נוח ונעים לכולנו?"
"אנחנו מרגישות, אמא, אנחנו מרגישות!" קראו הבנות.
"אז תנו לי לייעץ לכן לקחת שוב על עצמכן את המשאות הקטנים שלכן, כי אף שלפעמים הם נראים כבדים, הם טובים בשבילנו, והם נעשים קלים יותר ככל שאנחנו לומדים לשאת אותם. עבודה בריאה, ויש הרבה ממנה לכולם. היא שומרת עלינו משעמום ומשובבות, טובה לבריאות ולמצב הרוח, ונותנת לנו תחושה של כוח ועצמאות, טובה יותר מכסף או מאופנה."
"נעבוד כמו דבורים, וגם נאהב את זה, תראי," אמרה ג'ו. "אני אלמד בישול פשוט כמשימת החופשה שלי, וארוחת הצהריים הבאה שאערוך תהיה הצלחה."
"אני אתפור את סדרת החולצות לאבא, במקום לתת לך לעשות את זה, מרמי. אני יכולה ואני אעשה את זה, אף שאני לא אוהבת לתפור. זה יהיה טוב יותר מאשר להתעסק בבגדים שלי, שהם יפים מספיק כמו שהם," אמרה מג.
"אני אכין את השיעורים שלי כל יום, ולא אבלה כל כך הרבה זמן עם המוזיקה והבובות שלי. אני טיפשונת, והייתי צריכה ללמוד, לא לשחק," הייתה ההחלטה של בת', ואיימי הלכה בעקבותיהן והכריזה בגבורה, "אני אלמד לתפור לולאות לכפתורים, ואקפיד על חלקי הדיבור שלי."
"טוב מאוד! אם כך, אני מרוצה לגמרי מהניסוי, ואני משערת שלא נצטרך לחזור עליו, רק אל תעברו לקיצוניות השנייה ותעבדו כמו עבדים. קבעו שעות קבועות לעבודה ולמשחק, עשו כל יום גם מועיל וגם נעים, והוכיחו שאתן מבינות את ערך הזמן בכך שתנצלו אותו היטב. אז הנעורים יהיו נפלאים, הזקנה תביא מעט חרטות, והחיים יהיו הצלחה יפה, למרות העוני."
"נזכור, אמא!" והן אכן זכרו.