בת' הייתה מנהלת הדואר, כי מכיוון שהייתה רוב הזמן בבית, היא יכלה לטפל בו בקביעות, והיא אהבה מאוד את המשימה היומית של פתיחת הדלת הקטנה וחלוקת הדואר. ביום אחד של יולי היא נכנסה עם ידיים מלאות, והסתובבה בבית והשאירה מכתבים וחבילות כמו דוור אמיתי.
"הנה זר הפרחים שלך, אמא! לורי אף פעם לא שוכח אותו," אמרה, והכניסה את הזר הרענן לאגרטל שעמד ב'פינה של מרמי', שהנער החביב דאג שתמיד יהיה בו זר.
"העלמה מג מארץ', מכתב אחד וכפפה," המשיכה בת', ומסרה את הדברים לאחותה, שישבה ליד אמה ותפרה שרוולונים.
"מה, השארתי שם זוג, וכאן יש רק אחת," אמרה מג, והביטה בכפפת הכותנה האפורה. "לא הפלת את השנייה בגינה?"
"לא, אני בטוחה שלא, כי הייתה רק אחת בתיבה."
"אני שונאת כפפות בודדות! לא נורא, אולי השנייה תימצא. המכתב שלי הוא רק תרגום של השיר הגרמני שרציתי. אני חושבת שמר ברוק עשה אותו, כי זה לא כתב היד של לורי."
גברת מארץ' העיפה מבט במג, שנראתה יפה מאוד בשמלת הבוקר המשובצת שלה, עם התלתלים הקטנים מתבדרים סביב מצחה, ונשית מאוד, כשישבה ותפרה ליד שולחן העבודה הקטן שלה, המלא בגלילים לבנים ומסודרים. היא לא הייתה מודעת כלל למחשבה שבראשה של אמה כשתפרה ושרה, בעוד אצבעותיה עפות ומחשבותיה עסוקות בדמיונות נערתיים, תמימים ורעננים כמו האמנונים שבחגורתה, עד שגברת מארץ' חייכה והייתה מרוצה.
"שני מכתבים לדוקטור ג'ו, ספר, וכובע ישן ומצחיק, שכיסה את כל תיבת הדואר ובלט החוצה," אמרה בת', וצחקה כשנכנסה לחדר העבודה, שבו ישבה ג'ו וכתבה.
"איזה ערמומי לורי! אמרתי שהלוואי שכובעים גדולים יותר היו באופנה, כי אני שורפת את הפנים בכל יום חם. הוא אמר, 'למה לך להתחשב באופנה? תחבשי כובע גדול, ויהיה לך נוח!' אמרתי שהייתי חובשת אם היה לי כזה, והוא שלח לי את זה, כדי לבחון אותי. אחבוש אותו בשביל הכיף, ואראה לו שלא אכפת לי מהאופנה." ואחרי שתלתה את הכובע העתיק רחב השוליים על פסל ראש של אפלטון, ג'ו קראה את מכתביה.
מכתב אחד, מאמה, גרם ללחייה ללהוט ולעיניה להתמלא דמעות, כי כך היה כתוב בו...
יקירתי:
אני כותבת מילה קטנה כדי לספר לך באיזו שביעות רצון אני מתבוננת במאמצים שלך לשלוט במזגך. את לא מדברת על הקשיים, הכישלונות או ההצלחות שלך, ואולי את חושבת שאיש לא רואה אותם מלבד הידיד שאת מבקשת את עזרתו בכל יום, אם אפשר לסמוך על הכריכה המשומשת של ספר ההדרכה שלך. גם אני ראיתי את כולם, ואני מאמינה בלב שלם בכנות ההחלטה שלך, כי היא מתחילה לשאת פרי. המשיכי, יקירתי, בסבלנות ובאומץ, ותמיד האמיני שאיש אינו משתתף ברגשותייך ברוך רב יותר מאשר...
אמך האוהבת
"זה עושה לי טוב! זה שווה מיליונים של כסף וערימות של שבחים. אוי, מרמי, אני באמת מנסה! אמשיך לנסות, ולא אתעייף, כי יש לי אותך לעזור לי."
ג'ו הניחה את ראשה על זרועותיה והרטיבה את הרומן הקטן שלה בכמה דמעות של אושר, כי היא חשבה שאיש לא רואה ומעריך את מאמציה להיות טובה, והבטחה זו הייתה יקרה כפליים, מעודדת כפליים, כי לא ציפתה לה, והיא באה מהאדם שאת שבחו העריכה יותר מכול. בהרגשה שהיא חזקה מתמיד כדי לפגוש את האפוליון שלה ולהכניע אותו, היא הצמידה את הפתק בסיכה בתוך שמלתה, כמגן וכתזכורת, שלא תיתפס בהיסח הדעת, והמשיכה לפתוח את המכתב השני, מוכנה לגמרי לחדשות טובות או רעות. בכתב יד גדול ונמרץ, לורי כתב...
ג'ו היקרה, אהלן!
כמה בנות ובנים אנגלים באים לבקר אותי מחר, ואני רוצה שנבלה בכיף. אם מזג האוויר יהיה יפה, אני מתכוון להקים את האוהל שלי בלונגמדו, ולחתור עם כל החבורה לשם לארוחת צהריים ולקרוקט. נדליק מדורה, נבשל תבשילים בסגנון צוענים, וכל מיני שטויות משעשעות. הם אנשים נחמדים, ואוהבים דברים כאלה. ברוק יבוא כדי לשמור עלינו, הבנים, ממעשי שטות, וקייט ווהן תשגיח על הנימוסים של הבנות. אני רוצה שכולכן תבואו, לא אוותר על בת' בשום מחיר, ואף אחד לא יטריד אותה. אל תדאגו לאוכל, אני אדאג לזה ולכל השאר, רק בואו, תהיי חברה טובה!
בחיפזון נורא, שלך תמיד, לורי.
"איזה עושר!" קראה ג'ו, ועפה פנימה לספר את החדשות למג.
"ברור שמותר לנו ללכת, אמא? זו תהיה עזרה כזאת ללורי, כי אני יודעת לחתור, ומג תדאג לארוחת הצהריים, והקטנות יועילו בדרך כלשהי."
"אני מקווה שבני ווהן הם לא אנשים מבוגרים ומהודרים. את יודעת עליהם משהו, ג'ו?" שאלה מג.
"רק שהם ארבעה. קייט מבוגרת ממך, פרד ופרנק (תאומים) בערך בגילי, וילדה קטנה (גרייס), שהיא בת תשע או עשר. לורי הכיר אותם בחוץ לארץ, ואהב את הבנים. היה נדמה לי, מהדרך שבה כיווץ את פיו בהקפדה כשדיבר עליה, שהוא לא מעריץ במיוחד את קייט."
"אני כל כך שמחה שהשמלה המודפסת הצרפתית שלי נקייה, היא בדיוק מה שצריך, וכל כך מחמיאה לי!" העירה מג בשביעות רצון. "יש לך משהו הגון ללבוש, ג'ו?"
"חליפת שיט אדומה ואפורה, טובה מספיק בשבילי. אני אחתור ואשוטט, אז אני לא רוצה עמילנים שצריך לחשוב עליהם. את תבואי, בתי?"
"אם לא תתני לאף בן לדבר איתי."
"אף לא בן אחד!"
"אני אוהבת לשמח את לורי, ואני לא מפחדת ממר ברוק, הוא כל כך נחמד. אבל אני לא רוצה לנגן, או לשיר, או להגיד משהו. אעבוד קשה ולא אטריד אף אחד, ואת תשמרי עליי, ג'ו, אז אני אבוא."
"זאת הילדה הטובה שלי. את באמת מנסה להילחם בביישנות שלך, ואני אוהבת אותך בגלל זה. להילחם בפגמים זה לא קל, כמו שאני יודעת, ומילה עליזה די נותנת דחיפה. תודה, אמא." וג'ו נתנה ללחי הרזה נשיקה אסירת תודה, שהייתה יקרה לגברת מארץ' יותר מאילו החזירה לה את העגלגלות הוורודה של נעוריה.
"אני קיבלתי קופסת סוכריות שוקולד, ואת התמונה שרציתי להעתיק," אמרה איימי, והראתה את הדואר שלה.
"ואני קיבלתי פתק ממר לורנס, שמבקש שאבוא לנגן לו הערב, לפני שמדליקים את המנורות, ואני אלך," הוסיפה בת', שהחברות שלה עם האדון הזקן שגשגה יפה.
"עכשיו בואו נתרוצץ ונעשה היום עבודה כפולה, כדי שנוכל לשחק מחר בראש שקט," אמרה ג'ו, והתכוננה להחליף את העט שלה במטאטא.
כשהשמש הציצה לחדר של הבנות מוקדם בבוקר שלמחרת כדי להבטיח להן יום יפה, היא ראתה מחזה מצחיק. כל אחת עשתה את ההכנות לחגיגה שנראו לה נחוצות וראויות. למג הייתה שורה נוספת של ניירות סלסול קטנים לרוחב המצח, ג'ו מרחה בנדיבות קרם קר על פניה הפגועות, בת' לקחה את ג'ואנה איתה למיטה כדי לפצות אותה על הפרידה הקרבה, ואיימי הגיעה לשיא כשהצמידה אטב כביסה לאפה כדי להרים את האיבר הפוגע. זה היה מהסוג שאמנים משתמשים בו כדי להחזיק את הנייר על לוחות הציור שלהם, ולכן מתאים ויעיל מאוד למטרה שלשמה שימש עכשיו. המחזה המצחיק הזה כנראה שעשע את השמש, כי היא פרצה בזוהר כזה שג'ו התעוררה והעירה את אחיותיה בצחוק לבבי על הקישוט של איימי.
אור שמש וצחוק היו סימנים טובים למסיבת בילוי, ועד מהרה החלה המולה תוססת בשני הבתים. בת', שהייתה מוכנה ראשונה, דיווחה כל הזמן מה קורה בבית השכן, והחייתה את ההתלבשות של אחיותיה במברקים תכופים מהחלון.
"הנה הולך האיש עם האוהל! אני רואה את גברת בארקר אורזת את ארוחת הצהריים בסלסלת קש ובסל גדול. עכשיו מר לורנס מביט בשמיים ובשבשבת. הלוואי שגם הוא היה בא. הנה לורי, נראה כמו מלח, איזה ילד נחמד! אוי, רחמים! הנה כרכרה מלאה אנשים, גברת גבוהה, ילדה קטנה ושני בנים נוראים. אחד צולע, מסכן, יש לו קב. לורי לא סיפר לנו על זה. מהר, בנות! נהיה מאוחר. מה, הנה נד מופט, אני נשבעת. מג, זה לא האיש שהשתחווה לך פעם כשהיינו בקניות?"
"נכון, זה הוא. כמה מוזר שהוא בא. חשבתי שהוא בהרים. הנה סאלי. אני שמחה שהיא חזרה בזמן. אני נראית בסדר, ג'ו?" קראה מג בהתרגשות.
"פרח מושלם. תרימי את השמלה ותחבשי את הכובע ישר, ככה, מוטה, הוא נראה רגשני, והוא יעוף ברוח הראשונה. נו, בואי!"
"אוי, ג'ו, את לא מתכוונת לחבוש את הכובע הנורא הזה? זה מגוחך מדי! אני לא ארשה לך לעשות מעצמך דחליל," מחתה מג, כשג'ו קשרה בסרט אדום את כובע הקש המיושן, רחב השוליים, שלורי שלח בתור בדיחה.
"אני דווקא כן, כי הוא מצוין, כל כך מצל, קל וגדול. הוא יצחיק את כולם, ולא אכפת לי להיות דחליל אם נוח לי." ועם המילים האלה ג'ו צעדה ישר החוצה והשאר הלכו אחריה, חבורה קטנה וזוהרת של אחיות, כולן במיטבן בבגדי קיץ, עם פנים מאושרות מתחת לשולי הכובעים העליזים.
לורי רץ לקראתן והציג אותן לחבריו בדרך הלבבית ביותר. המדשאה שימשה חדר קבלת פנים, ובמשך כמה דקות התרחש בה מחזה תוסס. מג שמחה לראות שהעלמה קייט, אף שהייתה בת עשרים, הייתה לבושה בפשטות שבנות אמריקניות היו עושות טוב אילו חיקו אותה, ושנד החמיא לה מאוד כשהבטיח שבא במיוחד כדי לראות אותה. ג'ו הבינה למה לורי 'כיווץ את פיו בהקפדה' כשדיבר על קייט, כי לעלמה הצעירה הזאת הייתה ארשת של 'התרחקו ממני, אל תיגעו בי', שעמדה בניגוד חד להתנהגות החופשית והנינוחה של הבנות האחרות. בת' התבוננה בבנים החדשים והחליטה שהצולע אינו 'נורא', אלא עדין וחלש, ושהיא תהיה נחמדה אליו בגלל זה. איימי מצאה שגרייס היא ילדה קטנה, מנומסת ועליזה, ואחרי שבהו זו בזו בשתיקה כמה דקות, הן נעשו פתאום חברות טובות מאוד.
מכיוון שהאוהלים, ארוחת הצהריים וכלי הקרוקט נשלחו מראש, החבורה עלתה עד מהרה על הסירות, ושתי הסירות הפליגו יחד, והשאירו את מר לורנס מנופף בכובעו על החוף. לורי וג'ו חתרו בסירה אחת, מר ברוק ונד בשנייה, ופרד ווהן, התאום הפרוע, עשה כמיטב יכולתו כדי להפוך את שתיהן כשחתר מסביב בסירה קלה כמו חרק מים נסער. הכובע המצחיק של ג'ו היה ראוי להצבעת תודה, כי הוא הועיל לכולם. בהתחלה הוא שבר את הקרח כשעורר צחוק, הוא יצר רוח מרעננת למדי כשהתנפנף הלוך ושוב בזמן שחתרה, והוא יהיה מטרייה מצוינת לכל החבורה, אם ירד ממטר, כך אמרה. העלמה קייט החליטה שג'ו 'משונה', אבל חכמה למדי, וחייכה אליה מרחוק.
מג, בסירה השנייה, ישבה במקום נפלא, פנים אל פנים מול החותרים, ששניהם התפעלו מהנוף וחתרו במשוטיהם ב'מיומנות ובזריזות' יוצאות דופן. מר ברוק היה צעיר רציני ושקט, עם עיניים חומות ויפות וקול נעים. מג אהבה את נימוסיו השקטים וראתה בו אנציקלופדיה מהלכת של ידע מועיל. הוא אף פעם לא דיבר איתה הרבה, אבל הביט בה לא מעט, והיא הייתה בטוחה שהוא לא מתייחס אליה בסלידה. נד, שלמד בקולג', התגנדר כמובן בכל הגינונים שסטודנטים בשנה הראשונה חושבים שחובתם המקודשת לאמץ. הוא לא היה חכם במיוחד, אבל טוב לב מאוד, ובסך הכול אדם מצוין לפיקניק. סאלי גרדינר הייתה שקועה כולה בשמירה על ניקיון שמלת הפיקה הלבנה שלה ובפטפוט עם פרד, שהיה נוכח בכל מקום ושהחזיק את בת' באימה מתמדת בגלל התעלולים שלו.
לונגמדו לא הייתה רחוקה, אבל כשהגיעו, האוהל כבר הוקם והשערים של הקרוקט נתקעו באדמה. זה היה שדה ירוק ונעים, עם שלושה עצי אלון רחבים באמצע ורצועה חלקה של דשא לקרוקט.
"ברוכים הבאים למחנה לורנס!" אמר המארח הצעיר, כשירדו לחוף בקריאות שמחה.
"ברוק הוא המפקד העליון, אני האפסנאי הראשי, שאר הבחורים הם קציני מטה, ואתן, הגבירות, הן האורחות. האוהל הוא במיוחד בשבילכן, והאלון ההוא הוא הטרקלין שלכן, זה חדר האוכל, והשלישי הוא מטבח המחנה. עכשיו, בואו נשחק משחק לפני שיהיה חם, ואחר כך נדאג לארוחה."
פרנק, בת', איימי וגרייס התיישבו לצפות במשחק של שמונת האחרים. מר ברוק בחר את מג, קייט ופרד. לורי לקח את סאלי, ג'ו ונד. האנגלים שיחקו היטב, אבל האמריקנים שיחקו טוב יותר, ונאבקו על כל סנטימטר של קרקע בעוצמה כזאת, כאילו רוח 1776 נסכה בהם השראה. לג'ו ולפרד היו כמה התנגשויות, ופעם אחת בקושי נמנעו ממילים חריפות. ג'ו עברה את השער האחרון והחטיאה את המכה, והכישלון הזה הרגיז אותה מאוד. פרד היה ממש מאחוריה, ותורו הגיע לפני תורה. הוא חבט, הכדור שלו פגע בשער ונעצר שני סנטימטרים בצד הלא נכון. איש לא היה קרוב במיוחד, והוא רץ לבדוק, ונתן לכדור דחיפה ערמומית בבוהן, שהעבירה אותו שני סנטימטרים בדיוק לצד הנכון.
"עברתי! עכשיו, העלמה ג'ו, אסדר אותך, ואגיע ראשון," קרא הג'נטלמן הצעיר, והניף את הפטיש שלו למכה נוספת.
"דחפת אותו. ראיתי אותך. עכשיו תורי," אמרה ג'ו בחריפות.
"במילת כבוד, לא הזזתי אותו. אולי הוא התגלגל קצת, אבל זה מותר. אז זוזי בבקשה, ותני לי לנסות לפגוע ביתד."
"באמריקה אנחנו לא מרמים, אבל אתה יכול, אם אתה רוצה," אמרה ג'ו בכעס.
"היאנקים הם הכי רמאים, כולם יודעים. הנה לך!" השיב פרד, ושלח את הכדור שלה הרחק בחבטת קרוקט.
ג'ו פתחה את פיה כדי לומר משהו גס, אבל עצרה בעצמה בזמן, הסמיקה עד המצח ועמדה רגע, ודפקה שער לתוך האדמה בכל כוחה, בזמן שפרד פגע ביתד והכריז בצהלה רבה שסיים. היא הלכה להביא את הכדור שלה, ומצאה אותו בין השיחים רק אחרי זמן רב, אבל חזרה רגועה ושקטה, וחיכתה לתורה בסבלנות. נדרשו לה כמה חבטות כדי לחזור למקום שאיבדה, וכשהגיעה לשם, הצד השני כמעט ניצח, כי הכדור של קייט היה הלפני אחרון ושכב ליד היתד.
"לכל הרוחות, אבוד לנו! שלום, קייט. העלמה ג'ו חייבת לי אחת, אז את גמורה," קרא פרד בהתרגשות, כשכולם התקרבו לראות את הסיום.
"ליאנקים יש הרגל להיות נדיבים כלפי אויביהם," אמרה ג'ו, במבט שגרם לנער להסמיק, "במיוחד כשהם מנצחים אותם," הוסיפה, כשהשאירה את הכדור של קייט בלי לגעת בו, וניצחה במשחק בחבטה מחוכמת.
לורי זרק את כובעו לאוויר, ואז נזכר שלא יאה לצהול על תבוסת אורחיו, ועצר באמצע התרועה כדי ללחוש לחברתו, "כל הכבוד, ג'ו! הוא באמת רימה, ראיתי אותו. אנחנו לא יכולים להגיד לו את זה, אבל הוא לא יעשה את זה שוב, תסמכי עליי."
מג משכה אותה הצידה, באמתלה שהיא מצמידה צמה שהשתחררה, ואמרה באישור, "זה היה מרגיז נורא, אבל שמרת על מזגך, ואני כל כך שמחה, ג'ו."
"אל תשבחי אותי, מג, כי הייתי יכולה לסטור לו ממש עכשיו. בטוח הייתי רותחת וגולשת אילולא נשארתי בין הסרפדים עד שהשתלטתי על הזעם מספיק כדי לעצור את הלשון. הוא מבעבע עכשיו, אז אני מקווה שהוא יתרחק ממני," השיבה ג'ו, ונשכה את שפתיה כשהביטה בזעם בפרד מתחת לכובע הגדול שלה.
"הגיע הזמן לארוחת הצהריים," אמר מר ברוק, והביט בשעונו. "האפסנאי הראשי, תדליק את האש ותביא מים, בזמן שהעלמה מארץ', העלמה סאלי ואני נערוך את השולחן? מי יודע להכין קפה טוב?"
"ג'ו יודעת," אמרה מג, ששמחה להמליץ על אחותה. אז ג'ו, בהרגשה שהשיעורים האחרונים שלה בבישול יביאו לה כבוד, הלכה לנהל את קומקום הקפה, בזמן שהילדים אספו זרדים יבשים, והבנים הדליקו אש והביאו מים ממעיין סמוך. העלמה קייט ציירה, ופרנק דיבר עם בת', שקלעה מחצלות קטנות מקנים כדי שישמשו כצלחות.
המפקד העליון ועוזריו פרשו עד מהרה על מפת השולחן מערך מזמין של מאכלים ומשקאות, מקושט יפה בעלים ירוקים. ג'ו הודיעה שהקפה מוכן, וכולם התיישבו לארוחה דשנה, כי נעורים לעתים רחוקות סובלים מקלקול קיבה, ופעילות גופנית מעוררת תיאבון בריא. זו הייתה ארוחת צהריים עליזה מאוד, כי הכול נראה רענן ומצחיק, ורעמי צחוק תכופים הבהילו סוס זקן ונכבד שרעה בסביבה. השולחן היה לא ישר באופן משעשע, מה שגרם לתקלות רבות עם ספלים וצלחות, בלוטים נפלו לתוך החלב, נמלים שחורות קטנות השתתפו בכיבוד בלי שהוזמנו, וזחלים שעירים השתלשלו מהעץ כדי לראות מה קורה. שלושה ילדים לבני ראש הציצו מעל הגדר, וכלב מעצבן נבח עליהם מהצד השני של הנהר בכל כוחו ומאודו.
"יש כאן מלח," אמר לורי, כשהגיש לג'ו צלוחית פירות יער.
"תודה, אני מעדיפה עכבישים," ענתה, ודגה שניים קטנים ולא זהירים שמצאו את מותם בשמנת. "איך אתה מעז להזכיר לי את ארוחת הצהריים הנוראית ההיא, כשהארוחה שלך כל כך נחמדה מכל הבחינות?" הוסיפה ג'ו, כששניהם צחקו ואכלו מצלחת אחת, כי הכלים לא הספיקו.
"היה לי כיף יוצא דופן באותו יום, ועוד לא התאוששתי ממנו. זה לא לזכותי, את יודעת, אני לא עושה כלום. את ומג וברוק הם שמניעים את הכול, ואני אסיר תודה לכם בלי סוף. מה נעשה כשלא נוכל לאכול יותר?" שאל לורי, בהרגשה שהקלף המנצח שלו כבר שוחק כשארוחת הצהריים נגמרה.
"נשחק משחקים עד שיהיה קריר יותר. הבאתי את 'סופרים', ואני מניחה שהעלמה קייט יודעת משהו חדש ונחמד. לך תשאל אותה. היא אורחת, ואתה צריך להיות איתה יותר."
"את לא אורחת גם? חשבתי שהיא תתאים לברוק, אבל הוא כל הזמן מדבר עם מג, וקייט רק בוהה בהם דרך משקפת היד המגוחכת שלה. אני הולך, אז את לא צריכה לנסות להטיף לי על נימוסים, כי את לא מסוגלת לזה, ג'ו."
העלמה קייט אכן הכירה כמה משחקים חדשים, ומכיוון שהבנות לא רצו, והבנים לא יכלו, לאכול יותר, כולם עברו לטרקלין כדי לשחק ב'מעשייה מבולבלת'.
"מישהו מתחיל סיפור, כל שטות שרוצים, ומספר כמה שהוא רוצה, רק מקפיד לעצור בבת אחת ברגע מרגש, ואז הבא ממשיך ועושה אותו דבר. זה מצחיק מאוד כשעושים את זה טוב, ויוצא בלבול מושלם של דברים טרגיים וקומיים לצחוק עליהם. בבקשה תתחיל, מר ברוק," אמרה קייט בארשת שתלטנית, שהפתיעה את מג, שהתייחסה למורה הפרטי באותו כבוד כמו לכל ג'נטלמן אחר.
מר ברוק, ששכב על הדשא לרגלי שתי העלמות הצעירות, התחיל בצייתנות את הסיפור, ועיניו החומות והיפות נעוצות בהתמדה בנהר המואר בשמש.
"פעם, לפני זמן רב, יצא אביר אל העולם לחפש את מזלו, כי לא היה לו דבר מלבד חרבו ומגנו. הוא נדד זמן רב, כמעט עשרים ושמונה שנים, והיה לו קשה, עד שהגיע לארמונו של מלך זקן וטוב, שהציע פרס לכל מי שיצליח לאלף ולאמן סייח יפה אך פראי, שהמלך אהב מאוד. האביר הסכים לנסות, והתקדם לאט אבל בבטחה, כי הסייח היה בחור אמיץ, ועד מהרה למד לאהוב את אדונו החדש, אף שהיה גחמני ופרוע. בכל יום, כשנתן את שיעוריו לחביב המלך הזה, רכב עליו האביר ברחבי העיר, ובזמן שרכב חיפש בכל מקום פנים יפות מסוימות, שראה פעמים רבות בחלומותיו, אבל מעולם לא מצא. יום אחד, כשדהר ברחוב שקט, ראה בחלון של טירה הרוסה את הפנים היפות. הוא שמח מאוד, שאל מי גר בטירה הישנה הזאת, ונאמר לו שכמה נסיכות שבויות מוחזקות שם בכישוף, וטוות כל היום כדי לחסוך כסף לקנות את חירותן. האביר השתוקק בכל ליבו לשחרר אותן, אבל הוא היה עני ויכול היה רק לעבור שם כל יום, לחפש את הפנים המתוקות ולהשתוקק לראות אותן בחוץ באור השמש. לבסוף החליט להיכנס לטירה ולשאול איך יוכל לעזור להן. הוא הלך ודפק. הדלת הגדולה נפתחה בתנופה, והוא ראה..."
"גבירה יפהפייה להפליא, שקראה בצעקת התלהבות, 'סוף סוף! סוף סוף!'" המשיכה קייט, שקראה רומנים צרפתיים והעריצה את הסגנון. "'זו היא!' קרא הרוזן גוסטב, ונפל לרגליה באקסטזה של שמחה. 'אוי, קום!' אמרה, והושיטה יד לבנה כשיש. 'לעולם לא! עד שתגידי לי איך אוכל להציל אותך,' נשבע האביר, שעדיין כרע ברך. 'אבוי, גורלי האכזר גוזר עליי להישאר כאן עד שהעריץ שלי יושמד.' 'היכן הנבל?' 'בסלון הסגול. לך, לב אמיץ, והצל אותי מייאוש.' 'אני מציית, ואשוב מנצח או מת!' עם המילים המרטיטות האלה מיהר משם, פתח בתנופה את דלת הסלון הסגול, ועמד להיכנס, כשקיבל..."
"מכה מהממת מהמילון היווני הגדול, שבחור זקן בגלימה שחורה ירה עליו," אמר נד. "מיד התאושש סר איך-קוראים-לו, השליך את העריץ מהחלון, ופנה להצטרף לגבירה, מנצח, אבל עם נפיחות במצח, מצא את הדלת נעולה, קרע את הווילונות, הכין סולם חבלים, ירד חצי מהדרך כשהסולם נקרע, והוא נפל על הראש לתוך החפיר, עשרים מטרים למטה. ידע לשחות כמו ברווז, חתר מסביב לטירה עד שהגיע לדלת קטנה ששמרו עליה שני בחורים חסונים, הטיח את ראשיהם זה בזה עד שנסדקו כמו זוג אגוזים, ואז, במאמץ קל של כוחו העצום, ניפץ את הדלת, עלה במדרגות אבן מכוסות אבק בעובי שלושים סנטימטרים, קרפדות בגודל אגרוף, ועכבישים שהיו מביאים אותך להתקף היסטריה, העלמה מארץ'. בראש המדרגות האלה הוא נתקל פתאום במראה שעצר את נשימתו והקפיא את דמו..."
"דמות גבוהה, כולה בלבן, עם הינומה על פניה ומנורה בידה הכחושה," המשיכה מג. "היא רמזה לו לבוא, וגלשה בלי קול לפניו לאורך מסדרון חשוך וקר כמו קבר. פסלים צלליים בשריון עמדו משני הצדדים, דממת מוות שררה, המנורה בערה בכחול, והדמות הרפאית הפנתה אליו מדי פעם את פניה, והראתה את ניצוץ עיניה הנוראות מבעד להינומה הלבנה. הם הגיעו לדלת מכוסה וילון, שמאחוריה נשמעה מוזיקה נפלאה. הוא זינק קדימה כדי להיכנס, אבל הרוח משכה אותו לאחור, ונופפה מולו באיום ב..."
"קופסת טבק הרחה," אמרה ג'ו, בקול קודר כמו מקבר, שהרעיד את הקהל מצחוק. "'תודה רבה,' אמר האביר בנימוס, כשלקח קמצוץ והתעטש שבע פעמים בעוצמה כזאת שראשו נפל. 'הא! הא!' צחקה רוח הרפאים, ואחרי שהציצה דרך חור המנעול בנסיכות שטוו בכל כוחן, הרימה הרוח הרעה את קורבנה ושמה אותו בקופסת פח גדולה, שבה היו עוד אחד עשר אבירים דחוסים יחד בלי ראשים, כמו סרדינים, שכולם קמו והתחילו..."
"לרקוד ריקוד מלחים," התפרץ פרד, כשג'ו עצרה לנשום, "ובזמן שרקדו, הטירה הישנה והמתפוררת הפכה לספינת מלחמה במלוא מפרשיה. 'הרימו את מפרש החרטום, קפלו את חבלי המפרש העליון, הגה חזק נגד הרוח, ואיישו את התותחים!' שאג הקברניט, כששודד ים פורטוגלי הופיע באופק, עם דגל שחור כדיו מתנופף על התורן הקדמי שלו. 'קדימה לנצח, בחורים שלי!' אומר הקברניט, וקרב אדיר התחיל. כמובן שהבריטים ניצחו, הם תמיד מנצחים."
"לא, הם לא!" קראה ג'ו בצד.
"אחרי שלקחו את קברניט השודדים בשבי, הם עלו בכוח על הספינה שלו, שסיפוניה היו ערומים גוויות ושפתחי הניקוז שלה זרמו דם, כי הפקודה הייתה 'חרבות, ולמות בגבורה!' 'עוזר רב החובל, קח לולאה של חבל המפרש הקדמי, ותצליף בנבל הזה אם הוא לא מתוודה על חטאיו מהר מאוד,' אמר הקברניט הבריטי. הפורטוגלי שתק כמו אבן, והלך על הקרש אל הים, בזמן שהמלחים העליזים הריעו כמו משוגעים. אבל הכלב הערמומי צלל, עלה מתחת לספינת המלחמה, חורר אותה, והיא שקעה עם כל המפרשים פרושים, 'אל קרקעית הים, הים, הים', שם..."
"אוי, אלוהים! מה אני אגיד?" קראה סאלי, כשפרד סיים את המעשייה המבולבלת שלו, שבה ערבב בערבוביה ביטויים ימיים ועובדות מאחד הספרים האהובים עליו. "טוב, הם ירדו לקרקעית, ובת ים נחמדה קיבלה אותם בברכה, אבל הצטערה מאוד כשמצאה את קופסת האבירים חסרי הראש, ובטוב ליבה כבשה אותם במי מלח, בתקווה לגלות את התעלומה שלהם, כי בתור אישה, היא הייתה סקרנית. לאחר זמן ירד צוללן, ובת הים אמרה, 'אתן לך קופסת פנינים אם תוכל להעלות אותה,' כי היא רצתה להחזיר את המסכנים לחיים, ולא יכלה להרים את המטען הכבד בעצמה. אז הצוללן הרים אותה, והתאכזב מאוד כשפתח אותה ולא מצא פנינים. הוא השאיר אותה בשדה גדול ובודד, שם מצאה אותה..."
"רועת אווזים קטנה, שהחזיקה מאה אווזים שמנים בשדה," אמרה איימי, כשהדמיון של סאלי אזל. "הילדה הקטנה ריחמה עליהם, ושאלה אישה זקנה מה עליה לעשות כדי לעזור להם. 'האווזים שלך יגידו לך, הם יודעים הכול,' אמרה הזקנה. אז היא שאלה במה להשתמש כראשים חדשים, מכיוון שהישנים אבדו, וכל האווזים פתחו את מאה פיותיהם וצרחו..."
"'כרובים!'" המשיך לורי מיד. "'בדיוק מה שצריך,' אמרה הילדה, ורצה להביא שנים עשר כרובים יפים מהגינה שלה. היא הרכיבה אותם, האבירים התעוררו מיד, הודו לה, והמשיכו בדרכם בשמחה, בלי לדעת אף פעם את ההבדל, כי היו בעולם כל כך הרבה ראשים אחרים כמותם שאיש לא חשב על כך דבר. האביר שמעניין אותי חזר למצוא את הפנים היפות, וגילה שהנסיכות טוו לעצמן את חירותן וכולן הלכו והתחתנו, חוץ מאחת. הוא נסער מאוד מכך, ועלה על הסייח, שעמד לצידו באש ובמים, ומיהר אל הטירה לראות מי נשארה. כשהציץ מעל הגדר החיה, ראה את מלכת ליבו קוטפת פרחים בגינתה. 'תתני לי ורד?' אמר. 'אתה צריך לבוא ולקחת אותו. אני לא יכולה לבוא אליך, זה לא הולם,' אמרה, מתוקה כמו דבש. הוא ניסה לטפס מעל הגדר, אבל נראה שהיא גבהה וגבהה. אז ניסה לדחוק את דרכו דרכה, אבל היא נעשתה צפופה וצפופה יותר, והוא היה מיואש. אז הוא שבר בסבלנות זרד אחרי זרד עד שעשה חור קטן שדרכו הציץ, ואמר בתחינה, 'תני לי להיכנס! תני לי להיכנס!' אבל הנסיכה היפה כנראה לא הבינה, כי היא קטפה את הוורדים שלה בשקט, והשאירה אותו להילחם בדרכו פנימה. אם הצליח או לא, פרנק יספר לכם."
"אני לא יכול. אני לא משחק, אני אף פעם לא משחק," אמר פרנק, מבוהל מהמצב הרגשני שממנו היה עליו לחלץ את הזוג המגוחך. בת' נעלמה מאחורי ג'ו, וגרייס ישנה.
"אז האביר המסכן יישאר תקוע בגדר, כן?" שאל מר ברוק, שעדיין הביט בנהר ושיחק בוורד הבר שבדש בגדו.
"אני מניח שהנסיכה נתנה לו זר פרחים, ופתחה את השער אחרי זמן מה," אמר לורי, מחייך לעצמו, כשזרק בלוטים על המורה שלו.
"איזו שטות יצאה לנו! עם תרגול, אולי נוכל לעשות משהו די מחוכם. אתם מכירים את 'אמת'?"
"אני מקווה," אמרה מג ברצינות.
"את המשחק, אני מתכוונת?"
"מה זה?" אמר פרד.
"נו, שמים את הידיים זו על זו בערימה, בוחרים מספר, ומוציאים לפי התור, ומי שמוציא את היד במספר הזה צריך לענות באמת על כל שאלה שהאחרים שואלים. זה כיף גדול."
"בואו ננסה," אמרה ג'ו, שאהבה ניסויים חדשים.
העלמה קייט ומר ברוק, מג ונד סירבו, אבל פרד, סאלי, ג'ו ולורי ערמו ידיים ומשכו, והגורל נפל על לורי.
"מי הגיבורים שלך?" שאלה ג'ו.
"סבא ונפוליאון."
"איזו גבירה כאן נראית לך הכי יפה?" אמרה סאלי.
"מרגרט."
"ואיזו אתה הכי אוהב?" שאל פרד.
"את ג'ו, כמובן."
"איזה שאלות טיפשיות אתם שואלים!" וג'ו משכה בכתפיה בבוז כשהשאר צחקו לטון הענייני של לורי.
"עוד פעם. 'אמת' זה לא משחק רע," אמר פרד.
"זה משחק טוב מאוד בשבילך," השיבה ג'ו בקול נמוך. תורה הגיע אחר כך.
"מה הפגם הכי גדול שלך?" שאל פרד, כדי לבחון אצלה את המידה הטובה שחסרה לו עצמו.
"מזג חם."
"מה את הכי רוצה?" אמר לורי.
"זוג שרוכים למגפיים," השיבה ג'ו, שניחשה את כוונתו והכשילה אותה.
"זו לא תשובה אמיתית. את צריכה להגיד מה את באמת הכי רוצה."
"גאונות. לא היית רוצה שתוכל לתת לי אותה, לורי?" והיא חייכה בערמומיות אל פניו המאוכזבים.
"אילו מידות טובות את הכי מעריכה בגבר?" שאלה סאלי.
"אומץ ויושר."
"עכשיו תורי," אמר פרד, כשהיד שלו יצאה אחרונה.
"בואי נראה לו," לחש לורי לג'ו, שהנהנה ושאלה מיד...
"לא רימית בקרוקט?"
"נו, כן, קצת."
"יופי! לא לקחת את הסיפור שלך מ'אריה הים'?" אמר לורי.
"די כן."
"אתה לא חושב שהעם האנגלי מושלם מכל הבחינות?" שאלה סאלי.
"הייתי מתבייש בעצמי אילו לא חשבתי."
"הוא ג'ון בול אמיתי. עכשיו, העלמה סאלי, תקבלי הזדמנות בלי לחכות למשיכה. אסעעער את רגשותייך קודם בשאלה אם את לא חושבת שאת קצת פלרטטנית," אמר לורי, כשג'ו הנהנה לפרד לאות שהוכרז שלום.
"ילד חצוף! כמובן שלא," קראה סאלי, בארשת שהוכיחה את ההפך.
"מה את הכי שונאת?" שאל פרד.
"עכבישים ופודינג אורז."
"מה את הכי אוהבת?" שאלה ג'ו.
"ריקודים וכפפות צרפתיות."
"טוב, אני חושבת ש'אמת' זה משחק טיפשי מאוד. בואו נשחק משחק נבון של 'סופרים' כדי לרענן את המוח," הציעה ג'ו.
נד, פרנק והילדות הקטנות הצטרפו למשחק הזה, ובזמן שהוא נמשך, שלושת הגדולים ישבו בצד ושוחחו. העלמה קייט הוציאה שוב את הציור שלה, ומרגרט התבוננה בה, בזמן שמר ברוק שכב על הדשא עם ספר, שאותו לא קרא.
"כמה יפה את עושה את זה! הלוואי שידעתי לצייר," אמרה מג, בקול שהתערבבו בו התפעלות וצער.
"למה שלא תלמדי? הייתי חושבת שיש לך טעם וכישרון לזה," ענתה העלמה קייט באדיבות.
"אין לי זמן."
"אמא שלך מעדיפה כישורים אחרים, אני מניחה. גם שלי, אבל הוכחתי לה שיש לי כישרון כשלקחתי כמה שיעורים בסתר, ואז היא הסכימה ברצון שאמשיך. את לא יכולה לעשות אותו דבר עם האומנת שלך?"
"אין לי אומנת."
"שכחתי שעלמות צעירות באמריקה הולכות לבית ספר יותר מאשר אצלנו. בתי ספר משובחים מאוד, כך אומר אבא. את הולכת לבית ספר פרטי, אני מניחה?"
"אני לא הולכת בכלל. אני בעצמי אומנת."
"אה, באמת!" אמרה העלמה קייט, אבל יכלה באותה מידה לומר "אלוהים, כמה נורא!" כי זה מה שהטון שלה רמז, ומשהו בפניה גרם למג להסמיק ולהצטער שהייתה כל כך גלויה.
מר ברוק הרים את עיניו ואמר במהירות, "עלמות צעירות באמריקה אוהבות עצמאות כמו שאהבו אבותיהן, ומעריצים ומכבדים אותן על כך שהן מפרנסות את עצמן."
"אה, כן, ברור שזה מאוד נחמד והולם מצידן לעשות את זה. יש אצלנו הרבה נשים צעירות מכובדות וראויות מאוד שעושות אותו דבר ומועסקות על ידי האצולה, כי בתור בנות של ג'נטלמנים, הן גם מחונכות היטב וגם מוכשרות, אתה יודע," אמרה העלמה קייט בטון מתנשא שפגע בגאוותה של מג, וגרם לעבודתה להיראות לא רק לא נעימה יותר, אלא גם משפילה.
"השיר הגרמני התאים, העלמה מארץ'?" שאל מר ברוק, ושבר שתיקה מביכה.
"אה, כן! הוא היה מתוק מאוד, ואני אסירת תודה למי שתרגם אותו בשבילי." ופניה המושפלות של מג אורו כשדיברה.
"את לא קוראת גרמנית?" שאלה העלמה קייט במבט מופתע.
"לא כל כך טוב. אבא שלי, שלימד אותי, נמצא רחוק, ואני לא מתקדמת מהר לבד, כי אין לי מי שיתקן את ההגייה שלי."
"נסי קצת עכשיו. הנה 'מריה סטיוארט' של שילר, ומורה שאוהב ללמד." ומר ברוק הניח את ספרו בחיקה בחיוך מזמין.
"זה כל כך קשה שאני מפחדת לנסות," אמרה מג, אסירת תודה, אבל ביישנית בנוכחות העלמה המוכשרת שלידה.
"אני אקרא קצת כדי לעודד אותך." והעלמה קייט קראה את אחד הקטעים היפים ביותר בצורה נכונה לגמרי, אבל חסרת הבעה לגמרי.
מר ברוק לא העיר דבר כשהיא החזירה את הספר למג, שאמרה בתמימות, "חשבתי שזו שירה."
"חלק מזה כן. נסי את הקטע הזה."
חיוך מוזר ריחף על פיו של מר ברוק כשפתח בקינה של מריה המסכנה.
מג הלכה בצייתנות אחרי עלה הדשא הארוך שהמורה החדש שלה הצביע בו, וקראה לאט ובביישנות, ובלי לשים לב הפכה את המילים הקשות לשירה בזכות הנגינה הרכה של קולה המוזיקלי. המדריך הירוק ירד במורד העמוד, ועד מהרה, כשהיא שוכחת את השומע שלה ביופייה של הסצנה העצובה, קראה מג כאילו הייתה לבד, והוסיפה נגיעה קטנה של טרגדיה למילותיה של המלכה האומללה. אילו ראתה אז את העיניים החומות, הייתה נעצרת בבת אחת, אבל היא לא הרימה את עיניה, והשיעור לא התקלקל לה.
"טוב מאוד באמת!" אמר מר ברוק, כשעצרה, והתעלם לגמרי מטעויותיה הרבות, ונראה כאילו הוא באמת אוהב ללמד.
העלמה קייט הרימה את משקפת היד שלה, ואחרי שסקרה את התמונה הקטנה שלפניה, סגרה את פנקס הציורים שלה ואמרה בהתנשאות, "יש לך מבטא נחמד, ועם הזמן תהיי קוראת טובה. אני ממליצה לך ללמוד, כי גרמנית היא כישור יקר ערך למורות. אני צריכה להשגיח על גרייס, היא משתוללת." והעלמה קייט התרחקה בנחת, והוסיפה לעצמה במשיכת כתפיים, "לא באתי כדי להיות מלווה של אומנת, אף שהיא צעירה ויפה. איזה אנשים משונים היאנקים האלה. אני חוששת שלורי יתקלקל לגמרי ביניהם."
"שכחתי שאנגלים די מעקמים את האף כלפי אומנות ולא מתייחסים אליהן כמו שאנחנו מתייחסים," אמרה מג, והביטה אחרי הדמות המתרחקת בהבעה מרוגזת.
"גם למורים פרטיים די קשה שם, כפי שאני יודע לצערי. אין מקום כמו אמריקה בשבילנו, העובדים, העלמה מרגרט." ומר ברוק נראה כל כך מרוצה ועליז שמג התביישה לקונן על גורלה הקשה.
"אם כך, אני שמחה שאני גרה בה. אני לא אוהבת את העבודה שלי, אבל בכל זאת יש לי ממנה לא מעט סיפוק, אז לא אתלונן. רק הלוואי שאהבתי ללמד כמוך."
"אני חושב שהיית אוהבת אילו היה לך את לורי כתלמיד. אצטער מאוד לאבד אותו בשנה הבאה," אמר מר ברוק, ועסק בניקוב חורים בדשא.
"הוא הולך לקולג', אני מניחה?" שפתיה של מג שאלו את השאלה, אבל עיניה הוסיפו, "ומה יהיה איתך?"
"כן, הגיע הזמן שילך, כי הוא מוכן, וברגע שהוא ילך, אהפוך לחייל. צריכים אותי."
"אני שמחה על זה!" קראה מג. "הייתי חושבת שכל גבר צעיר ירצה ללכת, אף שזה קשה לאימהות ולאחיות שנשארות בבית," הוסיפה בעצב.
"אין לי לא את אלה ולא את אלה, ויש מעט מאוד חברים שאכפת להם אם אחיה או אמות," אמר מר ברוק במרירות מה, כשבהיסח הדעת שם את הוורד הנבול בחור שעשה וכיסה אותו, כמו קבר קטן.
"ללורי ולסבא שלו יהיה אכפת מאוד, וכולנו נצטער מאוד אם יקרה לך משהו רע," אמרה מג מכל הלב.
"תודה, זה נשמע נעים," התחיל מר ברוק, שנראה שוב עליז, אבל לפני שהספיק לסיים את דבריו, הגיע נד, רכוב על הסוס הזקן, בדהירה כבדה כדי להפגין את כישורי הרכיבה שלו לפני העלמות הצעירות, ולא היה עוד שקט באותו יום.
"את לא אוהבת לרכוב?" שאלה גרייס את איימי, כשעמדו ונחו אחרי מרוץ מסביב לשדה עם האחרים, בהובלתו של נד.
"אני מתה על זה. אחותי, מג, נהגה לרכוב כשאבא היה עשיר, אבל עכשיו אין לנו סוסים, חוץ מאלן טרי," הוסיפה איימי וצחקה.
"ספרי לי על אלן טרי. זה חמור?" שאלה גרייס בסקרנות.
"נו, את מבינה, ג'ו משוגעת על סוסים וגם אני, אבל יש לנו רק אוכף צד ישן ואין סוס. בגינה שלנו יש עץ תפוחים עם ענף נמוך ונחמד, אז ג'ו שמה עליו את האוכף, קשרה מושכות על החלק שמתעקל למעלה, ואנחנו מקפצות על אלן טרי מתי שאנחנו רוצות."
"כמה מצחיק!" צחקה גרייס. "יש לי פוני בבית, ואני רוכבת כמעט כל יום בפארק עם פרד וקייט. זה נחמד מאוד, כי גם החברים שלי באים, והרואו מלא בגבירות וג'נטלמנים."
"יקירתי, כמה מקסים! אני מקווה שאסע לחוץ לארץ יום אחד, אבל אני מעדיפה לנסוע לרומא מאשר לרואו," אמרה איימי, שלא היה לה מושג קלוש מה זה הרואו, ולא הייתה שואלת בעד שום הון שבעולם.
פרנק, שישב ממש מאחורי הילדות הקטנות, שמע מה הן אומרות, ודחף ממנו את הקב שלו בתנועה קצרת רוח כשהתבונן בבחורים הזריזים מבצעים כל מיני תרגילי התעמלות מצחיקים. בת', שאספה את קלפי הסופרים המפוזרים, הרימה את עיניה ואמרה, בדרכה הביישנית אך הידידותית, "אני חוששת שאתה עייף. אני יכולה לעשות בשבילך משהו?"
"תדברי איתי, בבקשה. משעמם לשבת לבד," ענה פרנק, שכנראה היה רגיל שמפנקים אותו בבית.
אילו ביקש ממנה לשאת נאום בלטינית, זה לא היה נראה לבת' הביישנית משימה בלתי אפשרית יותר, אבל לא היה לאן לברוח, ולא הייתה ג'ו להסתתר מאחוריה עכשיו, והנער המסכן הביט בה בכמיהה כזאת שהיא החליטה באומץ לנסות.
"על מה אתה אוהב לדבר?" שאלה, כשגיששה בקלפים והפילה חצי מהם בזמן שניסתה לקשור אותם.
"טוב, אני אוהב לשמוע על קריקט ועל שיט ועל ציד," אמר פרנק, שעדיין לא למד להתאים את שעשועיו לכוחותיו.
לבי! מה אעשה? אני לא יודעת עליהם כלום, חשבה בת', ובבלבולה שכחה את מצוקתו של הנער, ואמרה, בתקווה לגרום לו לדבר, "אף פעם לא ראיתי ציד, אבל אני מניחה שאתה יודע עליו הכול."
"פעם ידעתי, אבל לעולם לא אוכל לצוד שוב, כי נפצעתי כשקפצתי מעל שער ארור של חמישה מוטות, אז אין לי יותר סוסים וכלבי ציד," אמר פרנק באנחה שגרמה לבת' לשנוא את עצמה על הטעות התמימה שלה.
"הצבאים שלכם הרבה יותר יפים מהביזונים המכוערים שלנו," אמרה, ופנתה לערבות לעזרה, ושמחה שקראה אחד מספרי הבנים שג'ו התענגה עליהם.
הביזונים התגלו כמרגיעים ומספקים, ובלהיטותה לשעשע אחר, בת' שכחה את עצמה, ולא הייתה מודעת כלל להפתעה ולשמחה של אחיותיה למראה המחזה יוצא הדופן של בת' מפטפטת עם אחד הבנים הנוראים, שמפניהם ביקשה הגנה.
"תברך אותה! היא מרחמת עליו, אז היא טובה אליו," אמרה ג'ו, וקרנה אליה ממגרש הקרוקט.
"תמיד אמרתי שהיא קדושה קטנה," הוסיפה מג, כאילו לא יכול להיות בזה עוד ספק.
"לא שמעתי את פרנק צוחק כל כך הרבה כבר המון זמן," אמרה גרייס לאיימי, כשישבו ודנו בבובות והכינו מערכות תה מכיפות בלוטים.
"אחותי בת' היא נערה מאוד מוקסמת, כשהיא רוצה," אמרה איימי, מרוצה מאוד מהצלחתה של בת'. היא התכוונה ל'מקסימה', אבל מכיוון שגרייס לא ידעה את המשמעות המדויקת של אף אחת מהמילים, 'מוקסמת' נשמע טוב ועשה רושם טוב.
קרקס מאולתר, משחק 'שועל ואווזים', ומשחק קרוקט ידידותי סיימו את אחר הצהריים. בשקיעה פורק האוהל, הסלים נארזו, השערים נעקרו, הסירות הועמסו, וכל החבורה שטה במורד הנהר ושרה בקולי קולות. נד, שנעשה רגשני, סלסל סרנדה עם הפזמון המהורהר...
לבד, לבד, אה! אוי, לבד,
ובשורות...
כל אחד מאיתנו צעיר, לכל אחד יש לב,
אז למה נעמוד כך בקרירות, זה מזה רחוק?
הוא הביט במג בהבעה כל כך חולמנית ורפה שהיא פרצה בצחוק וקלקלה את השיר שלו.
"איך את יכולה להיות כל כך אכזרית אליי?" לחש, בחסות פזמון עליז. "נצמדת כל היום לאנגלייה המעומלנת ההיא, ועכשיו את מתעלמת ממני."
"לא התכוונתי, אבל נראית כל כך מצחיק שבאמת לא יכולתי להתאפק," ענתה מג, ועברה בשתיקה על החלק הראשון של התוכחה שלו, כי זה היה נכון לגמרי שהיא התחמקה ממנו, כשנזכרה במסיבה של בני מופט ובדיבורים שאחריה.
נד נעלב ופנה לסאלי לנחמה, ואמר לה בעצבנות מה, "אין בנערה הזאת שמץ של פלרטטנות, נכון?"
"אף לא שמץ, אבל היא יקירה," השיבה סאלי, והגנה על חברתה גם כשהודתה בחסרונותיה.
"בכל אופן, היא לא 'יקירה' שנפגעה מחץ אהבה," אמר נד, וניסה להיות שנון, והצליח בערך כמו שג'נטלמנים צעירים מאוד מצליחים בדרך כלל.
על המדשאה שבה התאספה, נפרדה החבורה הקטנה באיחולי לילה טוב ושלום לבביים, כי בני ווהן נסעו לקנדה. כשארבע האחיות הלכו הביתה דרך הגינה, העלמה קייט הביטה אחריהן ואמרה, בלי הנימה המתנשאת בקולה, "למרות ההתנהגות הרגשנית והגלויה שלהן, בנות אמריקניות נחמדות מאוד כשמכירים אותן."
"אני מסכים איתך לגמרי," אמר מר ברוק.