אחר צהריים חמים אחד בספטמבר שכב לורי בערסל שלו והתנדנד הלוך ושוב בעונג. הוא תהה מה עושות השכנות שלו, אבל היה עצל מכדי ללכת ולברר. הוא היה במצב רוח רע, כי היום עבר בלי תועלת ובלי סיפוק, והוא הצטער שאי אפשר לחיות אותו מחדש. מזג האוויר החם עשה אותו עצלן. הוא השתמט מהלימודים, העמיד את סבלנותו של מר ברוק במבחן הקשה ביותר, הרגיז את סבו כשניגן בפסנתר חצי אחר הצהריים, והפחיד את המשרתות עד מוות כשרמז בשובבות שאחד הכלבים שלו משתגע. אחרי ויכוח קולני עם האורוון על הזנחה מדומה של הסוס שלו, השליך את עצמו לערסל כדי לרתוח על טיפשותו של העולם כולו, עד ששלוות היום היפה הרגיעה אותו בעל כורחו. הוא בהה למעלה, אל האפלולית הירוקה של עצי הערמון שמעליו, וחלם כל מיני חלומות. בדיוק כשדמיין את עצמו מיטלטל על פני האוקיינוס במסע מסביב לעולם, צלילי קולות החזירו אותו ליבשה בן רגע. הוא הציץ מבעד לחורי הערסל וראה את בנות מארץ' יוצאות מהבית, כאילו הן יוצאות למסע כלשהו.
"מה בשם העולם הבנות האלה זוממות עכשיו?" חשב לורי, ופקח את עיניו המנומנמות כדי להסתכל היטב, כי במראה של השכנות שלו היה משהו מוזר למדי. כל אחת חבשה כובע גדול ומתנפנף, נשאה על כתפה תיק פשתן חום, והחזיקה מקל ארוך. למג היה כרית, לג'ו ספר, לבת' סל, ולאיימי תיקייה של ציורים. כולן עברו בשקט בגן, יצאו בשער האחורי הקטן, והתחילו לטפס על הגבעה שבין הבית לבין הנהר.
"נו, זה ממש יפה מצדן," אמר לורי לעצמו, "לעשות פיקניק ולא להזמין אותי! הן לא יכולות לשוט בסירה, כי אין להן את המפתח. אולי שכחו אותו. אביא להן אותו ואראה מה קורה."
אף שהיו לו חצי תריסר כובעים, לקח לו זמן מה למצוא אחד מהם. אחר כך היה צריך לחפש את המפתח, שנמצא לבסוף בכיס שלו, כך שהבנות כבר נעלמו לגמרי מן העין כשקפץ מעל הגדר ורץ אחריהן. הוא הלך בדרך הקצרה ביותר אל בית הסירות וחיכה שיופיעו, אבל איש לא בא, ולכן עלה על הגבעה כדי לתצפת. חורשת אורנים כיסתה חלק ממנה, ומלב המקום הירוק הזה עלה צליל ברור יותר מאנחתם הרכה של האורנים או מצרצורם המנומנם של הצרצרים.
"הנה נוף!" חשב לורי, והציץ מבין השיחים. הוא כבר נראה ער לגמרי ובמצב רוח טוב.
זו הייתה תמונה קטנה ויפה למדי. האחיות ישבו יחד בפינה המוצלת, אור וצל ריצדו עליהן, הרוח הריחנית הרימה את שערן וקיררה את לחייהן החמות, וכל תושבי היער הקטנים המשיכו בענייניהם כאילו הבנות אינן זרות אלא חברות ותיקות. מג ישבה על הכרית שלה ותפרה בעדינות בידיה הלבנות, ונראתה רעננה ומתוקה כמו ורד בשמלתה הוורודה בין כל הירוק. בת' מיינה את האצטרובלים שהיו פזורים בשפע מתחת לעץ הצוגה הסמוך, כי היא הכינה מהם דברים יפים. איימי ציירה קבוצת שרכים, וג'ו סרגה תוך כדי שהקריאה בקול. צל חלף על פניו של הנער כשהתבונן בהן. הוא הרגיש שעליו ללכת, כי לא הוזמן, ובכל זאת התמהמה, כי הבית נראה לו בודד מאוד, והחבורה השקטה ביער משכה מאוד את נפשו חסרת המנוחה. הוא עמד דומם כל כך עד שסנאי, שהיה עסוק באיסוף מזון לחורף, רץ במורד אורן ממש לידו, ראה אותו פתאום וקפץ בחזרה למעלה, נוזף בקול צווחני כל כך שבת' הרימה את עיניה. היא הבחינה בפנים המתגעגעות מאחורי עצי הליבנה, ונופפה לו לבוא בחיוך מרגיע.
"אפשר להצטרף, בבקשה? או שאפריע?" שאל, והתקרב לאט.
מג הרימה את גבותיה, אבל ג'ו הזעיפה אליה פנים בהתרסה ואמרה מיד, "ברור שאפשר. היינו צריכות להזמין אותך קודם, רק חשבנו שלא יעניין אותך משחק של בנות כמו זה."
"אני תמיד אוהב את המשחקים שלכן, אבל אם מג לא רוצה בי, אלך."
"אין לי התנגדות, בתנאי שתעשה משהו. כאן אסור להתבטל, זה נגד החוקים," ענתה מג ברצינות, אבל באדיבות.
"תודה רבה. אעשה כל דבר אם רק תתנו לי להישאר קצת, כי שם למטה משעמם כמו במדבר סהרה. לתפור, לקרוא, לאסוף אצטרובלים, לצייר, או הכול בבת אחת? הביאו את הדובים שלכן. אני מוכן." ולורי התיישב בהבעה צייתנית שהיה תענוג לראות.
"תסיים את הסיפור הזה בזמן שאני סורגת את העקב," אמרה ג'ו, והושיטה לו את הספר.
"כן, גברתי," הייתה התשובה הענווה, והוא התחיל לקרוא, ועשה כמיטב יכולתו להוכיח את הכרת התודה שלו על הזכות שהתקבל ל'אגודת הדבורים החרוצות'.
הסיפור לא היה ארוך, וכשהסתיים, העז לשאול כמה שאלות, כפרס על התנהגותו הטובה.
"סלחי לי, גברתי, האם מותר לי לברר אם המוסד המחנך והמקסים הזה הוא חדש?"
"לספר לו?" שאלה מג את אחיותיה.
"הוא יצחק," אמרה איימי באזהרה.
"למי אכפת?" אמרה ג'ו.
"אני חושבת שזה ימצא חן בעיניו," הוסיפה בת'.
"ברור שימצא חן! אני נותן לכן את המילה שלי שלא אצחק. ספרי, ג'ו, ואל תפחדי."
"לפחד ממך, איזה רעיון! טוב, אתה מבין, פעם היינו משחקות ב'מסע הצליין', והמשכנו בזה ברצינות כל החורף והקיץ."
"כן, אני יודע," אמר לורי והנהן בחוכמה.
"מי סיפר לך?" דרשה ג'ו לדעת.
"רוחות."
"לא, אני סיפרתי. רציתי לשעשע אותו ערב אחד כשכולכן לא הייתן בבית, והוא היה די עצוב. וזה באמת מצא חן בעיניו, אז אל תכעסי, ג'ו," אמרה בת' בענווה.
"את לא מסוגלת לשמור סוד. לא נורא, עכשיו זה חוסך טרחה."
"המשיכי, בבקשה," אמר לורי, כשג'ו שקעה בעבודתה ונראתה מעט לא מרוצה.
"אה, היא לא סיפרה לך על התוכנית החדשה שלנו? טוב, השתדלנו לא לבזבז את החופשה. לכל אחת הייתה משימה, והיא עבדה עליה במרץ. החופשה כמעט נגמרה, כל המשימות הושלמו, ואנחנו כל כך שמחות שלא התבטלנו."
"כן, כך הייתי חושב," אמר לורי, ונזכר בצער בימי הבטלה שלו.
"אמא אוהבת שנהיה בחוץ כמה שיותר, אז אנחנו מביאות לכאן את העבודה שלנו ונהנות מאוד. בשביל הכיף אנחנו מביאות את הדברים שלנו בתיקים האלה, חובשות את הכובעים הישנים, נעזרות במקלות כדי לטפס על הגבעה, ומשחקות בצליינים כמו שהיינו עושות לפני שנים. אנחנו קוראות לגבעה הזאת הר התענוגות, כי אפשר לראות ממנה למרחוק את הארץ שבה אנחנו מקוות לחיות יום אחד."
ג'ו הצביעה, ולורי התיישב כדי להסתכל. מבעד לפתח בין העצים אפשר היה לראות מעבר לנהר הרחב והכחול, את האחו שבצדו השני, הרחק מעבר לפרברי העיר הגדולה, עד הגבעות הירוקות שהתרוממו לפגוש את השמיים. השמש הייתה נמוכה, והרקיע זהר בפאר של שקיעה סתווית. עננים של זהב וסגול נחו על ראשי הגבעות, ובאור האדמדם התנשאו גבוה פסגות לבנות־כסופות שזהרו כמו צריחים אווריריים של עיר שמימית כלשהי.
"כמה יפה זה!" אמר לורי בשקט, כי הוא ידע לראות ולהרגיש יופי מכל סוג.
"זה קורה הרבה פעמים, ואנחנו אוהבות להסתכל, כי זה אף פעם לא אותו דבר, אבל תמיד נהדר," ענתה איימי, והלוואי שיכלה לצייר את זה.
"ג'ו מדברת על הארץ שבה אנחנו מקוות לחיות יום אחד. היא מתכוונת לכפר אמיתי, עם חזירים ותרנגולות ואיסוף חציר. זה יהיה נחמד, אבל הלוואי שהארץ היפה שם למעלה הייתה אמיתית, ושנוכל ללכת אליה פעם," אמרה בת' מהורהרת.
"יש ארץ יפה עוד יותר מזאת, ואליה נלך, לימים, כשנהיה טובות מספיק," ענתה מג בקולה המתוק ביותר.
"זה נראה כל כך הרבה זמן לחכות, וכל כך קשה. אני רוצה לעוף משם מיד, כמו שהסנוניות האלה עפות, ולהיכנס בשער הנהדר ההוא."
"את תגיעי לשם, בת', במוקדם או במאוחר, אין מה לדאוג," אמרה ג'ו. "אני זאת שתצטרך להיאבק ולעבוד, לטפס ולחכות, ואולי בסוף בכלל לא להיכנס."
"תהיה לך חברה שלי, אם זה מנחם אותך במשהו. אני אצטרך לנדוד הרבה לפני שאראה את העיר השמימית שלך. אם אגיע באיחור, תגידי עליי מילה טובה, נכון, בת'?"
משהו בפניו של הנער הטריד את חברתו הקטנה, אבל היא אמרה בעליזות, ועיניה השקטות נשואות אל העננים המשתנים, "אם אנשים באמת רוצים ללכת לשם, ובאמת משתדלים כל חייהם, אני חושבת שהם ייכנסו, כי אני לא מאמינה שיש מנעולים על הדלת ההיא או שומרים בשער. אני תמיד מדמיינת שזה כמו בתמונה, שבה הזוהרים מושיטים את ידיהם לקבל את פני כריסטיאן המסכן כשהוא עולה מן הנהר."
"לא היה כיף אם כל הארמונות באוויר שאנחנו בונים היו מתגשמים, ויכולנו לגור בהם?" אמרה ג'ו אחרי שתיקה קצרה.
"בניתי כל כך הרבה שיהיה לי קשה לבחור איזה מהם אני רוצה," אמר לורי, ששכב על גבו וזרק אצטרובלים על הסנאי שהסגיר אותו.
"תצטרך לבחור את האהוב עליך. איזה הוא?" שאלה מג.
"אם אספר את שלי, תספרי את שלך?"
"כן, אם גם הבנות יספרו."
"נספר. עכשיו, לורי."
"אחרי שאראה מן העולם כמה שאני רוצה, הייתי רוצה להשתקע בגרמניה וליהנות ממוזיקה כמה שבא לי. אני אהיה בעצמי מוזיקאי מפורסם, וכל הבריאה תמהר לשמוע אותי. ואף פעם לא יטרידו אותי בענייני כסף או עסקים, אלא אני רק אהנה ואחיה בשביל מה שאני אוהב. זה הארמון האהוב עליי. מה שלך, מג?"
נראה שלמרגרט היה קצת קשה לספר את שלה. היא נופפה שרך מול פניה, כאילו כדי לגרש יתושים מדומים, ואמרה לאט, "הייתי רוצה בית נהדר, מלא בכל מיני דברי מותרות: אוכל טוב, בגדים יפים, רהיטים מהודרים, אנשים נעימים, והמון המון כסף. אני אהיה גבירת הבית ואנהל אותו כרצוני, עם הרבה משרתים, כך שלא אצטרך לעבוד אף לא קצת. כמה הייתי נהנית! כי לא הייתי מתבטלת, אלא עושה טוב, וגורמת לכולם לאהוב אותי מאוד."
"ולא יהיה אדון בארמון שלך באוויר?" שאל לורי בערמומיות.
"אמרתי 'אנשים נעימים', אתה יודע," ומג קשרה בזהירות את נעלה תוך כדי דיבור, כך שאיש לא ראה את פניה.
"למה את לא אומרת שיהיה לך בעל נהדר, חכם וטוב, וכמה ילדים קטנים כמו מלאכים? את יודעת שהארמון שלך לא יהיה מושלם בלעדיהם," אמרה ג'ו הבוטה, שעדיין לא היו לה חלומות רכים כאלה, והיא די בזה לרומנטיקה, חוץ מבספרים.
"בארמון שלך לא יהיה שום דבר חוץ מסוסים, קסתות דיו ורומנים," ענתה מג ברוגז.
"ועוד איך יהיה! תהיה לי אורווה מלאה בסוסים ערביים, חדרים עמוסים בספרים עד התקרה, ואני אכתוב מתוך קסת דיו קסומה, כך שהיצירות שלי יהיו מפורסמות כמו המוזיקה של לורי. אני רוצה לעשות משהו נהדר לפני שאכנס לארמון שלי, משהו הרואי או מופלא שלא יישכח אחרי שאמות. אני לא יודעת מה, אבל אני מחכה לו בדריכות, ומתכוונת להדהים את כולכם יום אחד. אני חושבת שאכתוב ספרים, ואתעשר ואתפרסם. זה יתאים לי, אז זה החלום האהוב עליי."
"החלום שלי הוא להישאר בבית, בטוחה, עם אבא ואמא, ולעזור לטפל במשפחה," אמרה בת' בשביעות רצון.
"את לא משתוקקת לשום דבר אחר?" שאל לורי.
"מאז שקיבלתי את הפסנתר הקטן שלי, אני מרוצה לגמרי. אני רק מאחלת שכולנו נהיה בריאים ונהיה ביחד, שום דבר אחר."
"יש לי המון המון משאלות, אבל האהובה עליי היא להיות אמנית, ולנסוע לרומא, ולצייר ציורים מצוינים, ולהיות האמנית הטובה ביותר בעולם כולו," הייתה המשאלה הצנועה של איימי.
"אנחנו חבורה שאפתנית, לא? כל אחד מאיתנו, חוץ מבת', רוצה להיות עשיר ומפורסם ומפואר מכל הבחינות. אני באמת תוהה אם מישהו מאיתנו ישיג אי פעם את משאלותיו," אמר לורי, ולעס עשב כמו עגל מהורהר.
"יש לי את המפתח לארמון שלי באוויר, אבל אם אצליח לפתוח את הדלת, את זה עוד נראה," העירה ג'ו במסתוריות.
"יש לי את המפתח לשלי, אבל אסור לי לנסות אותו. לעזאזל הקולג'!" מלמל לורי באנחה חסרת סבלנות.
"הנה שלי!" ואיימי נופפה בעיפרון שלה.
"לי אין שום מפתח," אמרה מג בעצב.
"דווקא יש לך," אמר לורי מיד.
"איפה?"
"בפנים שלך."
"שטויות, זה לא מועיל בכלום."
"חכי ותראי אם זה לא יביא לך משהו ששווה להשיג," ענה הנער, וצחק למחשבה על סוד קטן ומקסים שדימה שהוא יודע.
מג הסמיקה מאחורי השרך, אבל לא שאלה שום שאלה, והביטה אל מעבר לנהר באותה הבעה מצפה שהייתה על פניו של מר ברוק כשסיפר את הסיפור על האביר.
"אם כולנו נהיה בחיים בעוד עשר שנים, בואו ניפגש ונראה כמה מאיתנו השיגו את משאלותיהם, או כמה התקרבנו אליהן מאשר עכשיו," אמרה ג'ו, שתמיד הייתה לה תוכנית מוכנה.
"אלוהים ישמור! כמה אהיה זקנה, עשרים ושבע!" קראה מג, שהרגישה כבר מבוגרת, כי זה עתה מלאו לה שבע עשרה.
"אתה ואני נהיה בני עשרים ושש, טדי, בת' בת עשרים וארבע, ואיימי בת עשרים ושתיים. איזו חבורה נכבדה!" אמרה ג'ו.
"אני מקווה שעד אז אעשה משהו שאוכל להתגאות בו, אבל אני כזה עצלן, אני חושש שאתבטל, ג'ו."
"אתה צריך מטרה, אמא אומרת, וכשתמצא אותה, היא בטוחה שתעבוד נהדר."
"היא אומרת את זה? חי יופיטר, אעבוד, אם רק תהיה לי ההזדמנות!" קרא לורי, והתיישב בפרץ מרץ פתאומי. "אני צריך להסתפק בכך שאני משמח את סבא, ואני באמת משתדל, אבל זה הולך נגד הטבע שלי, אתן מבינות, וקשה לי. הוא רוצה שאהיה סוחר עם הודו, כמו שהוא היה, ואני מעדיף שיירו בי. אני שונא תה ומשי ותבלינים וכל סוג של זבל שהספינות הישנות שלו מביאות, ולא אכפת לי כמה מהר הן ישקעו לקרקעית כשהן יהיו שלי. זה שאני הולך לקולג' צריך לספק אותו, כי אם אתן לו ארבע שנים, הוא צריך לשחרר אותי מהעסק. אבל הוא עקשן, ואני חייב לעשות בדיוק כמו שהוא עשה, אלא אם כן אתנתק ואעשה מה שאני רוצה, כמו שאבא שלי עשה. אילו היה נשאר מישהו אחר לגור עם האדון הזקן, הייתי עושה את זה מחר."
לורי דיבר בהתרגשות, ונראה מוכן להוציא את האיום שלו לפועל בהתגרות הקלה ביותר, כי הוא גדל מהר מאוד, ולמרות דרכיו העצלות, הייתה בו שנאתו של בחור צעיר לשעבוד, וכמיהתו חסרת המנוחה של בחור צעיר לנסות את העולם בעצמו.
"אני ממליצה לך להפליג באחת הספינות שלך, ולא לחזור הביתה עד שתנסה את הדרך שלך," אמרה ג'ו. דמיונה הוצת מהמחשבה על מעשה נועז כל כך, ואהדתה התעוררה בגלל מה שהיא קראה לו 'העוולות שנעשו לטדי'.
"זה לא בסדר, ג'ו. אסור לך לדבר כך, ולורי לא צריך לקבל את העצה הרעה שלך. אתה צריך לעשות בדיוק מה שסבא שלך רוצה, ילד יקר," אמרה מג בטון האימהי ביותר שלה. "תעשה כמיטב יכולתך בקולג', וכשהוא יראה שאתה משתדל לרצות אותו, אני בטוחה שהוא לא יהיה קשה או לא הוגן כלפיך. כמו שאמרת, אין אף אחד אחר שיישאר איתו ויאהב אותו, ולעולם לא תסלח לעצמך אם תעזוב אותו בלי רשותו. אל תהיה עצוב ואל תתמרמר, אלא עשה את חובתך ותקבל את שכרך, כמו מר ברוק הטוב, שמכבדים ואוהבים אותו."
"מה את יודעת עליו?" שאל לורי. הוא היה אסיר תודה על העצה הטובה, אבל לא אהב את ההטפה, ושמח להסיט את השיחה מעצמו אחרי ההתפרצות הלא רגילה שלו.
"רק מה שסבא שלך סיפר לנו עליו. איך הוא טיפל היטב באמא שלו עד שמתה, ולא הסכים לנסוע לחוץ לארץ כמורה פרטי של מישהו נחמד, כי לא רצה לעזוב אותה. ואיך הוא מפרנס עכשיו אישה זקנה שטיפלה באמא שלו, ואף פעם לא מספר על זה לאף אחד, אלא פשוט נדיב וסבלני וטוב ככל שאפשר."
"הוא באמת כזה, הבחור הזקן והיקר!" אמר לורי בחום, כשמג עצרה, סמוקה ונלהבת מהסיפור שלה. "זה כל כך אופייני לסבא, לברר הכול עליו בלי שהוא יידע, ולספר לאחרים על כל הטוב שבו, כדי שיחבבו אותו. ברוק לא הצליח להבין למה אמא שלכן הייתה כל כך נחמדה אליו, הזמינה אותו אליכן איתי והתייחסה אליו בדרך הידידותית והיפה שלה. הוא חשב שהיא פשוט מושלמת, ודיבר על זה ימים על ימים, והמשיך לדבר על כולכן בהתלהבות בוערת. אם אי פעם אשיג את משאלתי, תראו מה אעשה בשביל ברוק."
"תתחיל לעשות משהו כבר עכשיו, בכך שתפסיק למרר לו את החיים," אמרה מג בחדות.
"איך את יודעת שאני ממרר, עלמתי?"
"אני תמיד יכולה לדעת לפי הפנים שלו כשהוא הולך. אם היית טוב, הוא נראה מרוצה והולך בצעדים נמרצים. אם מיררת לו את החיים, הוא רציני והולך לאט, כאילו הוא רוצה לחזור ולעשות את העבודה שלו טוב יותר."
"נו, זה כבר משהו! אז אתן מנהלות רישום של הציונים הטובים והרעים שלי לפי הפנים של ברוק, כן? אני רואה אותו משתחווה ומחייך כשהוא עובר ליד החלון שלכן, אבל לא ידעתי שהקמתן טלגרף."
"לא הקמנו. אל תכעס, ואוי, אל תספר לו שאמרתי משהו! זה היה רק כדי להראות שאכפת לי איך אתה מתקדם, ומה שנאמר כאן נאמר בסוד, אתה יודע," קראה מג, מבוהלת מאוד מהמחשבה על מה שעלול לצאת מהדיבור הפזיז שלה.
"אני לא מלשין," ענה לורי באוויר 'הנעלה והמתנשא' שלו, כפי שג'ו קראה להבעה מסוימת שהייתה עולה לפעמים על פניו. "רק שאם ברוק עומד להיות מדחום, אני צריך לדאוג שיהיה לו מזג אוויר נאה לדווח עליו."
"בבקשה אל תיעלב. לא התכוונתי להטיף או להלשין או להיות טיפשה. רק חשבתי שג'ו מעודדת בך רגש שתצטער עליו לימים. אתה כל כך טוב אלינו, שאנחנו מרגישות כאילו אתה אח שלנו ואומרות בדיוק מה שאנחנו חושבות. סלח לי, התכוונתי לטובה." ומג הושיטה את ידה בתנועה שהייתה גם חיבה וגם ביישנות.
לורי התבייש בעלבון הרגעי שלו, לחץ את היד הקטנה והטובה, ואמר בגילוי לב, "אני זה שצריך לבקש סליחה. אני רגזן, והייתי במצב רוח רע כל היום. אני אוהב שאת אומרת לי מה הם הפגמים שלי ומתנהגת כמו אחות, אז אל תשימי לב אם אני רוטן לפעמים. אני מודה לך בכל זאת."
כדי להראות שאינו נעלב, השתדל להיות נעים ככל האפשר. הוא ליפף חוטי כותנה בשביל מג, דקלם שירה כדי לשמח את ג'ו, הפיל אצטרובלים מהעצים בשביל בת', ועזר לאיימי עם השרכים שלה, והוכיח שהוא ראוי להשתייך ל'אגודת הדבורים החרוצות'. באמצע ויכוח ער על הרגלי הבית של צבים (אחד מהיצורים החביבים האלה טייל אליהם מן הנהר), צליל חלש של פעמון הודיע להם שהאנה שמה את התה 'לחלוט', ושיש להם בדיוק מספיק זמן להגיע הביתה לארוחת הערב.
"אפשר לבוא שוב?" שאל לורי.
"כן, אם תהיה טוב ותאהב את הספר שלך, כמו שאומרים לילדים בספר הלימוד," אמרה מג בחיוך.
"אשתדל."
"אז אתה יכול לבוא, ואני אלמד אותך לסרוג כמו שהסקוטים סורגים. יש עכשיו ביקוש לגרביים," הוסיפה ג'ו, ונופפה בגרב שלה כמו בדגל צמר כחול וגדול כשנפרדו ליד השער.
באותו לילה, כשבת' ניגנה למר לורנס בדמדומים, עמד לורי בצל הווילון והקשיב לדוד הקטן, שהמוזיקה הפשוטה שלו תמיד הרגיעה את רוחו הקודרת. הוא התבונן באיש הזקן, שישב וראשו האפור נתמך בידו, וחשב מחשבות רכות על הילדה המתה שאהב כל כך. כשנזכר בשיחה של אחר הצהריים, אמר הנער לעצמו, בהחלטה להקריב את הקורבן בשמחה, "אוותר על הארמון שלי, ואשאר עם האדון הזקן היקר כל עוד הוא צריך אותי, כי אני כל מה שיש לו."