ג'ו הייתה עסוקה מאוד בעליית הגג, כי ימי אוקטובר התחילו להתקרר, ושעות אחר הצהריים היו קצרות. במשך שעתיים־שלוש נחה השמש בחום בחלון הגבוה, והאירה את ג'ו שישבה על הספה הישנה וכתבה במרץ, כשהדפים שלה פרושים לפניה על ארגז. בינתיים טייל סקראבל, החולדה המחמד, על הקורות שמעליה, ואיתו בנו הבכור, בחור צעיר ונאה שהיה כנראה גאה מאוד בשפם שלו. ג'ו, שקועה לגמרי בעבודתה, שרבטה עוד ועוד עד שהדף האחרון התמלא. אז חתמה את שמה בסלסול, זרקה את העט וקראה...
"הנה, עשיתי כמיטב יכולתי! אם זה לא יתאים, אצטרך לחכות עד שאוכל לעשות טוב יותר."
היא נשענה לאחור על הספה וקראה את כתב היד בעיון מתחילתו ועד סופו. פה ושם הוסיפה קווים מפרידים, ושתלה הרבה סימני קריאה שנראו כמו בלונים קטנים. אחר כך קשרה אותו בסרט אדום ומהודר, וישבה רגע והביטה בו בהבעה רצינית ומתגעגעת, שהראתה בבירור כמה ברצינות עבדה עליו. השולחן של ג'ו כאן למעלה היה תנור צלייה ישן מפח שהיה תלוי על הקיר. בתוכו שמרה את הדפים שלה וכמה ספרים, סגורים היטב מפני סקראבל. גם לו הייתה נטייה ספרותית, והוא אהב להפוך כל ספר שהושאר בדרכו לספרייה מסתובבת, בכך שאכל את הדפים. מתוך מכל הפח הזה הוציאה ג'ו כתב יד נוסף, הכניסה את שניהם לכיס שלה, והתגנבה בשקט למטה, והשאירה את חבריה לכרסם את העטים שלה ולטעום מהדיו שלה.
היא חבשה את הכובע ולבשה את הז'קט בלי להשמיע קול, ככל האפשר. אחר כך ניגשה לחלון של המבואה האחורית, יצאה ממנו אל גג של מרפסת נמוכה, השתלשלה ממנו אל המדרון המכוסה דשא, והלכה בדרך עוקפת אל הכביש. כשהגיעה לשם, התעשתה, עצרה אומניבוס שעבר, ונסעה העירה, עליזה ומסתורית מאוד למראה.
אילו מישהו היה מתבונן בה, היה חושב שתנועותיה מוזרות ביותר. כשירדה מהאומניבוס, יצאה לדרך בצעדים מהירים מאוד עד שהגיעה למספר מסוים ברחוב הומה מסוים. אחרי שמצאה את המקום בקושי מה, נכנסה לפתח, הביטה במעלה המדרגות המלוכלכות, ואחרי שעמדה בלי לזוז רגע אחד, צללה פתאום בחזרה לרחוב והלכה משם במהירות שבה באה. את התמרון הזה חזרה ועשתה כמה פעמים, לשעשועו הרב של צעיר שחור עיניים שהתרווח בחלון של בניין ממול. כשחזרה בפעם השלישית, ניערה ג'ו את עצמה, משכה את הכובע על עיניה ועלתה במדרגות, ונראתה כאילו היא עומדת לעקור את כל שיניה.
בין השלטים שקישטו את הכניסה היה גם שלט של רופא שיניים. הצעיר בהה רגע בזוג הלסתות המלאכותיות שנפתחו ונסגרו לאט כדי למשוך תשומת לב למערכת שיניים נאה, ואז לבש את מעילו, לקח את כובעו, וירד והתמקם בפתח שממול. הוא אמר בחיוך ובצמרמורת, "זה כל כך אופייני לה לבוא לבד, אבל אם יהיה לה קשה, היא תצטרך מישהו שיעזור לה להגיע הביתה."
כעבור עשר דקות ירדה ג'ו בריצה במדרגות, ופניה אדומות מאוד. היא נראתה כמו מי שזה עתה עבר ניסיון קשה כלשהו. כשראתה את הצעיר, היא נראתה כל דבר חוץ ממרוצה, ועברה על פניו בהנהון. אבל הוא הלך אחריה ושאל באהדה, "היה לך קשה?"
"לא כל כך."
"גמרת מהר."
"כן, תודה לאל!"
"למה הלכת לבד?"
"לא רציתי שמישהו יידע."
"את הבחור הכי מוזר שראיתי בחיים. כמה עקרו לך?"
ג'ו הביטה בחברה כאילו לא הבינה אותו, ואז התחילה לצחוק כאילו משהו שעשע אותה מאוד.
"יש שניים שאני רוצה שייצאו, אבל אני צריכה לחכות שבוע."
"על מה את צוחקת? את זוממת איזו שובבות, ג'ו," אמר לורי, מבולבל.
"גם אתה. מה עשית, אדוני, שם למעלה באולם הביליארד ההוא?"
"במחילה, גברתי, זה לא היה אולם ביליארד, אלא אולם התעמלות, ולקחתי שיעור בסיוף."
"אני שמחה לשמוע."
"למה?"
"אתה יכול ללמד אותי, ואז כשנציג את 'המלט', תוכל להיות לארטס, ונעשה מסצנת הסיוף משהו נהדר."
לורי פרץ בצחוק נערי ולבבי, שגרם לכמה עוברים ושבים לחייך בעל כורחם.
"אלמד אותך בין אם נציג את 'המלט' ובין אם לא. זה כיף גדול, וזה ייישר לך את הגב מצוין. אבל אני לא מאמין שזאת הייתה הסיבה היחידה שאמרת 'אני שמחה' בצורה כל כך החלטית, נכון?"
"לא, שמחתי שלא היית באולם הביליארד, כי אני מקווה שאתה אף פעם לא הולך למקומות כאלה. אתה הולך?"
"לא לעתים קרובות."
"הלוואי שלא היית הולך."
"אין בזה שום נזק, ג'ו. יש לי ביליארד בבית, אבל אין בזה כיף בלי שחקנים טובים, אז מכיוון שאני אוהב את המשחק, אני בא לפעמים ומשחק עם נד מופט או עם כמה מהבחורים האחרים."
"אוי ואבוי, אני כל כך מצטערת, כי אתה תתחיל לאהוב את זה יותר ויותר, ותבזבז זמן וכסף, ותהיה כמו הבנים הנוראים האלה. כל כך קיוויתי שתישאר הגון ותהיה לשמחת חבריך," אמרה ג'ו, ונענעה בראשה.
"בחור לא יכול ליהנות קצת משעשוע תמים מדי פעם בלי לאבד את ההגינות שלו?" שאל לורי, ונראה נעלב.
"זה תלוי איך ואיפה הוא נהנה. אני לא אוהבת את נד ואת החבורה שלו, והלוואי שהיית מתרחק ממנה. אמא לא מרשה לו לבוא אלינו הביתה, אף שהוא רוצה לבוא. ואם תהיה כמוהו, היא לא תסכים שנשתובב ביחד כמו שאנחנו משתובבים עכשיו."
"היא לא תסכים?" שאל לורי בדאגה.
"לא, היא לא סובלת צעירים גנדרנים, והיא הייתה סוגרת את כולנו בקופסאות כובעים ובלבד שלא נתחבר איתם."
"נו, היא לא צריכה להוציא את קופסאות הכובעים שלה עדיין. אני לא גנדרן ולא מתכוון להיות, אבל אני כן אוהב תעלולים תמימים מדי פעם, ואת לא?"
"כן, לאף אחד לא אכפת מהם, אז תשתובב כמה שתרצה, אבל אל תשתולל, טוב? אחרת זה יהיה הסוף של כל הזמנים הטובים שלנו."
"אהיה קדוש מזוקק פעמיים."
"אני לא סובלת קדושים. רק תהיה בחור פשוט, ישר והגון, ואנחנו לעולם לא ננטוש אותך. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם היית מתנהג כמו הבן של מר קינג. היה לו הרבה כסף, אבל הוא לא ידע איך להוציא אותו. הוא השתכר והימר וברח מהבית, ואני חושבת שגם זייף את החתימה של אבא שלו, ובקיצור היה נורא."
"את חושבת שסביר שאעשה אותו דבר? תודה רבה."
"לא, אני לא חושבת. אוי, ממש לא! אבל אני שומעת אנשים מדברים על כך שכסף הוא פיתוי כל כך גדול, ולפעמים אני מאחלת שהיית עני. אז לא הייתי דואגת."
"את דואגת לי, ג'ו?"
"קצת, כשאתה נראה קודר ולא מרוצה, כמו שאתה נראה לפעמים. יש לך רצון כל כך חזק, שאם פעם תתחיל ללכת בדרך הלא נכונה, אני חוששת שיהיה קשה לעצור אותך."
לורי הלך בשתיקה כמה דקות, וג'ו התבוננה בו והצטערה שלא שתקה, כי עיניו נראו כועסות, אף ששפתיו חייכו כאילו לעג לאזהרות שלה.
"את מתכוונת לשאת נאומים כל הדרך הביתה?" שאל לבסוף.
"ברור שלא. למה?"
"כי אם כן, אסע באוטובוס. אם לא, הייתי רוצה ללכת איתך ולספר לך משהו מעניין מאוד."
"לא אטיף יותר, ואשמח מאוד מאוד לשמוע את החדשות."
"טוב מאוד, אז בואי. זה סוד, ואם אספר לך, את צריכה לספר לי את שלך."
"אין לי שום סוד," התחילה ג'ו, אבל עצרה פתאום, כשנזכרה שיש לה.
"את יודעת שיש לך. את לא מסוגלת להסתיר שום דבר, אז קדימה, תודי, אחרת לא אספר," קרא לורי.
"הסוד שלך נחמד?"
"אוי, ועוד איך! כולו על אנשים שאת מכירה, וכל כך משעשע! את צריכה לשמוע אותו, ואני מת לספר אותו כבר הרבה זמן. קדימה, תתחילי את."
"לא תגיד על זה כלום בבית, נכון?"
"אף מילה."
"ולא תקניט אותי כשנהיה לבד?"
"אני אף פעם לא מקניט."
"כן, אתה כן. אתה משיג מאנשים כל מה שאתה רוצה. אני לא יודעת איך אתה עושה את זה, אבל אתה חנפן מלידה."
"תודה. קדימה, ירי."
"טוב, השארתי שני סיפורים אצל איש עיתון, והוא ייתן לי תשובה בשבוע הבא," לחשה ג'ו באוזנו של איש סודה.
"הידד למיס מארץ', הסופרת האמריקאית המהוללת!" קרא לורי, זרק את הכובע שלו לאוויר ותפס אותו שוב, לשמחתם הגדולה של שני ברווזים, ארבעה חתולים, חמש תרנגולות וחצי תריסר ילדים אירים, כי הם כבר יצאו מהעיר.
"שקט! זה כנראה לא ייצא מזה כלום, אבל לא יכולתי לנוח עד שניסיתי, ולא אמרתי על זה כלום כי לא רציתי שמישהו אחר יתאכזב."
"זה לא ייכשל. הרי, ג'ו, הסיפורים שלך הם יצירות של שייקספיר לעומת חצי מהזבל שמתפרסם כל יום. לא יהיה כיף לראות אותם בדפוס, ולא נהיה גאים בסופרת שלנו?"
עיניה של ג'ו נצצו, כי תמיד נעים כשמאמינים בך, ושבח של חבר תמיד מתוק יותר מתריסר שבחים בעיתונים.
"איפה הסוד שלך? שחק בהגינות, טדי, אחרת לעולם לא אאמין לך שוב," אמרה, וניסתה לכבות את התקוות הזוהרות שהתלקחו בה ממילת עידוד אחת.
"אולי אסתבך בגלל שאספר, אבל לא הבטחתי שלא אספר, אז אספר. אני אף פעם לא רגוע עד שאני מספר לך כל פיסת חדשות עסיסית שאני שומע. אני יודע איפה הכפפה של מג."
"זה הכול?" אמרה ג'ו, מאוכזבת, כשלורי הנהן ועיניו נצצו בפנים מלאות ידיעה מסתורית.
"זה מספיק לבינתיים, כמו שתסכימי כשאספר לך איפה היא."
"אז ספר."
לורי התכופף ולחש שלוש מילים באוזנה של ג'ו, ואלה חוללו בה שינוי משעשע. היא עמדה ובהתה בו רגע, מופתעת וממורמרת גם יחד, ואז המשיכה ללכת ואמרה בחדות, "איך אתה יודע?"
"ראיתי."
"איפה?"
"בכיס."
"כל הזמן הזה?"
"כן, זה לא רומנטי?"
"לא, זה נורא."
"זה לא מוצא חן בעינייך?"
"ברור שלא. זה מגוחך, לא ירשו את זה. רחמים! מה מג הייתה אומרת?"
"אסור לך לספר לאף אחד. תזכרי את זה."
"לא הבטחתי."
"זה היה מובן מאליו, וסמכתי עלייך."
"טוב, לא אספר לבינתיים, בכל אופן, אבל זה מגעיל אותי, והלוואי שלא היית מספר לי."
"חשבתי שתשמחי."
"מהרעיון שמישהו יבוא לקחת את מג? לא, תודה."
"תרגישי יותר טוב עם זה כשמישהו יבוא לקחת אותך."
"הייתי רוצה לראות מישהו מנסה," קראה ג'ו בזעם.
"גם אני!" ולורי צחקק למחשבה.
"אני לא חושבת שסודות מתאימים לי. אני מרגישה מבולבלת לגמרי מאז שסיפרת לי את זה," אמרה ג'ו, די בכפיות טובה.
"תתחרי איתי בריצה במורד הגבעה הזאת, ותרגישי בסדר," הציע לורי.
איש לא נראה באופק, הדרך החלקה השתפלה לפניה בהזמנה, וג'ו לא יכלה לעמוד בפיתוי. היא זינקה קדימה, ועד מהרה השאירה מאחוריה את הכובע ואת המסרק, ופיזרה סיכות שיער תוך כדי ריצה. לורי הגיע ראשון אל היעד, והיה מרוצה מאוד מהצלחת הטיפול שלו, כי האטלנטה שלו הגיעה מתנשפת, שערה מתנופף, עיניה בורקות, לחייה סמוקות, ושום סימן של אי שביעות רצון על פניה.
"הלוואי שהייתי סוס, אז הייתי יכולה לרוץ קילומטרים באוויר הנהדר הזה בלי לאבד את הנשימה. זה היה מצוין, אבל תראה איך אני נראית בגלל זה. לך, תאסוף את הדברים שלי, כמו המלאך שאתה," אמרה ג'ו, וצנחה מתחת לעץ אדר שריפד את המדרון בעלים ארגמניים.
לורי הלך בנחת להחזיר את הרכוש האבוד, וג'ו אספה את צמותיה, בתקווה שאיש לא יעבור עד שתסתדר. אבל מישהו כן עבר, ומי זה היה אם לא מג, שנראתה כמו גברת אמיתית בבגדי החג והטקס שלה, כי היא הייתה בביקורים.
"מה בשם העולם את עושה כאן?" שאלה, והביטה באחותה הפרועה בהפתעה של אישה מחונכת היטב.
"אוספת עלים," ענתה ג'ו בענווה, ומיינה את חופן העלים הוורודים שזה עתה אספה.
"וסיכות שיער," הוסיף לורי, וזרק חצי תריסר מהן לחיקה של ג'ו. "הן גדלות על הדרך הזאת, מג, וגם מסרקים וכובעי קש חומים."
"רצת, ג'ו. איך יכולת? מתי תפסיקי עם המשובות האלה?" אמרה מג בנזיפה, ויישרה את השרוולים שלה והחליקה את שערה, שהרוח הרשתה לעצמה לשחק בו.
"לעולם לא, עד שאהיה זקנה ונוקשה ואצטרך להשתמש בקב. אל תנסי לגרום לי להתבגר לפני הזמן, מג. קשה מספיק שאת משתנה ככה פתאום. תני לי להיות ילדה קטנה כמה שאפשר."
תוך כדי דיבור התכופפה ג'ו אל העלים כדי להסתיר את רעד שפתיה, כי לאחרונה הרגישה שמרגרט הופכת במהירות לאישה, והסוד של לורי גרם לה לפחד מהפרידה שבוודאי תבוא מתישהו, ועכשיו נראתה קרובה מאוד. הוא ראה את המצוקה בפניה והסיח ממנה את תשומת לבה של מג, כששאל מהר, "אצל מי ביקרת, כל כך מהודרת?"
"אצל משפחת גרדינר, וסאלי סיפרה לי הכול על החתונה של בל מופט. היא הייתה נהדרת, והם נסעו לבלות את החורף בפריז. רק תחשבו כמה זה בטח נפלא!"
"את מקנאה בה, מג?" אמר לורי.
"אני חוששת שכן."
"אני שמחה לשמוע!" מלמלה ג'ו, וקשרה את הכובע שלה בתנועה חדה.
"למה?" שאלה מג, מופתעת.
"כי אם אכפת לך כל כך מעושר, לעולם לא תלכי ותתחתני עם גבר עני," אמרה ג'ו, והזעיפה פנים אל לורי, שהזהיר אותה בלי מילים להיזהר במה שהיא אומרת.
"אני לעולם לא 'אלך ואתחתן' עם אף אחד," העירה מג, והמשיכה ללכת בכבוד רב, והאחרים הלכו אחריה, צוחקים, לוחשים, מקפיצים אבנים, ו'מתנהגים כמו ילדים', כפי שמג אמרה לעצמה. אבל ייתכן שהייתה מתפתה להצטרף אליהם, אילולא לבשה את השמלה הכי טובה שלה.
במשך שבוע או שבועיים התנהגה ג'ו באופן כה משונה, שאחיותיה היו מבולבלות לגמרי. היא מיהרה אל הדלת בכל פעם שהדוור צלצל, הייתה גסה כלפי מר ברוק בכל פעם שנפגשו, ישבה והביטה במג בפנים אומללות, ומדי פעם קפצה ממקומה כדי לטלטל אותה ואחר כך לנשק אותה באופן מסתורי מאוד. היא ולורי כל הזמן עשו סימנים זה לזה ודיברו על 'נשרים פרושי כנפיים', עד שהבנות הכריזו ששניהם יצאו מדעתם. בשבת השנייה אחרי שג'ו יצאה מהחלון, ישבה מג ותפרה ליד החלון שלה, ונחרדה למראה לורי רודף אחרי ג'ו בכל הגן ולבסוף תופס אותה בסוכה של איימי. מה קרה שם מג לא יכלה לראות, אבל נשמעו צווחות צחוק, ואחריהן מלמול קולות ורשרוש גדול של עיתונים.
"מה נעשה עם הילדה הזאת? היא בחיים לא תתנהג כמו גברת צעירה," נאנחה מג, כשצפתה במרוץ בפנים מסתייגות.
"אני מקווה שלא. היא כל כך מצחיקה ויקרה כמו שהיא," אמרה בת', שמעולם לא הסגירה שנפגעה קצת מכך שלג'ו יש סודות עם מישהו אחר ולא איתה.
"זה מאוד מעייף, אבל לעולם לא נצליח לעשות אותה 'קומי לה פו'," הוסיפה איימי, שישבה ותפרה לעצמה סלסולים חדשים, ותלתליה אסופים בצורה הולמת מאוד. שני הדברים הנעימים האלה גרמו לה להרגיש אלגנטית וגברתית יותר מהרגיל.
כעבור כמה דקות פרצה ג'ו פנימה, נשכבה על הספה והעמידה פנים שהיא קוראת.
"יש לך שם משהו מעניין?" שאלה מג בהתנשאות.
"שום דבר חוץ מסיפור. לא שווה הרבה, אני מניחה," ענתה ג'ו, והקפידה להסתיר את שם העיתון.
"כדאי שתקריאי אותו בקול. זה ישעשע אותנו וימנע ממך לעשות שטויות," אמרה איימי בטון המבוגר ביותר שלה.
"מה השם?" שאלה בת', ותהתה למה ג'ו מסתתרת מאחורי הגיליון.
"הציירים היריבים."
"זה נשמע טוב. תקריאי," אמרה מג.
ב"אהם!" רם ובנשימה ארוכה, התחילה ג'ו לקרוא מהר מאוד. הבנות הקשיבו בעניין, כי הסיפור היה רומנטי ודי עצוב, שכן רוב הדמויות מתו בסוף. "אני אוהבת את החלק על התמונה הנהדרת," הייתה הערת השבח של איימי, כשג'ו עצרה.
"אני מעדיפה את החלק של האהבים. ויולה ואנג'לו הם שניים מהשמות האהובים עלינו, זה לא מוזר?" אמרה מג, ומחתה את עיניה, כי החלק של האהבים היה טרגי.
"מי כתב את זה?" שאלה בת', שהצליחה להציץ בפניה של ג'ו.
הקוראת התיישבה פתאום, השליכה הצידה את העיתון, וחשפה פנים סמוקות. בתערובת משעשעת של חגיגיות והתרגשות ענתה בקול רם, "אחותכן."
"את?" קראה מג, והפילה את עבודתה.
"זה טוב מאוד," אמרה איימי בנימה של מבקרת.
"ידעתי! ידעתי! אוי, ג'ו שלי, אני כל כך גאה!" ובת' רצה לחבק את אחותה ולשמוח בהצלחה הנהדרת הזאת.
אוי, כמה כולן שמחו, באמת! איך מג לא האמינה עד שראתה את המילים "מיס ג'וזפין מארץ'" מודפסות ממש בעיתון. באיזו אדיבות ביקרה איימי את החלקים האמנותיים של הסיפור, והציעה רעיונות להמשך, שלמרבה הצער לא ניתן היה לבצע, כי הגיבור והגיבורה מתו. איך בת' התרגשה, וקיפצה ושרה מרוב שמחה. איך האנה נכנסה וקראה, "רחמים עלינו, בחיים לא ראיתי דבר כזה!" בתדהמה גדולה מ'מעשיה של ג'ו הזאת'. כמה גאה הייתה גברת מארץ' כשנודע לה. איך ג'ו צחקה, ודמעות בעיניה, כשהכריזה שכבר עדיף שתהיה טווס וזהו, ואיך אפשר היה לומר שה'נשר הפרוש' מנפנף בכנפיו בניצחון מעל בית מארץ', כשהעיתון עבר מיד ליד.
"ספרי לנו על זה." "מתי זה הגיע?" "כמה קיבלת על זה?" "מה אבא יגיד?" "לורי לא יצחק?" קראו בני המשפחה בנשימה אחת כשהתקבצו סביב ג'ו, כי האנשים הטיפשים והאוהבים האלה עשו חגיגה מכל שמחה ביתית קטנה.
"תפסיקו לפטפט, בנות, ואספר לכן הכול," אמרה ג'ו, ותהתה אם מיס ברני הרגישה מרוממת יותר בגלל ה'אוולינה' שלה ממה שהיא הרגישה בגלל ה'ציירים היריבים' שלה. אחרי שסיפרה מה עשתה עם הסיפורים שלה, הוסיפה ג'ו, "וכשהלכתי לקבל את התשובה, האיש אמר ששניהם מצאו חן בעיניו, אבל שהוא לא משלם למתחילים, רק נותן להם להתפרסם בעיתון שלו, וכותב על הסיפורים. הוא אמר שזה אימון טוב, וכשהמתחילים משתפרים, כל אחד ישלם להם. אז נתתי לו את שני הסיפורים, והיום שלחו לי את זה, ולורי תפס אותי עם זה והתעקש לראות, אז נתתי לו. והוא אמר שזה טוב, ואני אכתוב עוד, והוא ידאג שעל הבא ישלמו, ואני כל כך מאושרת, כי עם הזמן אולי אוכל לפרנס את עצמי ולעזור לבנות."
כאן נגמרה לג'ו הנשימה. היא עטפה את ראשה בעיתון והרטיבה את הסיפור הקטן שלה בכמה דמעות טבעיות, כי להיות עצמאית ולזכות בשבחים של האנשים שהיא אוהבת היו המשאלות היקרות ביותר של לבה, ונראה שזה הצעד הראשון לקראת הסוף המאושר הזה.