"נובמבר הוא החודש הכי לא נעים בכל השנה," אמרה מרגרט, כשעמדה ליד החלון אחר צהריים אפור אחד והביטה החוצה אל הגן שהכפור צרב.
"זאת הסיבה שנולדתי בו," העירה ג'ו מהורהרת, בלי לדעת כלל על כתם הדיו שעל אפה.
"אם עכשיו יקרה משהו נעים מאוד, נחשוב שזה חודש נפלא," אמרה בת', שראתה כל דבר באופטימיות, אפילו את נובמבר.
"אולי, אבל במשפחה הזאת אף פעם לא קורה שום דבר נעים," אמרה מג, שהייתה במצב רוח רע. "אנחנו מתבוססות יום אחרי יום, בלי שום שינוי, ועם מעט מאוד כיף. כאילו אנחנו דורכות במקום בגלגל טחנה."
"רחמים, כמה אנחנו מדוכדכות!" קראה ג'ו. "אני לא מתפלאת כל כך, מסכנה שלי, כי את רואה בנות אחרות נהנות להפליא, בזמן שאת עובדת קשה, עובדת קשה, שנה אחרי שנה. אוי, כמה הייתי רוצה לסדר לך את העניינים כמו שאני מסדרת לגיבורות שלי! את כבר יפה מספיק וטובה מספיק, אז הייתי גורמת לאיזה קרוב משפחה עשיר להוריש לך הון בלי שציפית. ואז היית יוצאת לעולם כיורשת מבריקה, בזה לכל מי שהתייחס אלייך בזלזול, נוסעת לחוץ לארץ, וחוזרת הביתה בתור הליידי משהו, בזוהר של פאר ואלגנטיות."
"בימינו לא מורישים לאנשים הון בצורה כזאת. גברים צריכים לעבוד, ונשים מתחתנות בשביל כסף. זה עולם לא צודק באופן נורא," אמרה מג במרירות.
"ג'ו ואני נעשה הון בשביל כולכן. רק חכו עשר שנים, ותראו אם לא," אמרה איימי, שישבה בפינה והכינה עוגות בוץ, כפי שהאנה קראה לפסלוני החימר הקטנים שלה של ציפורים, פירות ופרצופים.
"אני לא יכולה לחכות, ואני חוששת שאין לי הרבה אמונה בדיו ובלכלוך, אף שאני אסירת תודה על הכוונות הטובות שלכן."
מג נאנחה ופנתה שוב אל הגן שהכפור צרב. ג'ו נאנקה והשעינה את שני מרפקיה על השולחן בתנוחה מיואשת, אבל איימי המשיכה לטפוח על החימר במרץ, ובת', שישבה ליד החלון השני, אמרה בחיוך, "שני דברים נעימים עומדים לקרות מיד. מרמי באה ברחוב, ולורי צועד דרך הגן כאילו יש לו משהו נחמד לספר."
שניהם נכנסו. גברת מארץ' שאלה את שאלתה הרגילה, "יש מכתב מאבא, בנות?" ולורי אמר בדרכו המשכנעת, "מישהי מכן לא תבוא לסיבוב בכרכרה? למדתי מתמטיקה עד שהראש שלי מבולבל לגמרי, ואני הולך לרענן את המוח בסיבוב זריז. זה יום אפרורי, אבל האוויר לא רע, ואני הולך להחזיר את ברוק הביתה, כך שיהיה עליז בפנים, גם אם לא בחוץ. בואי, ג'ו, את ובת' תבואו, נכון?"
"ברור שנבוא."
"תודה רבה, אבל אני עסוקה." ומג שלפה במהירות את סל התפירה שלה, כי היא הסכימה עם אמה שעדיף, לפחות בשבילה, לא לנסוע לעתים קרובות מדי עם הג'נטלמן הצעיר.
"שלושתנו נהיה מוכנות בעוד רגע," קראה איימי, ורצה לשטוף את ידיה.
"אפשר לעשות משהו בשבילך, גבירתי האם?" שאל לורי, ורכן מעל הכיסא של גברת מארץ' במבט ובטון החיבה שתמיד הקדיש לה.
"לא, תודה, חוץ מלעבור בדואר, אם תהיה נחמד כל כך, יקירי. היום הוא היום שבו מגיע מכתב, והדוור עוד לא היה. אבא סדיר כמו השמש, אבל אולי יש איזה עיכוב בדרך."
צלצול חד קטע אותה, ורגע אחר כך נכנסה האנה עם מכתב.
"זה אחד מהדברים הנוראים האלה של טלגרף, גברת," אמרה, והחזיקה אותו כאילו פחדה שיתפוצץ ויגרום נזק.
כשנשמעה המילה 'טלגרף', חטפה אותו גברת מארץ', קראה את שתי השורות שהיו בו, וצנחה בחזרה לכיסא, חיוורת כאילו הנייר הקטן שלח כדור אל לבה. לורי מיהר למטה להביא מים, מג והאנה תמכו בה, וג'ו הקריאה בקול מבוהל...
גברת מארץ':
בעלך חולה מאוד. בואי מיד.
ס. הייל
בית החולים פלוני, וושינגטון.
כמה דומם היה החדר כשהקשיבו בעצירת נשימה, כמה מוזר החשיך היום בחוץ, וכמה פתאום נדמה שהעולם כולו השתנה, כשהבנות התקבצו סביב אמן, בתחושה שכל האושר והתמיכה של חייהן עומדים להילקח מהן.
גברת מארץ' התעשתה מיד, קראה שוב את ההודעה, ופרשה את זרועותיה אל בנותיה. בטון שהן לא שכחו לעולם אמרה, "אסע מיד, אבל אולי זה כבר מאוחר מדי. אוי, ילדות, ילדות, עזרו לי לשאת את זה!"
במשך כמה דקות לא נשמע בחדר דבר מלבד קול יבבות, מעורב במילות נחמה שבורות, בהבטחות רכות לעזרה ובלחישות של תקווה שגוועו בדמעות. האנה המסכנה הייתה הראשונה שהתאוששה, ובתבונה שלא הייתה מודעת לה נתנה לכל השאר דוגמה טובה, כי בשבילה עבודה הייתה תרופה לרוב הצרות.
"שאלוהים ישמור על האיש היקר! אני לא אבזבז זמן על בכי, אלא אכין לך את הדברים מיד, גברת," אמרה בלבביות. היא ניגבה את פניה בסינר, לחצה בחום את ידה של גבירתה בידה הקשה, והלכה לעבוד כמו שלוש נשים באחת.
"היא צודקת, אין עכשיו זמן לדמעות. תירגעו, בנות, ותנו לי לחשוב."
הן ניסו להירגע, המסכנות, כשאמן התיישבה זקופה, חיוורת אבל יציבה, ודחקה הצידה את צערה כדי לחשוב ולתכנן בשבילן.
"איפה לורי?" שאלה לבסוף, אחרי שאספה את מחשבותיה והחליטה מה הן המשימות הראשונות שצריך לעשות.
"כאן, גברתי. אוי, תני לי לעשות משהו!" קרא הנער, ומיהר מהחדר הסמוך שאליו פרש, כי הרגיש שצערן הראשון קדוש מכדי שאפילו עיניו הידידותיות יראו אותו.
"שלח מברק ותודיע שאני באה מיד. הרכבת הבאה יוצאת מוקדם בבוקר. אסע בה."
"מה עוד? הסוסים מוכנים. אני יכול ללכת לכל מקום ולעשות כל דבר," אמר, ונראה מוכן לעוף עד קצה העולם.
"השאר פתק אצל דודה מארץ'. ג'ו, תני לי את העט והנייר."
ג'ו תלשה את הצד הריק של אחד הדפים שזה עתה העתיקה, וקירבה את השולחן אל אמה. היא ידעה היטב שאת הכסף למסע הארוך והעצוב יהיה צורך ללוות, והרגישה שהייתה מוכנה לעשות כל דבר כדי להוסיף קצת לסכום בשביל אביה.
"עכשיו לך, יקירי, אבל אל תהרוג את עצמך בדהירה מטורפת. אין בזה צורך."
ברור שהאזהרה של גברת מארץ' הלכה לאיבוד, כי חמש דקות אחר כך חלף לורי על פני החלון על סוסו המהיר, ורכב כאילו חייו תלויים בכך.
"ג'ו, רוצי לחדרים ותגידי לגברת קינג שאני לא יכולה לבוא. בדרך תקני את הדברים האלה. אכתוב לך אותם. יהיה בהם צורך, ואני חייבת לנסוע מוכנה לסיעוד. הציוד בבתי החולים לא תמיד טוב. בת', לכי ובקשי ממר לורנס כמה בקבוקים של יין ישן. אני לא גאה מכדי לבקש בשביל אבא. יהיה לו הכי טוב מכל דבר. איימי, תגידי להאנה להוריד את המזוודה השחורה, ומג, בואי לעזור לי למצוא את הדברים שלי, כי אני מבולבלת לגמרי."
לכתוב, לחשוב ולתת הוראות בבת אחת עלול היה בהחלט לבלבל את הגברת המסכנה, ומג הפצירה בה לשבת בשקט בחדרה זמן מה ולתת להן לעבוד. כולן התפזרו כמו עלים מול משב רוח, ומשק הבית השקט והמאושר התפרק בפתאומיות, כאילו הנייר היה כישוף רע.
מר לורנס חזר במהירות עם בת', והביא כל דבר שיכול להקל על החולה שהאדון הזקן והטוב הצליח לחשוב עליו, וגם הבטחות ידידותיות מאוד להגן על הבנות בזמן היעדרות אמן, דבר שניחם אותה מאוד. לא היה דבר שלא הציע, מחלוק הבית שלו ועד ללוות אותה בעצמו. אבל הדבר האחרון היה בלתי אפשרי. גברת מארץ' לא הסכימה לשמוע על כך שהאדון הזקן ייצא למסע הארוך, ובכל זאת נראתה על פניה הקלה כשדיבר על זה, כי הדאגה אינה מכשירה את האדם לנסיעות. הוא ראה את המבט, כיווץ את גבותיו העבות, שפשף את ידיו, ויצא בפתאומיות, ואמר שיחזור מיד. לאיש לא היה זמן לחשוב עליו שוב, עד שמג, שרצה דרך המבואה עם זוג ערדליים ביד אחת וכוס תה ביד השנייה, נתקלה פתאום במר ברוק.
"צר לי מאוד לשמוע על כך, מיס מארץ'," אמר, בטון הטוב והשקט שנשמע נעים מאוד לרוחה הנסערת. "באתי להציע את עצמי ללוות את אמך. למר לורנס יש בשבילי שליחויות בוושינגטון, ויהיה לי סיפוק אמיתי לעזור לה שם."
הערדליים נפלו, והתה כמעט הלך בעקבותיהם, כשמג הושיטה את ידה בפנים מלאות הכרת תודה כל כך, שמר ברוק היה מרגיש שקיבל תמורה גם על הקרבה גדולה בהרבה מן ההקרבה הפעוטה של זמן ונוחות שעמד לעשות.
"כמה כולכם טובים! אמא תסכים, אני בטוחה, ויהיה זה כזאת הקלה לדעת שיש מי שישמור עליה. תודה רבה, רבה מאוד!"
מג דיברה ברצינות, ושכחה את עצמה לגמרי, עד שמשהו בעיניים החומות שהביטו בה מלמעלה גרם לה להיזכר בתה המתקרר. היא הובילה אותו לטרקלין ואמרה שתקרא לאמה.
הכול כבר היה מסודר כשלורי חזר עם פתק מדודה מארץ'. בתוכו היה הסכום המבוקש, וכמה שורות שחזרו על מה שאמרה פעמים רבות קודם: שהיא תמיד אמרה להם שזה אבסורד שמארץ' יתגייס לצבא, ותמיד חזתה שלא ייצא מזה שום דבר טוב, והיא מקווה שבפעם הבאה ישמעו לעצתה. גברת מארץ' שמה את הפתק באש, את הכסף בארנק, והמשיכה בהכנות, ושפתיה קפוצות בחוזקה בצורה שג'ו הייתה מבינה אילו הייתה שם.
אחר הצהריים הקצר חלף. כל שאר השליחויות בוצעו, ומג ואמה היו עסוקות בעבודות תפירה נחוצות, בזמן שבת' ואיימי הכינו את התה, והאנה סיימה את הגיהוץ שלה במה שהיא קראה לו 'טראח וטראח', אבל ג'ו עדיין לא באה. הן התחילו לדאוג, ולורי יצא לחפש אותה, כי איש לא ידע איזה רעיון משונה עלול לעלות בראשה של ג'ו. אבל הוא החמיץ אותה, והיא נכנסה בהבעה מוזרה מאוד על פניה, כי היה בה שילוב של שעשוע ופחד, סיפוק וחרטה, שהביך את המשפחה לא פחות מגליל השטרות שהניחה לפני אמה. היא אמרה, בקול חנוק מעט, "זאת התרומה שלי כדי שלאבא יהיה נוח וכדי להביא אותו הביתה!"
"יקירתי, מאיפה השגת את זה? עשרים וחמישה דולר! ג'ו, אני מקווה שלא עשית משהו פזיז?"
"לא, הוא שלי ביושר. לא ביקשתי, לא לוויתי ולא גנבתי אותו. הרווחתי אותו, ואני לא חושבת שתאשימי אותי, כי מכרתי רק מה שהיה שלי."
תוך כדי דיבור הסירה ג'ו את המצנפת שלה, ופרצה זעקה כללית, כי כל שערה השופע נגזז קצר.
"השיער שלך! השיער היפה שלך!" "אוי, ג'ו, איך יכולת? היופי היחיד שלך." "ילדתי היקרה, לא היה בזה צורך." "היא כבר לא נראית כמו הג'ו שלי, אבל אני אוהבת אותה מאוד בגלל זה!"
בזמן שכולן קראו קריאות, ובת' חיבקה ברוך את הראש הגזוז, העמידה ג'ו פנים אדישות, שלא הטעו איש אפילו במעט. היא פרעה את הסבך החום ההוא, וניסתה להיראות כאילו זה מוצא חן בעיניה, ואמרה, "זה לא משפיע על גורל האומה, אז אל תייללי, בת'. זה יהיה טוב בשביל הגאווה שלי. התחלתי להיות גאה מדי בפאה שלי. יעשה טוב למוח שלי שהסחבה הזאת הוסרה. הראש שלי מרגיש קל וקריר להפליא, והספר אמר שבקרוב יהיה לי שיער קצר ומתולתל, שיהיה נערי, הולם וקל לסדר. אני מרוצה, אז בבקשה קחי את הכסף ובואו נאכל ארוחת ערב."
"ספרי לי הכול, ג'ו. אני לא לגמרי מרוצה, אבל אני לא יכולה להאשים אותך, כי אני יודעת באיזה רצון הקרבת את הגאווה שלך, כמו שאת קוראת לה, למען האהבה שלך. אבל, יקירתי, זה לא היה נחוץ, ואני חוששת שתצטערי על זה באחד הימים," אמרה גברת מארץ'.
"לא, לא אצטער!" השיבה ג'ו בתוקף, והרגישה הקלה גדולה שהתעלול שלה לא נידון לגמרי.
"מה גרם לך לעשות את זה?" שאלה איימי, שהייתה חושבת לכרות את ראשה באותה קלות כמו לגזור את שערה היפה.
"נו, השתוקקתי בטירוף לעשות משהו בשביל אבא," ענתה ג'ו, כשהתקבצו סביב השולחן, כי צעירים בריאים מסוגלים לאכול אפילו בעיצומה של צרה. "אני שונאת ללוות, כמו אמא, וידעתי שדודה מארץ' תקרקר. היא תמיד מקרקרת, גם אם מבקשים ממנה תשעה פני. מג נתנה את כל המשכורת הרבעונית שלה לשכר הדירה, ואני רק קניתי כמה בגדים בשלי, אז הרגשתי רשעה, והייתי חייבת להשיג קצת כסף, גם אם הייתי צריכה למכור את האף שלי בשביל זה."
"את לא צריכה להרגיש רשעה, ילדתי! לא היו לך בגדי חורף, וקנית את הפשוטים ביותר בכסף שהרווחת בעבודה קשה," אמרה גברת מארץ' במבט שחימם את לבה של ג'ו.
"בהתחלה לא היה לי שמץ של מושג שאמכור את השיער שלי, אבל תוך כדי הליכה המשכתי לחשוב מה אני יכולה לעשות, והרגשתי שהייתי רוצה לצלול לתוך אחת החנויות העשירות ולקחת לעצמי. בחלון של ספר ראיתי זנבות של שיער עם מחירים מסומנים, וזנב שחור אחד, לא עבה כמו שלי, עלה ארבעים דולר. פתאום עלה בדעתי שיש לי דבר אחד שאפשר להרוויח ממנו כסף, ובלי לעצור לחשוב, נכנסתי, שאלתי אם הם קונים שיער, וכמה ייתנו על שלי."
"אני לא מבינה איך העזת לעשות את זה," אמרה בת' בנימה של יראה.
"אוי, הוא היה איש קטן שנראה כאילו הוא חי רק כדי לשמן את השיער שלו. בהתחלה הוא די בהה, כאילו הוא לא רגיל שבנות מתפרצות לחנות שלו ומבקשות שיקנה את השיער שלהן. הוא אמר שהשיער שלי לא מעניין אותו, שהצבע שלו לא אופנתי, ושהוא בכלל אף פעם לא משלם הרבה על שיער. העבודה שמשקיעים בו היא מה שמייקרת אותו, וכן הלאה. נהיה מאוחר, ופחדתי שאם זה לא ייעשה מיד, לא אעשה את זה בכלל, ואתן יודעות שכשאני מתחילה לעשות משהו, אני שונאת לוותר. אז התחננתי שייקח אותו, וסיפרתי לו למה אני ממהרת כל כך. זה היה טיפשי, אני מניחה, אבל זה שינה את דעתו, כי די התרגשתי, וסיפרתי את הסיפור בדרך ההפוכה והמבולבלת שלי, ואשתו שמעה ואמרה בטוב לב כזה, 'קח אותו, תומס, ותעשה טובה לגברת הצעירה. הייתי עושה אותו דבר בשביל הג'ימי שלנו בכל יום, אילו היה לי ולו קווצת שיער ששווה למכור.'"
"מי זה ג'ימי?" שאלה איימי, שאהבה שמסבירים לה דברים תוך כדי.
"הבן שלה, היא אמרה, שנמצא בצבא. כמה דברים כאלה גורמים לזרים להרגיש קרובים, נכון? היא דיברה בלי הפסקה כל הזמן שהאיש גזז, והסיחה את דעתי יפה."
"לא הרגשת נורא כשבאה הגזיזה הראשונה?" שאלה מג בצמרמורת.
"העפתי מבט אחרון בשיער שלי בזמן שהאיש הביא את הכלים שלו, וזה היה הסוף. אני אף פעם לא מייבבת על דברים פעוטים כאלה. אבל אני מודה שהרגשתי מוזר כשראיתי את השיער הישן והיקר מונח על השולחן, וכשמיששתי על הראש רק את הקצוות הקצרים והמחוספסים. זה כמעט הרגיש כאילו כרתו לי יד או רגל. האישה ראתה שאני מסתכלת עליו, ובחרה קווצה ארוכה כדי שאשמור אותה. אתן אותה לך, מרמי, רק כדי לזכור בה את התהילה שחלפה, כי שיער קצר כל כך נוח שאני לא חושבת שאי פעם תהיה לי שוב רעמה."
גברת מארץ' קיפלה את הקווצה הגלית בצבע הערמון, והניחה אותה בשולחן הכתיבה שלה ליד קווצה אפורה וקצרה. היא אמרה רק, "תודה, יקירונת," אבל משהו בפניה גרם לבנות להחליף נושא ולדבר בעליזות ככל שיכלו על טוב לבו של מר ברוק, על הסיכוי ליום יפה מחר, ועל הזמנים המאושרים שיהיו להן כשאבא יחזור הביתה כדי שיטפלו בו.
איש לא רצה ללכת לישון כשבשעה עשר הניחה גברת מארץ' בצד את העבודה האחרונה שסיימה ואמרה, "בואו, בנות." בת' ניגשה לפסנתר וניגנה את מזמור התפילה האהוב על אביהן. כולן התחילו באומץ, אבל נשברו אחת אחרי השנייה, עד שבת' נשארה לבדה ושרה בכל לבה, כי בשבילה המוזיקה תמיד הייתה מנחמת מתוקה.
"לכו לישון ואל תדברו, כי אנחנו צריכות לקום מוקדם ונזדקק לכל השינה שנוכל להשיג. לילה טוב, יקירותיי," אמרה גברת מארץ' כשהמזמור הסתיים, כי איש לא רצה לנסות מזמור נוסף.
הן נישקו אותה בשקט, והלכו לישון בדממה, כאילו החולה היקר שוכב בחדר הסמוך. בת' ואיימי נרדמו עד מהרה למרות הצרה הגדולה, אבל מג שכבה ערה וחשבה את המחשבות הרציניות ביותר שידעה בחייה הקצרים. ג'ו שכבה בלי תנועה, ואחותה דימתה שהיא ישנה, עד שיבבה חנוקה גרמה לה לקרוא, כשנגעה בלחי רטובה...
"ג'ו, יקירה, מה קרה? את בוכה בגלל אבא?"
"לא, לא עכשיו."
"אז על מה?"
"על ה... על השיער שלי!" פרצה ג'ו המסכנה, וניסתה לשווא לחנוק את רגשותיה בכרית.
זה לא נראה למג משעשע כלל. היא נישקה וליטפה את הגיבורה הדואבת ברוך רב.
"אני לא מצטערת," מחתה ג'ו, בקול חנוק. "הייתי עושה את זה שוב מחר, אילו יכולתי. זה רק החלק הגאוותני שבי שהולך ובוכה בצורה הטיפשית הזאת. אל תספרי לאף אחד, זה כבר עבר. חשבתי שאת ישנה, אז רק התאבלתי קצת בשקט על היופי היחיד שלי. איך זה שאת ערה?"
"אני לא מצליחה להירדם, אני כל כך דואגת," אמרה מג.
"תחשבי על משהו נעים, ותירדמי מהר."
"ניסיתי, אבל הרגשתי ערה יותר מתמיד."
"על מה חשבת?"
"על פנים נאות, בעיקר על עיניים," ענתה מג, וחייכה לעצמה בחושך.
"איזה צבע את הכי אוהבת?"
"חום, כלומר, לפעמים. גם כחולות הן נהדרות."
ג'ו צחקה, ומג ציוותה עליה בחדות לא לדבר, ואחר כך הבטיחה בחביבות לסלסל לה את השיער, ונרדמה לחלום על חיים בארמון שלה באוויר.
השעונים צלצלו חצות והחדרים היו דוממים מאוד, כשדמות גלשה בשקט ממיטה למיטה. היא יישרה שמיכה כאן, סידרה כרית שם, ועצרה להביט ארוכות וברוך בכל אחד מהפרצופים הישנים, לנשק כל אחד מהם בשפתיים שבירכו בלי קול, ולהתפלל את התפילות הנלהבות שרק אמהות מתפללות. כשהרימה את הווילון כדי להביט החוצה אל הלילה הקודר, פרץ הירח פתאום מאחורי העננים והאיר עליה כמו פנים בהירות וטובות לב, שנראה היה שהן לוחשות בדממה, "התנחמי, נפש יקרה! תמיד יש אור מאחורי העננים."